התערוכה Adding to Subtract באוצרותו של אורי דסאו, היא תערוכה קטנה בהיקפה, ובה ארבעה אמנים בלבד. יחד עם זאת, Adding to Subtract מייצגת תהליך מחשבתי אשר מקרין על משמעותו של התהליך האוצרותי, מטרותיו ו”אמצעי הייצור” שלו. התהליך של דסאו מלווה בנסיון, הצעה לייצור של אמירה אשר מדלגת מעל כל רף פוזיטיביסטי, עקרוני או כזה המנסה לייצר מהותנות של אופני החיבור בין העבודות בתערוכה – בין אם זו הגדרה הנוגעת לזהותו האתנית/ לאומית של האמן, בין אם זו חוויה חושית ריגושית העולה מן המוצגים עצמם, ובין אם זו הגדרה תמטית הנוגעת לנושא בו עוסקות העבודות. גישה אוצרותית זו מרעננת במיוחד לאור העובדה שבמהלך החודשים האחרונים ישנו מספר גדול יחסית של תערוכות אמנות המוגדרות על פי מקום מושבם/מוצאם של האמנים – אמנות מקוריאה, טאיוון, הודו ויפאן – תערוכות אשר מעלות בעיה עקרונית לגבי הדרך הראויה להציג אמנות שנוצרה מחוץ למרכזי התרבות של ארופה וארה”ב.
התפיסה המרעננת אותה מעלה דסאו היא גישה חקרנית המבקשת להבין את מהות ה”פעולה” בתהליך היצירה (ובתהליך האוצרותי) – לא סתם פעולה, אלא פעולה שמשמעותה “מחיקה עצמית”. ההבנה שמציע דסאו מצביעה על מודעות גבוהה של אמנים למהלך היצירה, לאפסותו, לחוסר יכולתו להשפיע, לעורר, להיות פוליטי או “שימושי” במהותו. בכך, הופכת מודעות זו לתהליך של מלכוד עצמי, פעולה של מחיקה, פעולה של עשייה אשר נמסה, מטפטפת, נעלמת ונמחקת. מעשה האמנות וחוסר קיומו הממשי, התמוססותו ומחיקתו, הופך למסמן של חיי אנוש, ארעיותם והתפוררותם. האמן (והאוצר) מודעים לפעולה עצמה ולמשמעותה בהקשר החברתי תרבותי כמעשה של מחיקה עצמית, כ”הוספה לחיסור” Adding to Subtract אשר הופכת להיות המסמן המשמעותי ביותר של הפעולה האמנותית והאוצרותית.
העבודה אשר מסמנת את ראשיתו של המהלך היא עבודתו של פרנסיס אליס “פרדוקס של פרקסיס 1” (לעיתים מכונה גם “עשיית דבר מוליכה לשום דבר”) מ 1997, אשר מתעדת את אליס עצמו במסע ברחובות מקסיקו-סיטי, מוליך גוש קרח שנדחף בידיו וברגליו, עד להתמוססותו הטוטאלית והפיכתו לשלולית. ההליכה אל האפס, ההתמעטות עד כדי התאיידות, חוסר המשמעות וחוסר ההשפעה של המעשה, מוצגים כאן כמטא-נאראטיב אשר מהווה מפתח להבנת מהלכיהן של העבודות האחרות בתערוכה. העיסוק בהיעלמות, אי נראות, דעיכה, חזרתיות וחיסור, הם חלק בלתי נפרד מעבודותו של אליס, ומופיעים בעבודות וידאו שונות כמו למשל ב”שומרים” (2004) (שאינה מוצגת בתערוכה). בעבודת וידאו זו עוקב אליס אחר חיילי משמר המלכה המסתובבים בבדידות ברחבי לונדון עד שהם מוצאים זה את זה וחוברים לכדי הקמת הפלוגה מחדש. בעבודה אחרת, “חזרה 1” (1999-2001) מנסה האמן לנהוג במכונית פולקסואגן חיפושית במעלה גבעה, פעם אחר פעם, אך ללא הצלחה. תוך כדי הצפיה מתברר כי מה שמבנה את מהלך ההתקדמות של מאמץ הנהיגה הוא למעשה פס-הקול המורכב מקטעי חזרה של תזמורת אשר חוזרת ומנגנת את אותו קטע מבלי להגיע לסיומו. עבודתו של אליס הופכת לתיעוד של מהלך סזיפי פר-אקסלנס, כאשר המאמץ לגלגל את המכונית במעלה ההר ונסיגתה פעם אחר פעם אל תחתית המדרון, הופכים כאן לסימון משכנע ביותר של אופיה החזרתי, המייאש, המשוכפל, הבלתי-נגמר של הפעולה האנושית.
אם המהלך של אליס הוא מהותי כפעולה, כהתמעטות לכדי אפסות, עבודותיו של בני אפרת תורמות את השם, והכותרת המאד משמעותית של התערוכה: Adding to Subtract “הוספה לחיסור”. כשם שאנו מבצעים את הפעולה האלגבראית הפשוטה לכאורה של + (-) , כך גם פעולתו של אפרת המוחק בעזרת צבע לבן את הגריד שסומן בדיו על פני דף הנייר, מהדהדת על משמעותה האבסורדית של פעולת הציור, ומתחברת בכך למהות פעולתו של אליס – לא ממקום של זהות, או מיקום, או הסטוריה משותפת, או תמטיקה, או מראית עין, או חוויה חושית, אלא מתוך המהות החסרה של פעולת הציור – זו המופיעה כסימון ומחיקה המכילה בתוכה את עקבות הפעולה שנעלמה. הגריד המכוסה של אפרת מתייחס גם אל הגריד הנעלם של קיר הלבנים עליו תלויות העבודות – בכך מידת הדייקנות בבחירת מיקום הרישומים, החיבור בין המבנה הפאסיבי של החלל הגלריה למבנה (האקטיבי) המחוק של חלל התמונה הופך כאן להמשך מהותי הקושר בין שתי הפעולות – זו של הצייר המוחק את הגריד של עצמו, לבין זו של האוצר המצמיד את הציור אל גריד הלבנים של הקיר. הפאסיביות של פעולת המחיקה משומרת גם בפריימים הבודדים המתעדים את ערמות האבק המצטבר על פני העדשה והאובייקט המצולם כאחד (סקיילייט, 1974), או בעבודה “דהיות” (1974) אשר גם היא מתארת תהליך של העלמות מתוך חשיפה הדרגית של ניירות צבעוניים לאור השמש.
פעולת המחיקה באה לידי בטוי גם בהופעתה של הצללית, המגזרת של לותר המפל: המחיקה כאן נוצרת מחיתוך ההקשר ומהפיכת האובייקט לצל-עצמי: במקום למצוא את הצילום בתוך המרחב המותווה שלו, בתוך הפריים המובנה של המרחב הצילומי, הגזירה הופכת את הצילום לפורמט דו-מימדי מנותק, לאובייקט המונח במרחב כמעין “פסל מחוק”, סילואטה, כשארית של תלת-מימד, מגזרת שטוחה כעדות למה שנותר מן האופציה לקיומו של אובייקט בחלל. המגזרת של המפל חדלה להיות צילום, אך גם לפסל היא לא הייתה. היא שרויה במעין לימבו של מחיקה עצמית, “הוספה לחיסור”, מצב בינים של איבוד הפוטנציאל הסימוני הצילומי (של הדו-מימד ככלל), אך גם חוסר האפשרות להתקיים במימד של נוכחות פיזית, חושנית, גושנית, כזו המתכתבת עם פרופורציות הגוף של הצופה.
עבודתו של דורון גולן – הקרנה גדולת-מימדים על פני קיר בקומה העליונה – יוצרת רגע שמהדהד את העבודות הממוקמות בחלקה הראשון של התערוכה. הנוף האורבני של מכסיקו-סיטי חוזר למרחב עם נוף מוכר יותר של צומת הרחובות דיזנגוף, קינג ג’ורג’ וטשרניחוסבקי בתל-אביב, כשנוכחותו המאסיבית של המבנה של דיזינגוף סנטר נראית כמעין מערכת ביצורים על פני הרחוב. בתוך המרחב העירוני הזה מזהה גולן מספר שחקנים ופעולות תמימות ביסודן: אדם הולך, מכונית חולפת, מישהו ממתין לאור ירוק ברמזור. אך המיקום המוכר והפעולות הסתמיות לכאורה מקבלות התקה והעצמה מתוך הכפלתן: בעזרת אמצעים דיגיטאלים גולן שכפל את התנועה הבודדת, הסתמית, לכדי מהלך אימתני: כל הלך הופך לטור צועד בסך, כל מכונית לטור משוריין הדוהר במעלה הרחוב, וקבוצת הולכי רגל הופכת לפלוגה הצועדת אלי קרב. הפעולה המוכרת והתמימה מתגלה לפתע כרגע עויין ומאיין. המבט אל הנוף המוכר והידוע מקבל היסט מבעית המעורר את השאלה – עד כמה אנו מכירים את סביבתנו, את האנשים הפועלים בתוכה? מה נדרש מנוף וסביבה בנאלית כדי להפוך לאתר מלחמה, זירת קרבות, מוות וזדון? טורי המשוריינים, החיילים הצועדים בסך בהרמת יד משוכפלת, הולכים ונמוגים, שבים ונעלמים, בפעולה חזרתית, לופית אשר מתעתעת בצופה: ההזרה והמלאכותיות הבלתי-אפשרית של ההכפלה והמחיקה הם שהופכים את רגע הצפייה לכואב ומפחיד. המציאות השברירית שבחוץ מקבלת כאן הדהוד מאיים: לא נדרש הרבה בכדי להפוך הולך רגל ברחוב לטור מסתער, אשר בנסיבות כאלו ואחרות פשוט יעלה גם עליך הצופה. הרגע המצמרר ומחיקתו, נותרים כזעזוע עמוק מפני הארועים הקרבים, הדיסטופיים ואפוקאליפטיים, כמעין הזהרה מפני תהפוכות הזמנים, האלימות האצורה בתוכם, לעומת חלופיותם והעלמותם – כאילו לא היו הדברים מעולם.
העובדה כי כל אחת מן העבודות בתערוכה זו מגיעה מקונטקסט שונה, מתרבות אחרת, כל אחת מהן נוקטת בסגנון ובמדיום יחודי, וגם התמטיקה ומערך הדימויים אותו הן מציגות שונה באופן עקרוני זה מזה, הופכת תערוכה זו לבעלת אמירה מהודקת וחסרת פשרות. החוט המקשר בין העבודות השונות והפעולות שהן מציעות כרוך במעשה האמנותי – הן של היוצר, אשר מלווה גם באופן מדוייק על ידי פעולתו של האוצר אשר היטיב לברוא עולם רב מימדים ושטוח, משוכפל ומרובה אך מחוק, עולם של תנועה והעלמות, עולם של “הוספה לחיסור”.
Adding to Subtract – גלריה קונטמפוררי, ת”א
אוצר: אורי דסאו
מאי-יולי 2012
האוצר היחיד בארץ שמבין בשדה האמנות העולמי, לא פלא שהוא עזב ועובד חזק באירופה
פרלה
| |אכן , איש חזק חזק
שדה האמנות העולמי
| |לשתף פעולה עם פורר זה הדבר הכי לא מוסרי שמישהו יכול לעשות
חייבים להחרים את המקום הזה
כל תערוכה שמוצגת שם, טובה ככל שתהיה, יש בה טעם לפגם.
חיים
| |רוצו לפני שהתערוכה יורדת!
מרתק ואחר, מאמר המסכם הכל.
תמר
| |מסכים לחלוטין עם הכותבת. תערוכה מעוררת מחשבה ומעמיקה, כמו הרבה תערוכות אחרות שראיתי בגלריה הזאת.
אמיר
| |אמיר אני יכולה להסכים איתך אך כלל זה מתקיים רק כאשר מעורב בכך האוצר הנ״ל
תמר וישינסקי
| |אחת מהגלריות המשובחות בעיר.
שרון
| |מסכים, הגלריה היחידה שבא תערוכות מוזיאליות המעלות נושאים לדיוןן כל פעם מחדש.
שי
| |בה
שי
| |