הספרות המערבית מרגילה את הקוראים למהלכי עלילה מסויימים. אין הכוונה לפרטים – דמויות, תהליכים, הרפתקאות והתפתחויות בחיים, המשתנים מסיפור לסיפור – אלא לעצם קיומו של מהלך עלילתי, לציר סיפורי היוצא מנקודה איקס ומגיע לנקודה וואי. הוא יכול להיות שמח או עצוב, טראגי או מלודרמתי, בלשי או רומנטי, אך כמעט תמיד הוא יהיה ליניארי, כמעט תמיד יחוש הקורא בתום הקריאה תחושת סיכום, וגם אם יהיה זה סיכום רגעי או מתסכל, או אפילו “סוף פתוח”, כפי שנהוג לומר, עדיין תהיה זו עדות למהלך העלילתי שהתפתח עם התקדמות הקריאה. כאשר קצב הספרות תואם את קצב החיים המודרניים – תזזיתיים, חולפים, תובעים סיפוק מיידי ומעבר מהיר לריגוש הבא – לא נותר כמעט מקום לספרות המבקשת לתאר את מה שאינו מתקדם, מה שנותר דורך במקום, בין אם מפני שהוא מבקש לעצור ולהתבונן בדברים בדרך שונה, ובין אם מפני שהוא קבור בלא יכולת להתרומם.
אני כותב את הדברים לאחר קריאת ספרה היפה של עינת יקיר “ימי חול”, שכמו מתנגד בתוקף לתביעה הפופולרית לקידום ספרותי. זה לא שאין עלילה בספר, או שיש עלילה אבל אי אפשר לעקוב אחריה, אלא שהסיפור אינו צועד לעבר גאולה מיוחלת או משבר מיוחד. זהו סיפור סיזיפי, אביך ואפרורי במתכוון, שאפילו כשמתוארות בו דרמות גדולות הן נבלעות בתלאות היומיום המיוזע והמאובק. במובן זה ניתן לומר שבבחירה בין פנטזיות למציאות, “ימי החול” נותר נאמן לחיים.
“ימי חול” מתאר ארבע דמויות במשפחת מהגרים העוברת מאשדוד לשכונת מגורים קשת יום בדרום תל-אביב. זוהי דרום תל-אביב כדימוי יותר מאשר כמקום ספציפי, שכן הווי שכונת הפועלים המתואר פה יכול היה להתקיים בכל עיר. נוכחותה של תל-אביב המוכרת יותר מן התקשורת, עיר ללא הפסקה המייצגת את היפוכן של שכונות הדרום, או לחילופין מרכז לפליטים ומהגרי עבודה, אינו מורגש כלל.
כריכת הספר
ארבע דמויות עומדות במרכז הסיפור, כשבכל פרק מתוארת העלילה מנקודת מבטה של דמות אחרת. האם אריקה מתפרנסת כקוראת בקפה, האב המעורער בנפשו סבסטיאן, החי רוב הזמן בנפרד ממשפחתו, עובד כשומר לילה בחניון ונכנס ויוצא מחיי המשפחה לסירוגין. הבן פטר, נער בעל נפש אמנותית ונטייה להסתבך, עובד כשולייה בנגריה, והבת הקטנה לאה, מוגדרת כבעלת התפתחות רגשית מאוחרת ועוברת בין בני המשפחה והשכנים עד שימצא לה “סידור”, שכן בית הספר מסרב לקבלה בתירוץ ששנת הלימודים כבר עומדת לקראת סיום. המשפחה מתמקמת בשכונה החדשה כשדמויות שונות – רובן חסרות שם ומכונות רק על סמך תפקידן או מאפיין אחד בחייהן – נכנסות ויוצאות מחייהן בנסיבות שונות. “הזקן”, “הדוור”, “נרשליח”, “ההריונית” ו”הפסנתרן”, כמו גם החברה נסטיה, הנגר המת מוריס, הבחורה השמנה אלכסנדרה והשותפים נוח ומני, הופכים לחברים, עוזרים, בני משפחה חלופיים ויריבים.
הסיפור נפתח במעבר לדירה בתל-אביב ומסתיים בחזרה לאשדוד, ונמסר במשפטים קצרים ותיאוריים, בציונים תמציתיים המטשטשים את עוצמתן של הדרמות הקטנות שמעצבות את חייהם של בני המשפחה. העברת הפסנתר למקומו החדש בדירה בתחילת הסיפור, למשל, מתוארת במשפט רגשי אחד (“כמו להחזיר נשמה לגוף” – משפט שאומרת האם על רקע ההתלבטות אם להעביר את הפסנתר או לא), ולאחריו שתי פסקאות שלמות המתעכבות על תהליך סחיבת הפסנתר במעלה חדר המדרגות, ע”י סבלים עבי בשר שאינם מצליחים שלא לחבוט את כלי הנגינה במדרגות עד שיצא לגמרי מכיוון. את המעבר בחזרה לאשדוד הפסנתר כבר לא יעשה, והוויתור עליו יתואר באדישות גדולה אפילו יותר.
כל הדמויות בספר חסרות דבר-מה. חלקן איבדו אותו ואחרות מעולם לא מצאו אותו, וגם כשלעיתים הוא מפציע לרגע, הוא עושה זאת בעליבות ובחטף, בהיסוס מוצדק הנובע מן הידיעה שתיכף יגמר, ממש כמו המטבעות והשטרות המקומטים היוצאים מכיסיו המרופטים של האב בשובו מן העבודה. כך שנת צהריים קסומה, קשר מיני מפתיע, אהבת נעורים, פרץ אלימות פתאומי, אותות משבר הנקראים במשקע הקפה השחור ונגינת פסנתר וצעדי מחול המהדהדים זכרונות, כולם מהוסים ונבלעים כעבור רגע בתיאור הבגד המיוזע, האבק והחום המצמיא, הזיקנה, הערותיהם של לקוחות ועוברי אורח ואי הוודאות המוחלטת באשר לגורלן של כל אחת מן הדמויות וכולן ביחד בכל רגע ורגע. על הכל מרחפות הזרות, לא זרותם של מהגרים בהכרח – יש לדמויות ב”ימי חול” שפה ולא ניכר שהם מתקשים לתקשר עם סביבתם – אלא זרותם של האנשים התלושים, אלו שהחיים ויתרו עליהם לפני שהם ויתרו על החיים.
זהו סיפור שבו רגשות, הבטחות ותקוות נידפות ע”י מחסומי המציאות חסרי הרחמים, נמסות ונוזלות אל תוך שגרת העוני והופכות לכתם דהוי, צלקת של אנושיות על עור הגוף החלש שמחלה וזקנה מקננות בו. מבחינה זו ניתן לומר כי הכלכלה והנפש נמהלות זו בזו בספר הזה, חרדות, אבודות ודלות, ממש כמו בציור תפנים החדר של רן ברלב המודפס על הכריכה, שמסך של אור צורב גורם לרהיטים המופיעים בו לבעור ולקרוס אל תוך עצמם תוך ביטולן של פרספקטיבה ונקודת מגוז.
ימי חול – עינת יקיר
כתר, 296 עמודים
מחיר: 94 ש”ח
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
