כיפוף אלגנטי

קו ישר, גם אם חבול ומדמם, עובר בין כל עבודותיה של הילה בן ארי, בין אם מדובר ברישומים, תבליטי נייר, מיצבים ועבודות וידיאו, בין אם מדובר בעבודות שלה, או בשיתופי פעולה כמו זה שהציגה יחד עם האוצרת טלי תמיר בראשית השנה במוזיאון פ”ת. בתערוכתה “לאקונה” המוצגת כעת בגלריה 39, מציגה בן-ארי סדרת אריגי נייר רישומיים, מיצב ושתי עבודות וידיאו. בכל העבודות בא לידי ביטוי העניין של האמנית במתח שבין החזקה מתוחה וממושמעת לקריסה כללית.

בעבודות הנייר שילבה בן ארי פסי נייר ברשת קורים, ארגה שכבה אחר שכבה של דימויי קונסטרוקציות הנדסיות של מיכלי תבואה ישנים, מכשירי לוליינות ונערה מתעמלת (דמות חוזרת בעבודותיה). בעבודת וידיאו אחת מופיעה נערה המבצעת עמידת נר בשדה, ובשניה עמידת גשר. הגשר נמתח מעל שתיל ירוק וצעיר. אם הנערה תתעייף או תשתחרר, השתיל ירמס. ברחבי החלל פזורים מוטות בניין התומכים את התקרה, כשמבט מקרוב מגלה כי הם עשויים מנייר ואינם אלה פיקציה – תמיכה שברירית שבמקום לתמוך במבנה הקיים מוצאת את עצמה נתמכת-מוחזקת על ידו.

הדימוי הרישומי של בן ארי מורכב משילוב בין אריגת שתי וערב למדבקות משרדיות קטנות המפוזרות על פני משטח הנייר הארוג. התוצאה היא דימוי מרחף שצף על פני השטח ונבלע בו לסירוגין, אף פעם לא נטמע בו בצורה מלאה. הקונסטורקציה נותרת איתנה ודוממת, ואילו הדימוי נע על גבול ההתפוגגות. רגע אחד הוא עומד בכללים ושומר על הסדר, ורגע לאחר מכן קורס או נמחק.

הסמליות בעבודותיה של בן ארי ברורה. האמנית שולטת בעצמה, כובלת את ידיה ומרסנת את עבודותיה בידיעה שיש דברים שרסן לא יוכל לכבוש. הפצעים בעבודותיה חבושים היטב, אך טיפות הדם תמיד מוצאות את דרכן לזלוג החוצה ולהכתים את התחבושת הלבנה. זו אמנות שקל להבין מה עומד מאחוריה ו”מה היא אומרת”, ויחד עם זאת הביצוע הרגיש והשכלול המתפתח עם השנים הופך אותה להרבה יותר מאשר אוסף דימויים אילוסטרטיביים. הכל בעבודותיה של בן ארי תלוי על בלימה, מושלם על גבול הפרימה. הפרעה קטנה ולא מתוכננת, והאיזון המאומץ והממושמע שנבנה בעמל ימחה באחת.

גם “משאית” – מיצב קטן ועמוס שמציגה עדן בנט בחדר הפרויקטים של הגלריה – היא תערוכה שתלויה על בלימה, אולם זו נקודת הדמיון היחידה בין השתיים. בנט יצרה מיצב פוסט-מינימליסטי שמתרחק מסמליות ומקדש את החוויה החושית, וכולל אלמנטים כמו קרש דק הניצב אל הקיר, מוחזק ע”י לבנה קשורה המסתתרת מאחורי וילון שחוט כחול מסיט אותו קלות. שרשרת ברזל מחזיקה מוט וגוש ספוג, התומכים ברצועת ספוג ירוק שמחזיק מסגרת חלון לבנה. המסגרת תומכת בגליון נייר השעון אל הקיר, וחלקו העליון מוצמד באמצעות קרש. מוט עץ ארוך נתחב בין הרצפה לתקרה וקיבל כך כיפוף אלגנטי, ו”טיפה” עשויה פורמייקה הנתמכת במגבת שמונחת ע”ג חרוט עץ.

ה”סידור הזמני” של בנט מעודן ובו בזמן מט לנפול, יפיפה וחסר היגיון בעת ובעונה אחת. האובייקטים כרוכים זה בזה גם כשאין ביניהם כל קשר, כאילו נלכדו בעיצומה של אורגיית גרוטאות משונה של מין בשאינו מינו. כך שמיכת סבתא מקופלת משמשת כבסיס לתורן, יריעת לבד ארוזה בחבל כמתנה, וקולבים מאולתרים מחזיקים את עצמם. מזוויות מסויימות זה נראה כמנגנון חסר פשר בעל אפקט דומינו, בדומה לפיסול הדאדאיסטי ברוחו של צמד האמנים השוויצרי פיטר פישלי ודייויד וייס.

“משאית” היא עבודה שמחייבת עצירה והשתהות. לא רק בשל ריבוי הפריטים בחלל הקטן והגדוש, אלא גם בשל תביעתם לצאת מן ההקשר הברור, היומיומי והחפצי שלהם. האובייקטים נראים כאילו שימשו קודם לכן דירת שותפים טיפוסית, אולם נדמה שמה שבנט מבקשת לעשות הוא דווקא להתנער ולו לרגע ממעמדם הייצוגי של הדברים. זוהי תכולה שכמו נעצרה לפתע בדרישה לאוטונומיה, עומדת על זכותה להפוך לתיאטרון חפצים ארעי או חדר תצוגה מוזיאלי שאיבד את הגדרותיו.

הילה בן ארי – לאקונה (אוצרת: טלי בן נון)
עדן בנט – משאית (אוצר: דני יהב בראון)
גלריה 39, ת”א
נעילה: 8.6

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”