סוכנים כפולים

כשהייתי צעירה, אמא שלי תמיד אמרה שכדאי לי להיות עובדת עירייה.
שעות קבועות, משכורת שנכנסת בתחילת החודש, פנסיה.
אחרי חמש שנות עבודה במוזיאון, התעוררתי בוקר אחד והבנתי שאני,
מגשימה את החלום של אמא שלי.
עובדת עירייה.
שעות קבועות, משכורת, פנסיה.
השקת כוסית בראש השנה.
טקס עובדים מצטיינים של העירייה.
(מתוך טקסט התערוכה: “עובדים מצטיינים”)

במוזיאון פתח תקווה לאמנות מוצגת כעת התערוכה “עובדים מצטיינים”, שמטילה זרקור על התפקיד הכפול שבו משמשים האמנים-מדריכים במוזיאון. את התערוכה, המציגה עבודות אמנות שיצר צוות ההדרכה במוזיאון, אצרה רעות פרסטר (שגם משתתפת בתערוכה) והיא נולדה מתוך רצון לנהל דיאלוג עם תערוכה אחרת – תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לשנת 2011, אשר מוצגת בחלל הראשי של המוזיאון ושאותה אצרה נעמי אביב.

“עובדים מצטיינים” ממשיכה את הרעיון שעלה בתערוכה “אמנים בעבודה” (אוצרים: עדן בנט ואדם אבולעפיה), אשר הוצגה ב”גדה השמאלית” ב-2009, שבה הושם דגש על פרנסתם של אמנים; ומצטרפת לעבודות של אמנים שהיו עובדי מוזיאון, בהם פרד ווילסון, שעבד כמדריך וכשומר במוזיאון – ווילסון ערך מחדש מוצגים במוזיאונים היסטוריים לכדי מיצבים אמנותיים ובכך יצר דיון סביב ייצוג זהותי ותרבות התצוגה. התערוכה הנוכחית עוסקת בתפקידם הכפול של האמנים-מדריכים ובשאלות הקשורות להתקבלות לממסד המוזיאלי, על תערוכותיו, אוספיו ופרסיו. מכאן עולה השאלה: האומנם האובייקטים האמנותיים עומדים בפני עצמם או שמא עצם ההצגה של עבודות מדריכים בזמן ובמרחב של תערוכת הזוכים היא החשובה?

חלק מהתערוכות שציינתי מציעות עיסוק בתפקיד האמן ובמעמדו כבעל מקצוע, ומרחיבות את השיח הרפלקסיבי בעולם האמנות לעבר שאלות על האמן כבעל תפקיד אזרחי ועל הסולידריות שלו כלפי עובדים אחרים. נוסף לכך, הן מעלות שאלות מטרידות העוסקות במעשה הייצור של עבודת האמנות, כמו במקרה של האמן סנטיאגו סיירה, שבעבודות המיצג שלו, המאופיינות באסטרטגיות של תיווך ובמינוי משתתפים, משלם עבור ביצוע פעולות המחייבות טרנספורמציה גופנית כמו שינוי צבע השיער או קעקוע על הגוף. באמצעות תחושת האי-נוחות שהוא מעורר בצופים, סיירה מדגיש את מעמדם של המשתתפים במיצג, הנשכרים על ידו בעלי יכולת ההשתכרות הנמוכה; ומנגד, מבליט את מעמדו המועדף כאמן המשתתף בביאנלה (ונציה 2001).

אי נוחות כזו מעורר גם הווידיאו של יפעת גלעדי, שבו נראים פועלים הבונים את רחבת המוזיאון. סרטה של גלעדי חושף אלמנטים מגדריים ולאומיים במשחק התפקידים בין המדריכות והפועלים: לצד העיסוק בביקורת מוסדית, בוידיאו של גלעדי מוגדרת מערכת יחסים נוספת – שאינה נשענת על פערים כלכליים גרידא, אלא מבוססת גם על פערים לאומיים ומגדריים בין הנשים יהודיות והפועלים הערבים. הביטוי ליחסים כולל התבוננות הדדית בין האמניות – נשים צעירות יהודיות ומושא הצפייה, ובין הפועלים הערביים המשפצים את המוזיאון. בכך הוא מצטרף למגמה בוידיאו-ארט עכשווי שמרפרר לפרקטיקות של קולנוע דוקומנטרי. יצירות אלה מגדירות את המשתתפים תחת תחום עיסוקם, ומתיכות, למעשה, את הגבול השברירי בין תפקידם של השחקנים בחיים ותפקידם כמשתתפים בסרט שבו חובבים מופיעים בתפקיד עצמם.

שאלות לגבי הזיקה בין ידע ומעמד חבויות אולי באמירה של אחת האמניות-מדריכות בסרט, המספרת לגלעדי שהתייעצה עם הפועלים לגבי יציקות בטון לעבודות הפיסול שלה. אמירה זו מדגישה כי מדובר גם בשאלות של היררכיה הנוצרת בין סוגי ידע וכישורים מקצועיים: בין הידע של המדריכים – שמתווכים תערוכות אמנות ומשמשים כסוכני הידע וגם כאמנים בפני עצמם, והידע המקצועי של הפועלים, המומחים ביציקות בטון והבונים בפועל את המוזיאון. זוהי אולי אפשרות מרומזת לנקודת השקה שאינה משמרת גבולות מגדריים, לאומיים ומעמדיים ומציעה אופציה לשיתוף פעולה ולסולידריות מקצועית באמצעות העבודה המשותפת. באמצעות הדימויים בעבודות ובההצגה עצמה האמנים מכהנים, לכאורה, כסוכנים כפולים: עובדי עירייה ומוזיאון שחותרים מתוך המערכת נגד פרקטיקות הצגה ושיטות מיון היררכיות של מוסדות מוזיאליים וועדות פרסים. הכפילות הזו ראויה להיבחן, ויש לשאול האם באמת קיימת בתערוכה ביקורת מוסדית של העובדים כלפי המוסד שמעסיק אותם כמו גם כלפי מנגנוני הבחירה של הזוכים, הפוליטית ממילא מעצם התקיימותה.

בעיניי מעניינת דווקא נקודת המוצא – המעבר בין שני האתרים ובין שני התפקידים – המעמידה בסמוך ל”דלפק” נותני השירותים (כמו בעבודה של סיוון גרוס, שבה צלליות של מדריכות מקבלות את פני הבאים) את האמנים שנמצאים בקדמת הבמה. יותר מכך, ייתכן כי פעולה ממשית פרפורמטיבית של המדריכים במהלך התערוכה הייתה יכולה להיות משמעותית יותר מאשר אובייקט. לדעתי, לא ברור אם אכן קיימת חשיבות לאובייקטים האמנותיים עצמם ולעולם שהם מתארים של זוכות בפרסים, התהדרות בהצלחה או פחד מכישלון.

גם הסרט של רעות פרסטר – שבו היא מספרת על פרויקט אמנות בחנות הסדקית של אביה (גם הוא בעל מקצוע), חנות שבה נמצא הסטודיו שלה – מצליב בין התפקידים: בסרט היא מאלצת אנשים במרחב הציבורי לשמוע מידע פרטני על עבודות אמנות שהיא מתכננת. דרך ההשתדלות, הקריאה הנואשת לתשומת לבו של הקהל וההצבעה על היעדר קהל לאמנות, נוסף בסרט עוד ממד ליחסים שבין האמן ותפקידו – מה קורה כשהאמן מפקפק במעשה האמנות עצמו. בכך הסרט כופר, אולי, בכל המשמעות של זכייה באמנות אשר ממילא היא שולית בחיים. כשהאמנות עוברת הסטה אל חוף הים, אל דלפק של קפה בסניף רשת ארומה ונחשפת בפני קהל אקראי, נוצרת התנגשות משעשעת בין הרצינות התהומית של האמנית, המצויה בספירת ה”זכייה” וה”גאונות” ובין אדישותו של הצופה המזדמן.

“עובדים מצטיינים”, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, מציגים: אבשלום סולימאן, ליאור שור, דביר כהן-קידר, מיכל רובנס, סיוון גרוס, אלומה רז, גליה בביוף-כדורי, רעות פרסטר, יפעת גלעדי, עד 18.11