מחיר הדלות השלדית

אם רק לפני 3-4 שנים ביקשו בוגרי בתי הספר לאמנות לייצר את האובייקט הנחשק שיסלול את דרכם לקריירה אמנותית מוצלחת, פתאום מאמצים התלמידים עמדה אמביוולנטית וחשדנית יותר כלפי אופני עשיית האמנות השגורים.

עדן אורבך עפרת - פרט מעבודת וידאו

באופן מפתיע, תערוכת הגמר של בוגרי התוכנית לתואר שני בבצלאל כמעט אינה כוללת שיעתוקי עבודות של מורים. אם עד לפני שנה נדמה היה שהבוגרים הצעירים מתקשים שוב ושוב להשתחרר מצילם של מוריהם, פתאום נעלמו האחרונים כלא היו. אין פה פסלים נחום טבתיים, מיצבים יהודית סספורטסיים, תצלומים שרון יעריים וציורים בסגנון יצחק לבנה, כאילו דורות ע”ג דורות של מורים מרכזיים ומשפיעים נמחו באחת, ולו רק באופן זמני, לוקחים עימם את הידיעה, הביטחון וההבנה כיצד “ראוי” ליצור אמנות, להציבה בחלל התצוגה ולדבר עליה.

ממכלול התערוכות המוצגות בקומה התחתונה של בניין בית הספר ברחוב סלמה ובמספר חללים במגרש החניה שמאחוריו עולה תחושת גמגום. לא גמגום במובן המשתהה וחוזר על עצמו כעומד על זכותו להציע שתיקה או דיבור מסוג שונה דווקא בעולם של שטף מילים רהוט ואחיד, אלא גמגום הנובע מבלבול ואי-וודאות. גמגום שאת מקורותיו ניתן לאתר בגורמי המחאות החברתיות המתקיימות ברחבי העולם, ונדמה שהוא קשור בשיתוק לנוכח עוצמתה של המערכת, על פיתוייה הידועים זה מכבר וסכנותיה המתגלות לאחרונה. אם רק לפני 3-4 שנים ביקש כל בוגר בית-ספר לאמנות לייצר את האובייקט הנחשק ביותר שיסלול את דרכו לקריירה אמנותית מוצלחת, פתאום מאמצים התלמידים עמדה אמביוולנטית וחשדנית יותר כלפי אופני עשיית האמנות השגורים, רוצים-לא-רוצים, משתוקקים אך מסוייגים. זוהי הופעה ראשונית, על טריותה ובוסריותה. מאחר ומדובר במקבץ של 22 תערוכות איכות העבודות משתנה. ברגעיה הטובים היא יוצרת הסטה מן המקום הצפוי והבטוח בעצמו. ברגעים אחרים זהו סתם חוסר מיקוד או עניין.

עדן אורבך עפרת – פרט מעבודת וידאו

בתערוכה בולט היעדר כל ניסיון להסתיר את אמצעי הייצור, הפיגומים והתשתיות העומדות בבסיס העבודות. אין מדובר על “עבודות תהליך” – סוגה שכבר הפכה לקלישאה – אלא על עבודות שנרתעות מקסמים ואשליות, מצגי שווא, קופסאות אור ושאר מסיכות שכסף יכול להשיג. לאווירה תורם אופיו התעשייתי-מוזנח של החלל ששימש בעבר כמחסן של חברת אופנה, אולם הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודות עצמן, בין אם מדובר בטריקים פשוטים שמגלים את עצמם במכוון כמו עבודות שקיומן תלוי במאוורר וטלוויזיה ישנה כבויה (יעל פרנק), מחול ממחטות אף משומשות על רקע פסקול מלודרמטי (אורי לוין), ריטוש גס של תצלום וקולאז’ מגושם (שלי אלכסנדר) ועוד. אפילו שתי העבודות ההיי-טקיסטיות-רובוטיות של איתמר שמשוני ואבי מילגרום, חושפות את מנגנוניהן כמצבור מפרפר של חוטי חשמל, נורות, קרשים, לוחות מתכת חתוכים וכיו”ב. יפה במיוחד עבודתו של שרון פדידה, שחצה לשניים את חלל התצוגה הנמצא בקומה השניה ומשקיף על רחוב סלמה. את חציו האחד של החלל חסם בקיר גבס וחלון, ואת חציו השני השחית כשהוא שובר את התקרה, הזכוכיות וקורות האלומיניום, קורע צינורות וכבלים ומאיר את ההריסות בתאורה חמה וחזקה. היחס בין הרחוב המוזנח הנשקף דרך חלון החלל ההרוס וההריסות ה”אמנותיות” הנשקפות דרך חלון החלל השלם, הופך את העבודה להערה על מעשה האמנות וסיטואציית התערוכה, שבצדה האחד המציאות ובצדה השני הצופה, ובתווך ערימה של זבל שעבר תהליכי סובלימציה, אסתטיזציה ועידון.

עופר כהן – ציור

את מחיר הדלות השלדית והמחוספסת של כלל התערוכה משלמות עבודות שבכל זאת זקוקות למרחב הנשימה של הקוביה הלבנה. זה קורה למשל לעבודתו של עופר כהן, המציג במקביל יחד עם זמיר שץ ואבי נבו גם בגלריה רוזנפלד. כהן עוסק בבד הציור. הוא מכין אותו בקפדנות באמצעות שכבות ע”ג שכבות של חומרי יסוד וצבע שבסופו של דבר חונטים את הבד בתנועת מתיחה. זהו פורמליזם מושגי שמבקש לאצור במצע הציור היגיון ומתח ציורי שלם, אולם את כל זאת אני כותב לא מפני שהדבר ניכר בתערוכה, אלא כי ראיתי עבודות דומות בגלריה רוזנפלד. אלו עבודות שזקוקות לשקט וניקיון שכלל אינם קיימים בחלל התצוגה בבצלאל, ואם לא די בכך, הן נלחצו בין שתי הצבות דחוסות של זמיר שץ ומשה גרשון כשופט בקרב איגרוף המנסה להפריד בין שני יריבים ולבסוף חוטף את הסנוקרת בעצמו.

***
בכנס “אמנות, כוח וכסף” שנערך בחודש שעבר במוזיאון ת”א וביוזמת איגוד האמנים הפלסטיים ובצלאל, נשא נשיא בצלאל הפורש פרופ’ ארנון צוקרמן נאום שחולק לשלושה חלקים. בחלקו הראשון טען צוקרמן שהעולם בכלל והכלכלה בפרט מורכבים ומסובכים, לאחר מכן עבר לספר שבצלאל הוא בית הספר הטוב ביותר שבנמצא, ולבסוף הסביר שלמען האמת הלימודים בבצלאל אינם יכולים לתת מענה של ממש לאתגרי החיים בימינו, ולכן הוא ממליץ לתלמידים להצטיין ביצירת אובייקטים אמנותיים טובים שיסייעו להם לשחק בשוק הגלובלי וכך להשאיר את הראש מעל המים. על רקע הדברים ניתן לחשוב על תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל כהתנגדות שפופה משהו לחזון האימפוטנטי והכוזב שמציג נשיא בית הספר שלהם. זו תערוכה שדוחה על הסף את היסוד הנובורישי המובהק והמלוקק שמולך בבית הספר בשנים האחרונות, אך מתקשה, לפחות בינתיים, להציע לו חלופה של ממש.

בצלאל, התואר השני – סלמה 60
נעילה: 30.6

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”

9 תגובות על מחיר הדלות השלדית

יונתן, מעניינת אותי דעתך, עד כמה, ואיך אם בכלל, “ניכרת טביעת ידו”, של רפאל אורלי זגורי בכך?

התלמידים אמנם השתחררו מהשפעת מוריהם הישנים, אבל קם להם מורה חדש, ד”ר רפאל אורלי-זגורי, פילוסוף, איש רהוט וכריזמטי.
דיברתי איתו בסיור טרום פתיחה שנערך לעתונאים בתערוכת הבוגרים. דיברתי איתו, כי הרושם הכללי שקיבלתי מהתערוכה היה של חולשה גימגום, הססנות ומשבר. וגם העליתי את הדברים למחרת לדיון בקפה זה מרקר.
אני מביאה חלק.
אומר ד”ר רפאל זגורי-אורלי ראש המגמה.

אנו מנסים לעשות כאן משהו אחר, אנו לא רוצים לשווק אמנות לאספנים וגלריות, אין לנו את הכח להלחם בהם, אבל יש לנו את הכח של החולשה, של הצניעות , וזה כח מאד משמעותי הכח שלנו הוא בשפה המגמגמת, השפה ששואלת שאלות. שווק לא מעניין אותי, התקווה היא שהגלריות ישתנו בעקבותינו. אנו לא נשרת אותם.

משבר?

יש כאן סוג של התמודדות עם יותר ממשבר, יש כאן מצב של שחיקה, וזה לא כזה אסון, משבר מניח שאנו יודעים איך לצאת ממנו והוא חלק משיטה, פה אנו במצב של שחיקה והפתרון הוא בצנוע, במהסס.

הסיור ארך כשעתיים, הבוגרים דברו איש איש על עבודתו. גם פה בלטה חולשה, גמגום ורצון לדבר כמה שפחות.

שאלתי את ד”ר רפאל זגורי-אורלי, איפה הדיבור השוטף הרהוט בשפת האמנות הArt Talk הזכור לי לטוב מלימודי התאר שני שלי M.F.A בארה”ב . זה היה חלק חשוב בהכשרה, כדי לשפר את יכולות השיווק בעולם האמנות.

התשובה היתה:

כדי לכתוב ולדבר על אמנות לא צריך להיות קוהרנטי, הדיבור על אמנות יכול להיות כמו עבודת האמנות עצמה, פואטי, מהוסס, שברירי, לא צריך להסביר לא צריך לתת סיבות והגדרות, לחשוב הוא שונה מלדעת, לחשוב הוא לתהות, להסס, ליפול.לחפש, אתה מתחיל לחשוב כשאתה לא יודע. אנו כבית ספר לאמנות צריכים את המקום הלא יודע, המהסס. מקום שאפשר לשאול בו את כל השאלות.

מה שמנסים לעשות כאן זה אמנות כסימן שאלה לא פתור.

שווק לא מעניין את ד”ר רפאל זגורי-אורלי, אבל אולי הוא כן מעניין את הסטודנטים שלו. שלושה מהם, זמיר שץ, אבי נבו ועופר כהן מציגים עכשו בתערוכה, לאן נחזור, בגלריה רוזנפלד.

קורה כאן משהו, אבל לא ברור מה ולאן זה מוביל, אני בהחלט רואה כאן השפעה של אורלי-זגורי.

http://cafe.themarker.com/topic/2654703/

מחריד איך שבשנים האחרונות הולכת ומתחזקת הנטייה אצל אמנים, אוצרים וכותבים, לזהות תכונות כמו “בהירות”, “החלטיות”, “שאפתנות”, עם שיווק ומסחר.

צודקת עדי מאד שבהירות והחלטיות אינה בהכרח סימן למסחור, אלא אם אתה אנדריאס גורסקי או תומס שטרוט, תומס רוף או עדי נס…..
אבל הכי חשוב שלמרות כל היורמים טובי הלב המודרניסטים כמו יונתן הכותב מילים כל כך יפות וצדקניות – התערוכה מקסימה, עירנית וחביבה עד בלי די לעיתים מרגשת מאד. הרבה עבודות עדינות המעבירות תחושה של קירבה גופנית חריפה ומדוייקת חוויה של מגע שלא באמת נוגע, חומרים שאינה פוצעת, דימוי שעומד על הסף.
הבעיה אינה במסחריות – כן או לא, אלא באיום – אין איום בתערוכה
כולם פודלים. וזו לא בעיה של מנהל או מורים, זו הבעיה של בני אדם
שלא רוצים יותר להיות רעים, לא רוצים להיות מאיימים לא מתחברים
למחאה החברתית לא מתחברים למחאה הפוליטית, גם לא זמיר שץ אהובה הסודי של גליה י., – וזה החידוש שלי – זה
דור ה- overqualified קוראים לדדור הזה – דור ה – OQ

מראש יש לי צפיות נמוכות מאמנים שלא יכולים לסבול להיות לבד אפילו שניה, כאלה שתוך שנה שנתיים מסיום התואר הראשון בבצלאל ממהרים חזרה לחיקו הצפוי של המוסד.
עצם ההליכה לתוכנית הזו כבר מבטאת בעיניי מחסור חמור באומץ ובמחשבה עצמאית. אלה לא דברים שמלמדים. או שיש לך או שאין.
וליעקוב, הם לא מוכנים להיות רעים כי הם לא מוכנים לשלם את המחיר, והמחיר הוא בדידות.

או שלא הסברתי את עצמי כראוי, או שמגיבים מסויימים חסרים את היכולת לקרוא מסרים שאינם כתובים בצורת סטיקר עם ציון בסופו. כך או כך, בביקורת נכתב שמדובר בתערוכה מבולבלת, שפופה ומגומגמת ברובה, ושחלק מהעבודות סובלות מחוסר גיבוש, מיקוד ועניין. לצד זאת אני חושב שיש בתערוכה מאפיין שחורג מהבדלי רמות אקראיים בין מחזור בוגרים אחד למשנהו, ושאת הבלבול (או היעדר כל איום) שלה ניתן לזהות עם בלבול לנוכח שינויים תרבותיים והיסטוריים משמעותיים שמתרחשים בארץ ובעולם.

נדמה לי שהתגובות פה היו על התערוכה ולא על הטקסט שלך, יונתן.
אז או שהתגובות לא נוסחו כראוי, או שכותבים מסויימים חסרים את היכולת להכיר בכך שהכתיבה שלהם מעניינת פחות ממושאיה.

אכן צודקת עדי. יונתן חביבי, אתה לא הכל בחיים. התערכוה עולה על מבקריה בהרבה
היא מעוררת, חיננית, מרגשת ואפילו יפה במקומות לא מעטים
חבל שאין לך הזדמנות שניה ללכת לראות מה שבמבט שטחי לא הצלחת
מעבר למהומה ולקולאז’ שנוצר שם בין המציגים שבאמת עולים האחד על השני
נוצר קסם שלא זכור לי מתערוכות אחרות, ולא חשוב מי בוגר ומי מתחיל.
המבקריםכל כך ממהרים לרוץ לספרלחברה, עד שהם מפספסים
את התבונה וההקשבה שהאמנות העכשווית דורשת מהם.
הייתי מצפה להתנצלות בכתב של יונתן אמיר – בפני התלמידים – או לפחות כאן
בבלוג של הכתבה שלו – על הפאשלה האחרונה הזו
על הירידה לרמת ה-Tine Out, על הצורך להתחרות בקללות המביכות של ג.,י.,
שאיש כבר לא חושב שהן מצחיקות.
האט דרכיך וחכם