מר קו

סתירה עקרונית עומדת במוקד עבודתו של יהושע נוישטיין, המוצגת כעת בתערוכה הרטרוספקטיבית “כלומר רישום” במוזיאון ישראל. מחד מוצג ה”רישום כרישום כרישום”, ה-“What you see is what you see”, כדברי האמן, שבא לידי ביטוי בצמצום היצירה והדיון בה לערכים צורניים בלבד תוך דחייה של כל נראטיב החורג ממעשה הרישום העירום על צורותיו השונות (שאצל נוישטיין באות לידי ביטוי בהרחבה של המושג גם לתחומי הפיסול, המיצב, המיצג והוידיאו). מאידך מציג נוישטיין עבודות פוליטיות במובהק, סיפוריות ובעלות הקשרים חוץ-פורמליסטיים ברורים, כמו למשל מחסום מתכת גבוה שהוצב במרכז התערוכה ובתחתיתו מוקרן סרט וידיאו של בחור התולש עמודים מן הספר “מאדאם בובארי”, או כרישום בנייר דבק המתחקה בדרכו הפריכה והנתלשת אחר גבולות מדינת ישראל.

יהושע נוישטיין – מפת ישראל מנייר דבק, 2006

זו הפרדה שמאפיינת את עבודתו של נוישטיין מראשית דרכו בסוף שנות ה-60. מצד אחד בחירה ברישום כמדיום החזותי המצומצם ביותר, רישום שמסמן את גבולות התמונה, את התהליכים, המחיקות, הפעולות, החומרים, המצעים, המחוות ושבירתן, ומייצר הדגמה חזותית של דיון פילוסופי פנימי המאפשר לבחון את גבולות השפה מתוך עצמה, ומצד שני הצגת מיצב שואתי של ערימת נעליים כמו זה שהציג יחד עם ז’ורז’ט בלייה וז’ראר מארקס ב-1968 בבית האמנים בירושלים (17 אלף זוגות נעלי צבא מצבאות שעברו במזרח התיכון במאה ה-20), המתואר גם הוא במושגים פורמליסטיים. ניתן להבין מדוע האמן מתעקש שלא לספק פרשנות ברורה לעבודותיו ודבק בעמדת המדען המוזר, מעין פילוסוף-בלשן העוסק בחקר השפה בתנאי מעבדה ומתאר את עבודתו בקודים מקצועיים, אולם התייחסות שכזו מייצרת מרחב פרשני מוגבל. האוטונומיה הפורמליסטית נותרת סתומה משהו, ואילו הסמליות הפוליטית, בפעמים המעטות שהיא באה לידי ביטוי מפורש, נותרת ברמה הצהרתית ולא מפותחת. וכך מעניין לגלות כי המוצלחות שבעבודות בתערוכה הן דווקא אלו שדוחות את ההתמסרות המוחלטת לאפשרות אחת בלבד, מייצרות סינתזה בין המילים והדברים ובין הצורות למסרים, ומעניקות משמעויות מרובדות ומגוונות לרישומי העיפרון והפחם, הדפים הקרועים והמגורדים במסרקות ברזל, הקפלים ההופכים את מעשה הכיסוי והגילוי לפעולת רישום, ופעולות אחרות.

יהושע נוישטיין – רישום מתוך הסדרה “שדות מגנטיים”, 1994. שביבי מתכת (פנים) ומגנט (גב) על נייר, 56/76.5 ס”מ

התערוכה, שכוללת מעט מיצבי רישום ועבודות נייר רבות, חושפת הן את אופני החשיבה ומוקדי העניין של נוישטיין והן את מקורות השראתו האסתטיים, מפיתוח המבנים הפיסוליים הראשוניים של המינימיליזם ושילובם במחשבה קונספטואלית, ועד מקורות פחות מיידיים כציורי שדות הצבע והמינימליזם הבריטי, הצנוע יותר מאחיו האמריקאי. אחת הסדרות היפות בתערוכה היא סדרת “רישומים מגנטיים” מאמצע שנות התשעים. בסדרה זו הניח נוישטיין פסי מגנט מצדו האחורי של הדף ופיזר על צדו הקדמי שבבי מתכת שנצמדו לנייר במקומות שבהם פעל המגנט. זהו רישום המופעל לאורך זמן, בעל מעמד ארעי ובו זמן יצוק בברזל, פשוטו כמשמעו. מחד אם יזוז המגנט יסתיים הרישום, ומאידך כוחו של המגנט ועמידות המתכת עשויים להמשיך ולקיים את הרישום גם זמן רב לאחר שדף הנייר יתכלה. בעבודה נוספת העוסקת בארעיות ובתהליכים מטאפוריים, הציב האמן כוס יין אדום מתחת לברז מטפטף. הכוס מלאה ביין עד גדותיה ככוס קידוש, ומצלמת הוידיאו מתעדת את תהליך מהילת הנוזלים עד למחיקתן המוחלטת של עקבות היין והחלפתו בנוזל השקוף.

התערוכה שמוצגת בסמוך לתערוכתו של יוזף בויס ותדאוש קנטור “לשם ובחזרה“, נפתחת במחווה משעשעת. מצדו האחד של פתח הכניסה לאולם מונחים סלעי הבזלת הכבדים של בויס, ומצדו השני מעין תשובה ליימעכית לפאתוס המונומנטלי בדמות אוסף אבנים קטנות ועליהן הדפסות של גזרי עיתונים. נוישטיין, אמן וותיק הזוכה להכרה בינלאומית, אינו זקוק לאישורו של בויס, ובכל זאת בוחר להציב מולו עמדה מינורית. כשלעצמה מדובר בעבודה פשטנית למדי, אולם בהקשר הנוכחי היא מייצרת הערה אירונית על יחסים אמנותיים של דוד וגוליית בין המהגר היהודי, בנם של פליטים שנמלטו מדנציג במלחמת העולם השנייה, לאמן הגרמני ששירת כטייס קרב באותה מלחמה, בין התלמיד המפולפל והספקן, לשאמאן הרומנטי והמיסטיקן.