אסתטיקה של שאריות

ב-17.11.2012 נפתחה תערוכה רטרוספקטיבית מתצלומיו של אברהם אילת במוזיאון עין הוד באוצרותו של של גלעד אופיר. באוגוסט האחרון אצרתי לאילת תערוכה שכללה מבחר מיצירותיו (בעיקר עבודות על נייר ועבודת וידיאו אחת, מ-2005) תחת הכותרת: “זמנים אגורים: אספקלריה של חיזיון”, בגלריה מרחב לאמנות ביפו. שתי התערוכות ספוגות בניחוח של סיכום, והחיבור ביניהן מייצר מעין “רטרוספקטיבה וירטואלית”, המבליטה את הקשרים שבין הצילום לציור; בין עבודות הנייר לצילום המבוים; ובין סרטי הוידיאו המוקדמים מראשית שנות ה-70 (שמוצגים אף הם בתערוכה במוזיאון עין הוד) לאלה המאוחרים.

אברהם אילת הוא Sui generis באמנות הישראלית. בעשור השמיני לחייו הוא פורה ומאתגר, אסתטיקן ממדרגה ראשונה, שעבודותיו משלבות בין אסתטיקה צורנית מובחנת למעורבות פוליטית. בניגוד לרבים מעמיתיו בני דורו, אשר התחנכו במסורת המודרניסטית של הפרדת תחומים, כבר מראשית דרכו אילת פרץ את הגידור הז’אנרי: הוא צייר וצלם, אמן וידיאו, יזם אמנות ואוצר, ודמותו מתבלטת לאורך השנים כצוק איתן של מחויבות ורצינות. גלעד אופיר כותב עליו בקטלוג: “לאורך כל הדרך ליוותה אותי השאלה: איזה מין צלם הוא אברהם אילת? ככל שעקבנו אחר תהליך היצירה, כך התבררה לי החשיבות של ריבוי תחומי העניין וההתנסות שבעבודתו; בד בבד הלכה והתחזקה התחושה שאברהם הוא צלם באופן מלא ומוחלט”.

גם אופיר וגם אני נתקלנו בבעיה דומה – כיצד לבחור מתוך שפע יצירתי בלתי נדלה ולפרוש מגוון של יצירה בחלל מצומצם יחסית. בשני המקרים הפתרון שנמצא הוא התבוננות בכמה תחנות בזמן ביצירתו של אילת, במספר עבודות שהן בבחינת אבני דרך ביצירתו הרבגונית. אופיר בחר להציג תצלומי טבע (מתוך הסדרה “מחשבות על טבע”), צילום עירוני ארכיטקטוני (מתוך הסדרה “הדר”), תצלומים של בדואים בנגב (מתוך הסדרה “בין האוהל לווילה”) ותצלומים משהיותיו של אילת בחו”ל – הסדרות “ריבה”, “ניו יורק” ו”אוסטרליה”.

גולת הכותרת בתערוכה היא הסדרה “פולחנים”, המציגה קולאז’ים צילומיים עתירי התרחשות ומעמתת אותנו עם “אסתטיקה של שאריות”. צילום מבוים מצוי גם בסדרה “סבך”, והסדרה העכשווית היא “יומן דיסלדורף”. הזיקה בין התצלומים מתוך הסדרה “מחשבות על טבע” (1985-1973) לעבודות על נייר שנעשו באותן שנים בולטת לעין: רישומי “הביצה” מנהלים דיאלוג עם התצלום של השמיכה הפרושה על הדשא, והסבך הענף המצולם כמו מחקה את הסבך המצויר.

בטקסט שכתבתי לתערוכה ציינתי כי ברבות מעבודותיו של אילת מהדהד כישלונו של הסדר הפטריארכלי הגדול – ניכרת ההכרה בתבוסה. אילת מצייר גבריות ענייה (סדרת “פירמידות”), גבריות ערבית (סדרת “אינתיפאדה”), וגבריות חולה (סדרת “סי.טי מוח”). התבוננות בתצלומים מעוררת תחושה כי הצילום הציע לו אפיק אחר להתמודדות עם אותו נושא. תצלום מהסדרה “אמריקה”, הקרוי “ניו יורק 1997”, מתבונן בקבוצת גברים הנראים כפועלים, שמתקבצים לתצלום משותף. הנוף האפור שמאחוריהם נדמה מזרח אירופי בקדרותו. שום “ניו יורק” אין כאן. תצלום אחר מן הסדרה מציג אנשים בודדים, מכונסים בקליפותיהם, רצים וממהרים, פניהם טרודים. בצילום העירוני של הדר נשקפים פניהם של זקנים עצובים, והילדים הבדואים נטועים בסביבה עלובה ומוזנחת.

העבודות בסדרה “ריבה” טבולות כולן בזוהר מדולדל, דהוי. דבר אין בהן מן ה”גלוריה”, “הניצחון” או “הכוח והעוצמה” המזוהים עם ארצות הברית. אילת מצרף לתצלומיו דמויות מלאכותיות, שבמבט ראשון כמו “משתלבות בנוף”, אך מטעימות את הגרוטסקה והמלאכותיות.

עבודותיו של אילת הן תחנות באסתטיקה של הטראומה. דומה כי מתחת לכל אחת מהן – ויהא זה תצלום של גבר בקביים וילדה בלונדינית מסתתרת מאחורי גבו, מבקשת בו מחסה (מתוך הסדרה “ריבה”); פסל קרטון מגוחך של פסל החירות (מאותה סדרה); או גרוטאות נשפכות מארגז מכונית (מתוך הסדרה “אוסטרליה”) – פועם כאב אצור, מצוי פצע סמוי המדמם במסתרים.

אילת מציע לנו אסתטיקה מובחנת מאוד, את האסתטיקה של הפוסט טראומה, ומבנה את הטראומה כקטגוריה אלסטית, הנמתחת לאינסוף. זוהי צורניות שמתורגמת למערך סמלי נרחב: אילת מנכיח את מאבק האיתנים בין האמן לכוחה של הטראומה; דומה כי רק בכוח אדירים הוא מצליח לבקוע לוחות טקטוניים קשיחים ולהבקיע אל היצירה השלמה, המגיחה כ”מושלמת”. בכל יצירה של אילת אנחנו מביטים למעשה באספקלריה, המציעה את שוליו של חיזיון מלא הוד, גם כאשר מדובר בצילום שנדמה לנו במבט ראשון “פשוט”. דבר אין כאן מן הפשטות – לא בכדי קרויה אחת הסדרות “סבך”. אנחנו חושבים על המונחים “סבך” ו”חתחתים” בעודנו מתבוננים בעבודה של אילת: דבר אינו נראה כ”נשלף מן השרוול”, “קליל” או “נונשלנטי”. דקדקנות, חיפוש, מטרה וקפדנות – אלה הן מילות המפתח התוחמות ומגדירות את האד הרגשי העולה מיצירותיו.

“עומקם של פני השטח”: מקבץ מתוך 45 שנות צילום
אברהם אילת
אוצר: גלעד אופיר
מוזיאון עין הוד