חרב פיפיות

נדמה שלתערוכה ‘דג זהב’ אין צופה פוטנציאלי. ליתר דיוק, צופיה הפוטנציאלים נידונו כמעט כהכרח לצאת ממנה כשהם מאוכזבים.

הצופים הפוטנציאלים של התערוכה דג זהב נחלקים, כך נדמה, לשתי קבוצות –  הצופים המודעים לקונטקסט הפוליטי חברתי של האתר שבו היא מתקיימת, ביתו של האספן סרג’ תירוש ביפו, ומנגד – הנאיבים ביחס לאתר זה.
אלה ואלה מגיעים אל התערוכה כשהם לוקים בעיוורון הכרחי.

הצופה ה’מודע’ מגיע אל התערוכה כשבאמתחתו מניפסט נוקב. הוא בז למקום ולכל מה שהוא מייצג – כיבוש נדל”ני שמבוסס על אימוץ קולוניאליסטי לצד השכחה, שפע אקססיבי, ובקונטקסט של עולם האמנות, כיבוש השדה ע”י בעלי ההון, הקונים לעצמם אמני מחמד, יהיו מניעיהם ‘טהורים’ ככל שיהיו.
הצופה הזה, ה’מודע’, וודאי אינו תמים. הוא אינו נכסף לאידאל המודרניסטי של האמן המשוחרר מן ההון, הוא זוכר היטב שאמנים צריכים לאכול, ושהקשר בין אמנות והון הוא היסטורי. הוא אינו מתרפק על זכר ‘האמן העצמאי’, שמת בחוסר כל, רצוי אחרי מספר אישפוזים במוסדות פסיכיאטריים, ללא אוזן או איבר אחר, אך נאמן לאמנותו. אותנטי עד הסוף (המר).
לא, הוא אינו נאיבי, אבל הוא כן מבכה את מות הביקורת. הוא צופה בתהליכי הקפיטליזציה של העולם, של עולם האמנות בכלל, ושל עולם האמנות הישראלי בפרט. הוא מתגעגע לימים שבהם היו כאן מבקרים חזקים, שוכח אולי את המנגנונים שהביקורת החזקה נושאת עמה – של קליקות, חברויות, ויד רוחצת יד. הכל עדיף על הקפיטליזם המסואב, הוא יאמר, על הכפפת התרבות לאינטרסים הכלכליים. הוא כנראה צודק.

הצופה ‘המודע’ הוא גם, אולי, שמאלני. אם הוא אכן שמאלני, במיוחד מן הסוג המכונה במחוזותינו ‘סהרורי’, הוא אינו יכול להדחיק את מה שנתבקשנו להדחיק – את העובדה שיפו היתה פעם עיר פלסטינית. שחיו בה אנשים וקיימו חיי תרבות, הרבה לפני שתל אביב “נולדה מן החולות”. עצם המחשבה על האתוס של ה”לידה מן החולות” מספיקה כדי להקפיץ לו את הפיוז. הוא אינו מתעניין בגנאולוגיה הקונקרטית של בית זה או אחר. הוא משקיף על יפו, ורואה את אזרחיה הערבים מודרים, ואז תושביה החדשים, היהודים, זוכים בפנינות נדל”ניות – בתים “בסגנון ערבי” שמרפסתם צופה לים. אלא שאלה אינם בתים “בסגנון ערבי”, אלה בתים ערביים. בתים שגרו בהם ערבים, ושכעת גרים בהם יהודים. ולא סתם יהודים, יהודים עשירים מאד.

ובכן, איך אמור צופה ‘מודע’ שכזה, להנות מן התערוכה ‘דג זהב’? זה נדמה כבלתי אפשרי. האתר, מנקודת ראות זו, חזק מן העבודות עד כדי רמיסתן. חזק מכל עבודה שיכולה היתה להיות מוצגת בו. אם העבודה אינה פוליטית – הרי לכם מקרה קלאסי של אסקפיזם, או כניעה פשוטה למנגנון הקפיטליסטי. אם העבודה היא פוליטית – היא לא יכולה להיות יותר מעלה תאנה. כך או כך, בתנאים אלה אין לצופה ה’מודע’ כל אפשרות לבצע את הפעולות הנדרשות לנוכח עבודת אמנות – להתבונן, לחוש ולחשוב.

קבוצת הצופים השניה – הקבוצה ה’נאיבית’, מגיעה לתערוכה. כלומר – לתערוכה! ארוע שבו עבודות אמנות ערוכות זו לצד זו. האתר אינו מעניין את הצופה ה’נאיבי’ – הוא מתעניין באמנות. ולמה לו פוליטיקה עכשיו? ובכן, צופה זה עתיד להתאכזב מן התערוכה לא פחות מחברו ה’מודע’.
במקרה הטוב, הצופה הנאיבי אינו נאיבי לגמרי, הוא אינו חושב על אמנות ורואה לנגד עיניו ציור ריאליסטי או פסל הלניסטי. הוא אינו חושב על אמנות במונחי יופי או הרמוניה. הוא מבין שלאמנות יש פונקציות וטקטיקות נוספות, ושהאמנות יכולה לפעול במישורים ובמדיומים שונים. הוא אפילו אוהב אי אילו יצירות קונספטואליות. אבל כאן – מה יש כאן? כמעט כלום. בדיחות קרש. הצבעות ריקות. 
מה שחסר לצופה זה הוא הקונטקסט הפוליטי. בלעדיו, חוורונן של העבודות נותר סתום.

השאלה שמצב זה מעלה היא שאלה סבוכה, שעניינה חורג מהדיון בתערוכה הספציפית שהיא נושאו של טקסט זה: האם הפואטי צריך לסגת בפני הפוליטי? האם על הפוליטי לסגת בפני הפואטי? האם יכולים הפואטי והפוליטי לדור בכפיפה אחת? האם עלינו לשמור את צעקותינו לכיכר ואת אמנותנו לגלריה? האם עלינו לשמר את התיחום בין שני שדות השיח – הפוליטי והפואטי. לבחור את צידו של המתרס שבו אנו עומדים?

מתוך המוזיאון או הגלריה, לא ניתן לראות את הפוליטי. האובייקט שמוצב בהם עובר באופן אוטומטי טרנספורמציה טוטאלית – הוא הופך באחת ליצירת אמנות, מעובד על ידי המנגנון, על ידי שדה הכח האמנותי ומאבד את כוחו. מנגד – מן הכיכר, מן האוהלים ומעזה, לא ניתן לראות את הפואטי. הבעיות הדחופות יותר מסיגות אותו.

האפשרות היחידה לשימורם בכפיפה אחת של הפוליטי והפואטי, היא, כך נדמה לכותבת טקסט זה, לקיים אותם במקביל, בחלל שהוא מרחב ביניים. ושם לצעוק בלחש, ליפול ביודעין למלכודת הדבש. האמנים, והאוצר-אמן של ‘דג זהב’, עשו את מה שהוא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור צופי התערוכה – הם הציבו את עצמם במרכז הדיאלקטיקה של האדון והעבד וגילמו את שני התפקידים באחת.

גילוי נאות: כותבת שורות אלה כתבה גם שורות נוספות שליוו את התערוכה ‘דג זהב’.

“דג זהב” אוצר: טמיר ליכטנברג
בית ART-ST. הצדף 8, יפו
נעילה: 22.5.12