פרט / חוליה

ניצן סט מציגה מיצב המורכב מחוליותדמויות עצמות העשויות מפורצלן מהונדס. “סט הקימה מערכת קונסטרוקטיבית שבירה ונוירוטית, הזקוקה בעצמה לתמיכה בנסיונה לבסס לעצמה מרחב מחיה“, כותבת האוצרת קרני ברזילי.¹

עדי לוי מציג שש עבודות במדיה דיגיטלית ולצידן עבודות סאונד. בעבודות מופיעים דימויים מעובדים של חזיתות מבנים מעיר ילדותו של לוי, המתוארים ע”י ברזילי כ”מבנים פשוטים, נוקשים ורפטטיביים. בתי המגורים עומדים כמונומנטים חסרי תכלית, ערומים ונטולי זהות, הוא משיל מהם את פגעי הזמן, את הזדקנות החומר והסדקים“.²

בשם התערוכה מחברת האוצרת את שני גופי העבודות דרך הקשר שלהם למוות, היבט אשר מתבטא גם ביחס שבין מה שמופיע לפנינו ובין מה שאינו קיים עוד, ובא לידי ביטוי באופן נוסף דרך הקשר שבין האדריכלות לגוף המלווה את העשייה האדריכלית לכל אורך ההיסטוריה. אחד האדריכלים הידועים שהתייחס לנושא בעבודתו הוא לה–קובוזיה, שהתבסס בתכנון בנייניו ודירות המגורים בהם על מידות הגוף האנושי.³

לה קורבוזיה ראה בעיר אורגניזם חי: ״באמצע המאה ה-20 ניסה לה קורבוזיה להחיות את העיסוק בגוףבאמצעות המודולור… ובעבודתו על העיר הקורנת (The Radiant City), שאותה דימה לאורגניזם חי. אולם האנלוגיה בין הבניין לגוף ננטשה בעשייה האדריכלית המודרניסטית, שעודדה פרגמטיות רדוקטיבית ושללה את ייחודו של הגוף הפרטי, כדי להתמקד בייצור המוני של קורת גג ומקום מחייה לכל״ (חתוקה וקלוש, עמ‘ 244).

האנלוגיהבין הבניין לגוףמוצאת את מקומה גם בתערוכה זו, וקוראת לחלוקה דיכוטומית בין האורגני, הפרגמטרי והרדוקטיבי. סט מייצרת מבנה אורגני, ואילו אצל לוי מופיע דימוי פרגמטרי. המינימום ההכרחי לייצור דימוי כך שנזהה מהו, אך ללא קישוטים או תוספות. הדבר הופך את המבנה בעבודה לכל–מבנה חסר מיקום ספציפי.

אך התעמקות ביצירות מובילה למסקנה כי למעשה החלוקה אינה כה מובהקת, משום שיחד עם תחושה של התרחבות והתפשטות אורגנית של המבנה, המיצב מורכב מאלמנטים תכליתיים בלבד, הבאים לשרת את הקונסטרוקציה שלו. בדימויים הפרגמטרייםכביכולשל לוי, מתקיים פוטנציאל של חיים בתוך המבנה, וזאת חרף העובדה שהוא מתבטל דרך פעולת הניקוי והרדוקציה.

בשתי העבודות הגוף מתקיים רק כפוטנציאל. לוי ניקה מהדימוי את מה שגרמו לו פגעי הזמן וסימני החיים: מרפסות של אנשים, חנויות בקומת הקרקע, קישוטים, סדקים, צבעוניות. סממן החיים היחידי בעבודות הוא ציוץ הציפורים, אך גם הוא הופך למכני, רפטיטטיבי, ובעצם חוזר להיותו חסר חיים. אצל סט החוליות המרכיבות את המבנה הינן דמויות עצמות, מעין שאריות של החיים. כך שניתן להפוך ולראות אצלה את פוטנציאל המוות ואצל לוי את פוטנציאל החיים.

בשתי העבודות ישנה התייחסות מובהקת למרחב (האדריכלות כשפה לארגון של מרחב). אצל סט המרחב שנוצר הוא מוחשי. מרחב המיצב בולע לתוכו את הצופה, היא מחויבת להלך בתוך המרחב שנוצר, אך מצווה גם להלך באופן מסוים בעקבות השלט “זהירות, שביר מאוד“. המרחב במיצב מייצר גבול, אך עם זאת אינו מייצר הפרדה ברורה בין חוץ ופנים. הוא אינו תחום, אלא מופיע כחלק מחלל הגלריה, כהמשכו של הקיר. חלל המיצב נשאר פרוץ ופתוח, והצופה יכולה לחדור אליו.

בניגוד למרחב הפרוץ אצל סט, אצל לוי לא מופיעים כלל פתחי מבנים וחזיתותיהם אינן חדירות. המרחב שנוצר הוא חלל מדומיין. מעין עיר מצומצמת, כזו שארגון המרחב שלה שונה, כמו גם מרחב הזמן שלה (היא חסרת התכלות, לא נגועה בפגעי הזמן). זוהי עיר נקייה, בה כל קו נמצא במקומו המדויק. ויריליו טען ש “יותר מדי חדות, דיוק בהגדרה של הצורה–דימוי, משתווה לאי–דיוק, או למעשה לאי–וודאות יחסית הנובעת מהזיית הפירוש של הצופה… (ויריליו, עמ‘ 87). ניתן לומר, שהחדות והנקיון בעבודתו של לוי, הופכות לחוסר–דיוק בתיאור הצורה הספציפית אליה התייחס.

ז‘ורז‘ פרק תיאר את מבנה העיר: “הבניינים עומדים זה לצד זה. על התווי… התווי המקביל של שתי סדרות בניינים מגדיר את מה שמכונה בפינו רחוב: רחוב הוא חלל, שבשוליו, בדרך כלל בשני צדיו הארוכים יותר, עומדים בתים…” (פרק, עמ‘ 65). אך לוי מפשיט את הבניין מהרחוב. המרחב שנותר בעבודותיו חסר את הנפח והחלל האדריכלי: “המבנים עצמם הם נפחים המגדירים חלל, וכך גם העיר כולה: כמערכת מורכבת והמשכית של נפחים הנמצאים על רצף המתחיל בחללי הבניין הפרטיים ונגמרים בחללי העיר הציבוריים, כגון רחובות וכיכרות” (ויריליו, עמ‘ 121).אך עם זאת, הוא מייצר קיום מרחבי על ידי שם העבודה שהוא הכתובת המדויקת של כל מבנה (כך לדוגמה: “גורדון 9″, “ויצמן 30″). הכתובת היא בעצם נקודת ציון במרחב, וזה מה שמחזיר את המבנה חזרה לקיום המרחבי.

היבט זה של סדר מתקיים גם במיצב של סט, הנקרא “סדר פנימי עמוק“. שפת המיצב לקוחה מהשפה האנטומית של מיחברי עצמות. מעין נסיון לבחון כיצד ניתן לפרק את המבנה השלדי הקבוע ולהציע סידור חדש של העצמות. לבחון כיצד ניתן לייצר סדר חדש של המבנה הפנימי, יהיה זה הפיזי או הנפשי.

אך הסדר מכיל בחובו תמיד את הפוטנציאל האנטרופי. בהקשר של אדריכלות אשתמש במילותיו של ויריליו שדיבר על “ארכיטקטורת ההרס” (ויריליו, עמ‘ 33). תיאר זאת יפה מישל וולבק במסתו: “…כדי להבין מה הציבור חושב באמת על הארכיטקטורה שבתוכה משכנים אותו, די להתבונן בתגובתו כאשר מחליטים להרוס את אחד מאותם בלוקי מגורים…; זהו רגע של אושר, טהור מאוד ואלים מאוד, הדומה לתחושת שיכרון המתעוררת בעקבות שחרור לא–צפוי. הרוח השוכנת באתרים האלה היא רעה, לא אנושית, עוינת; זוהי רוח של מנגנון מתיש, חסר רחמים, מואץ יותר ויותר; הכל חשים בה לבסוף, ומייחלים לחורבנה” (וולבק, עמ‘ 84-85).

לוי כמו מנסה לשלוט באותה תחושת אלימות כלפי מראות ההרס. הוא עוצר את הזמן מלכת, מותיר את המבנים עירומים, אך עם זאת חסרי היכולת להתכלות, לההרס ולהעלם. אצל סט פוטנציאל ההרס קיים גם בחומריות של המבנה, העשוי מחומר שביר, שאת סדקיו ניתן לראות בקלות בתערוכה. אך גם המבנה עצמו נדמה כנוטה ליפול.

“ג‘יימס דונלד מצביע על שלושה אופנים שבהם ניתן לדמיין את העיר: דרך זיכרון אוטוביוגרפי, דרך תיאורים ספרותיים ודרך ארכיטקטורה” (חתוקה וקלוש,עמ‘ 119). בתערוכה זו הזיכרון האוטוביוגרפי נוכח יותר מהכל. אצל לוי אלו הם הבניינים משכונת ילדותו. בשבילו כל דימוי של בניין הוא רק שטח פנים של זכרונותיו, תחושותיו ומי שהיה פעם בילדותו. אצל סט המיצב מדמה את הבית שאמור להגן ולייצר מחיצה בין החוץ – הקהילה, ובין הפנים – הפרטי, אך נכשל לעשות זאת. המבנה שהתפרק ונבנה בעבודתה מותיר את דייריו חסרי הגנה, חסרי קירות וחסרי יכולת להתגונן מהחוץ.

יצאתי מהתערוכה עם מחשבה שאולי המרחב האדריכלי הוא בעצם נסיון לסמן גבול, לתחום שטח. וכאן מבחינתי מתממש הקשר העמוק שבין האדריכלות לגוף. “ההפרדה המוחלטת הופכת לחצייה הכרחית…” (ויריליו, עמ‘ 30).

מרחב תמותה – ניצן סט ועדי לוי
אוצרת: קרני ברזילי
גלריה אלפרד, ת”א

1. וולבק, מישל, להשאר בחיים וטקסטים אחרים, בבל, 2007

2. ויריליו, פול, המרחב הביקורתי, רסלינג, 2006

3. פרק, ז‘ורז, חלל וכו‘: מבחר מרחבים, בבל, 1998

4. קלוש, רחל וחתוקה טלי, עורכות, תרבות אדריכלית, רסלינג, 2005