כל המקומות קדושים

אירית בלוזר, אמנית מיצג ודו-ממד, מציגה בימים אלה את תערוכת היחיד הים של מנחם בגלריה משרד בת”א. הסדרה סירה כוללת ציורי אקריליק שבהם חוזר דימוי של פעולה שהוקפאה – שתי דמויות החותרות לעבר הצופה בסירת משוטים. הסדרה השנייה צילומים תפורים, מורכבת מפורטרט של בחור צעיר, שתמונתו נקרעה בזהירות לחתיכות שהורכבו מחדש בתפירה נאיבית אל רקע הבד השחור. בשני המקרים נקודת המוצא היא תצלום מתוך הארכיון המשפחתי. בלוזר אינה חושפת את זהות המצולמים אולם בביקור בסטודיו שלה היא חושפת משהו מהמטען שבקרבם. על סירה החלה לעבוד לאחר מותו הטראגי של בעלה. במשך שנה ציירה באובססיביות את אותו הדימוי. הריטואל הרפטיטיבי נטול הסקיצה הפסיק בבת אחת ואז החלה לעבוד על הסדרה השנייה במשך שנה נוספת.

לביאה
בלוזר היא מראשוני אמני המיצג בארץ. בשנות השבעים הייתה תלמידתו של רפי לביא והשתייכה לקבוצת אמנים שביניהם נחום טבת, תמר גטר, אפרת נתן, נורית דוד ומיכל נאמן. סגנון דלות החומר שהנחיל לביא לחברי הקבוצה לא התאים לה. “חפשתי קשר ישיר יותר ביני לבין הקהל, ביני לבין עצמי. המיצג היה מובן מאליו בשבילי מהרגע שנתקלתי בזה. גם הרגשתי תמיד חריגה בקבוצה, בעיקר משום שלא הייתי מוכנה לוותר על זוגיות וחיי משפחה. נישאתי מוקדם, בגיל 18 היה לי כבר ילד”.

הייתה ביקורת כלפי מה שנתפס כחוסר טוטליות?
כן. למרות שהרגשתי שהחיים שלי טוטליים מאד, שאני לא מוותרת על החיים. בכל אופן דרך המדרשה ודרך רפי נחשפתי לאמנות המיצג; דרך מירי מגנוס, שבאה מתחום התאטרון. המדרשה אז הייתה בולטת כמובילה יותר מבצלאל שהיה מעט אנכרוניסטי. את המיצגים התחלנו לעשות באופן עצמאי. עם רפי לא היה שום סיכוי לעשות מיצגים, זה היה אנטיתזה לציניות שלו מבחינת החשיפה והקשר הישיר עם הקהל.

בלוזר השתתפה בערב המיצג הראשון בארץ, שאצר גדעון עפרת בבית האמנים בתל אביב ב-1980. בין השנים 1985-1980 העלתה מיצגים במוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, בפסטיבל עכו ובמרכז סוזן דלל. היא הושפעה בעיקר מויטו אקונצ’י, יוזף בויס, יוכבד וינפלד ומורתה נורית טולנאי. השפעות נוספות היו עבודתה של עדינה בר-און בגלריה ג’ולי מ’ וכן מוזיקה קלאסית, אופרות, רקדניות כמרדית’ מונק ולורי אנדרסון.
כיצד התקבלו המיצגים הראשונים שלך במוזיאון תל אביב?
היו לי שלושה מיצגים שהצליחו מאד. זה היה דבר שלא הייתי מוכנה אליו, כמו ‘כוכב נולד’ של היום.
יש תיעוד של המיצגים?
לא היה אז וידיאו, זה נגד את הרעיון של אמנות חיה. מי שצילם אותי בסטילס היו צועקים עליו. זה שיש לי תמונות זה נס, פשוט נס.
מה כללו המיצגים עצמם?
“המיצגים התבססו על זכרונות ילדות שלי. הייתי ילדה דחוייה מכיוון שגדלתי עם אמא לא יציבה בנפשה. החומרים האלה ישבו בתוכי וחיכו לצאת החוצה דרך הדימוי, הטקסט ועבודת הגוף. המשפחה שלי חטפה חררה מזה. זה הציב בפניהם מראות שהם העדיפו לא לראות. זה לא היה ישיר לגמרי אבל אמרתי אמא, אבא, סבתא. וזה כנראה מה שכבש את הקהל. בציפור אדומה הנכחתי סיפור על עצמי כילדה החוזרת הביתה מביה”ס ואמא רק צועקת. הטקסט היה בנוי כמו שיר. העלתי את המיצג הזה באחת הפעמים הראשונות של פסטיבל עכו והקליטו את הטקסט לטלויזיה. אנשים בכו והתרגשו מזה, אולי כי זה נגע בדרמה של הילד הדחוי, הרי מה זה להיות ילד דחוי,  זו חווית מוות. אם אתה דחוי אתה מת.

והציפור?
הציפור היא ציפור הנפש, ציפור אדומה כמו הזמיר בסיפורו של אוסקר ויילד שנעץ את ליבו בקוצי שיח השושנים. ציפור הנפש היא כואבת, הכנף שלה שבורה ולכן היא לא יכולה לעוף. בשלב הזה התחלתי להבין שהאישי הוא מה שמעניין אותי, עד היום, ושבשבילי האישי הוא הפוליטי. בזמנו המגמה הייתה להתרחק מן התכנים האישיים. ככל שידעת לפגוע בלב רעיון יצירתך הייתה מתקבלת יותר ואם היית עובד רגשית זה לא היה על המפה. בארץ אולי יותר מאשר בחו”ל, ששם יש אסכולות שונות ולא שפה מרכזית דומיננטית אחת. אבל אני יצאתי מזה והתחלתי להבין שזו הדרך לבנות את השפה שלי. זה לא קל, הרבה שנים של להיות אאוט-סיידרית. אני מקווה שזה היה נכון.

המיצג כתמים החל בהדבקה של פיסות בד על אברי מינה של בלוזר במטרה לטשטש את זהותה המינית. אני שואל את בלוזר מה מקורה של תחושת הסירוס הזו?
“סירוס התשוקות המיניות מאפיין את הקונטקסט התרבותי של משפחתי. המשפחה שלי היא ממוצא רוסי, דור רביעי בארץ, אבל יש בה איזה צירוף של נשים שנשארו לבד, אנשים שהתאבדו בלי סוף. הלוואי שהייתי יכולה לגעת בזה יותר, לא הרשתי לעצמי כל השנים. במהלך המיצג נכנסתי לתוך הקהל וצעקתי. יש לי קול, עבדתי הרבה על הקול. גם ציירתי על עצמי קו מאמצע המצח ועד לתחתית החזה, חרצתי גבול בין המותר והאסור. הדגל שאני מסתירה באמצעותו את מחצית פניי הוא בצבע תכלת והוא דגל מחאה חברתי. ההורים שלי מצד אחד היו סוציאליסטים ששרו את האינטרנציונל והלכו בהפגנות, אבל מצד שני היה במשפחה כ”כ הרבה סירוס והגדרות של מה ש’לא בסדר’. אמא שלי הייתה בלב הקונפליקט הזה עוד יותר ממני. היא לא קבלה את תכתיבי המשפחה, אבל גם לא פעלה כדי לשנות שום דבר. היא פגעה בעצמה ובמי שמסביבה וזה מה שהגדיר אותה כמשוגעת. זה מאד כאב לגדול איתה. לא צודק, לא הוגן”.

מהו המהלך במיצג ציור ורישום בחלל?
כאן הפכתי את תהליך הציור למיצג, עמדתי מול הקהל וציירתי באויר. בניתי את הרישום תוך כדי המיצג, הייתי בטוחה שיש לי מג’יק ביד תודות לשכנוע העצמי הזה שאמן הפרפורמנס צריך אותו המון. אחר כך הבנתי שאם אני יכולה לרשום בחלל אני יכולה לרשום גם באמצעות הקול שלי. במיצג אחר מ-1999 קראתי לנאוה אחותי בכנסיה בהיידלברג. אנשים לא ידעו מה זה ‘נאוה’, חשבו שאולי אני קוראת לאישה פלשתינאית. היה שם הד, אמרתי ‘נאוה’ והנאוה הזה עף לתקרת הקתדרלה. גם בארץ בתאטרון גבעתיים צעקתי ‘נאוה’. במוזיאון תל אביב לא נתנו לי… מה, תעמדי שעה ותצעקי נאוה? אמרתי כן, למה לא? דרך השם הזה אתה יכול לספר את כל החיים שלך. אתה יכול להכניס את הכל, כל מה שהיה לך בחיים. מבחינתי זה התחיל באישי, אבל מהרגע שיצא מהפה זה הפך לאוניברסלי.

בלוזר מספרת כי הופתעה מאד ממדי ההצלחה של המיצגים הללו. “אני לא באתי ממקום אקסהיביציוניסטי ולכן ההצלחה הייתה מאיימת. במשך 5 שנים היו מיצגים שעשיתי 30 פעמים ולא ידעתי אם זה ‘בסדר’, אבל עם הזמן למדתי להוציא מעצמי כוחות לחזור עליהם ועדיין להשאר אותנטית. עבדתי בחלק מהזמן עם הבמאית נויה לנצט שגם הייתה בזמנו מאד סקרנית בנוגע לאמנות המיצג. שכללתי את הכלים שלי כפרפורמרית, למדתי להשתמש בחומרים שלי בשביל לא להפוך לשחקנית, אבל אחרי אותן 30 פעמים עשיתי קאט ועזבתי את זה לטובת הדו-מימד. אולם החזרה אל הציור הפכה לציור-פעולה, וזה היה מאד שונה מדלות החומר ומהאמנות הקונספטואלית שסבבה אותי.

אבל גם אצלך ישנו מרכיב נרטיבי, קונסטרוקציה שכלתנית.
כמובן, אבל אני קודם כל אמנית פעולה הנמצאת בקשר גוף ואינטואיציה. אני לא אמנית קונספטואלית. גם בעבודות שלי שמוצגות עכשיו יש קשר של מגע ותרגום של רגשות לדימוי.
וזה קונספטואלי לכשעצמו.
כן, אבל אצלי הרעיונות נולדים מתוך התהליך, אף פעם לא מהשכל.

ספרי על המפגש עם הקהל במיצגים המאוחרים.
במיצג מ-2011: The Portrait of The Artist Who is A Woman # 4, אני בסך הכל יושבת וכותבת באופן שאינו מנסה לשתף את הקהל בתוכן הכתוב, אם כי היו אנשים שניסו להציץ אל מה שאני כותבת. אחרי פעמים רבות כל כך שהופעתי התרגלתי לנוכחות של הקהל. ההיסוס קיים רק בנוגע לשפה, אבל אין לי חשש מהסיטואציה המיצגית. יש איזה חוט שדרה פנימי שאתה מחזיק אותו במיצג ולא מחזיק בחיים האמיתיים אבל אני תמיד משתדלת להיות כמה שיותר אותנטית ביחס לזכרון של המציאות. כהכנה למיצג הזה למדתי בע”פ טקסט מהמחברת שלי, וברגע האמת התיישבתי לכתוב ופתאום שכחתי אותו. אם שכחתי – שכחתי, אני לא אשקר כמו שחקן ואסווה את זה. ולכן לא עשיתי כלום באותו רגע. האותנטיות מתבטאת בכך שאני לא חייבת לעשות משהו. אני לוקחת את הדברים שקורים בתהליך עצמו של המיצג ונותנת להם קיום. בחיים למשל אני לא תמיד יושבת זקופה, לפעמים אני קצת נופלת. גם במיצג הזה רציתי ליפול מדי פעם.

המיצג הראשון בסדרה הזאת הוצג ב-2007, דיוקן האמן שהוא אישה # 1. במיצג הזה את שרועה על רצפת חניון התחנה המרכזית כשלצדך שקיות של קניות, נועלת נעלי עקב בבלונד קצר. האישה שנרמסה בידי הקפיטליזם הגברי?
יש פה קצת מהכל – הנשיות, הקפיטליזם. העניין הוא המלחמה הזאת של גם ללכת לסופר כדי לספק אנשים אחרים וגם להשאר יפה ומסודרת באותו זמן. אני לא באמת הולכת עם הסלים ונופלת ביומיום שלי, אבל בהחלט הרגשתי את העייפות הזאת. זה התחבר אל המקום שלי כאמנית, זרוקה שם בחניון. לא תכננתי כיצד יפלו השקיות, מה יפול מתוכן ומה תהייה קומפוזיציית השכיבה. אמרו לי בדיעבד שהיו ג’וקים שהסתובבו סביבי ואני בכלל לא שמתי לב לזה.

האם האיזור סומן או גודר?
לא. רק החנתי את המכונית והשארתי את הפנסים דלוקים כדי שיאירו עליי.
כיצד הגיב הקהל למיצג הזה?
סיפרו לי אחר כך שמישהו ניסה להמין אמבולנס. שאלו מה קרה לה.
כמה זמן שכבת שם?
בסביבות שעה וחצי.

האישה שהיא פלשתינאית
בלוזר נורתה מידי שוטר בכדור גומי במהלך ההפגנה למען השלום ב-1990. “הוא ירה בי כאן”, מספרת ‘אויבת העם’ ומצביעה על מצחה. “יצא ממני ברז של דם. אחר כך תפסנו אותו והיה משפט. זה היה נורא לשמוע את מסכת השקרים של השוטרים שאמרו שזרקתי עליהם אבנים. בטלויזיה לא רצו לפרסם את זה, בכל העולם ראו את זה ורק בארץ התכחשו ואמרו שזה לא נכון. אני בן אדם פוליטי מאד אבל באמנות אני מאמינה שהדברים צריכים לעבור בפריזמה של עצמי. רק אם אני יכולה להגיע אל תהומות הנפש של עצמי ולדעת את השחור והלבן שלי יש לי את הזכות לשפוט אחרים עם השחור והלבן שלהם. אני לא זורקת כל הזמן החוצה ‘אתם אשמים’, לא. אני הולכת דרך עצמי, מה אני, איזה בן אדם אני, כמה רוע וחרדות יש בי. זה סוג של הגינות שאני מאמינה בה. ארידו מקדש את היחיד, הוא טוען שחברה שבה היחיד כל הזמן נותן ומקריב למענה אינה חברה מוסרית. לאחר הירי עבדתי ב-1991 על סדרת ציורי השמן: I am a Palestinian Woman. הציורים לוו במשפטים שכתבתי. במקרה הזה המשפטים קדמו לציורים.

עשית שימוש כלשהו בצילום הזה?
עדיין לא. אני חוויתי הוצאה להורג ולא רציתי לחוות אותה שוב. היום אני יכולה כי עברו עשרים שנה ויש לי הבנה רחבה יותר של זה, אבל אני מחפשת את הקונטקסט הנכון. אני מתחברת לפוליטיקה כשאני לא יכולה לשאת יותר, כשדברים מתחילים לשגע אותי.

בסדרת עבודות מאוחרת של בלוזר ישנה קריעה ותפירה של תצלום משפחה פלשתינאית מ-2005. בתשובה לשאלה האם היה לה טבעי יותר לגשת לזה מכיוון שזה סיפור הומניטרי של משפחה אחת ולא מניפסט כביכול, היא עונה ש”ראיתי כאן את הזוועה שהילד חווה והבנתי מאיפה זה בא. אנשי החמאס חסלו את אנשי הפת”ח, זרקו אותם מהמרפסות. המשפחה הזאת כנראה ברחה מהחמאס והישראלים לא נתנו להם להכנס, הם ישבו שם כמה ימים תקועים במחסום ארז. אני התחברתי לילד, אל תמצית הזוועה שהילד חווה”.

נדמה שבלוזר משיבה את המתים ואת האסונות לגבולות האישי, מתריסה בראש ובראשונה על הלאמת הטראומה ועל היעדר טיפול שורש של פירוק אמיתי. בעבודות הדו-ממד הכאב שלה הוא אינו כאב משתולל ומתפרץ שניחת על הצופה כמכת מחץ, כי אם כאב תחת כיבוש. הפעולה משמשת עבורה כמשכך כאבים, אולם בו בזמן יוצרת כאבים חדשים בשל מאמץ התפירה והרכינה. הכדור שפגע במצחה הוא תזכורת פרפורמטיבית כואבת לאי ההיתכנות הכפוי והמצער של קידוש היחיד.