שבי ציון

“לאן?”  – תערוכה קבוצתית המוצגת במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון ועוסקת בזרמים הנשכחים של הציונות – נפתחת בתקופה בה מחד גיסא נדמה שמשמעותו הציבורית והקונצנזואלית של המושג “ציונות” הולכת ומצטמצמת עד כדי חיסול כל אפשרות לדיון, ומאידך גיסא מגמות פוליטיות רדיקליות זולגות אט-אט משמאל ומימין אל המרכז ומחדירות לשיח הציבורי את הצורך בחשיבה מחודשת על המושג והשלכותיו לאור המציאות.

ראשיתה של התערוכה במחקר שהחל לפני שנה בהשתתפות אמנים, תיאורטיקנים ופעילים פוליטיים שונים, שהוזמנו להשתתף בהקמת ארכיון היסטורי וחזותי בנושא השאלה היהודית והפתרונות השונים שהוצעו לה. התערוכה מהווה מעין סיכום ביניים של הצעות התחלתיות למחשבה, ואוצריה אודי אדלמן, אייל דנון ורן קסמי-אילן כותבים שהיא מבקשת “לחזור לשאלה שהזרם המרכזי בציונות מבקש להציג כעניין סגור וחתום. לפתוח אותה מחדש כשאלה אקטואלית, כמחשבה חיה על ההווה והעתיד היהודי”. “הריבוי והאפשרות שלא להכריע הכרעה יחידה וברורה הם יסוד מרכזי באפשרות לדמיין מחדש ולהציע אפשרויות קיום אחרות ליהודים בעת הזאת”.

Tips and Tricks (Reconstruction), אפי ואמיר, 2012

התערוכה העמוסה והתובענית נפתחת עם “ובהרים השמש מלהטת”, סרטה של נורית שרת, נכדתו של רוה”מ השני משה שרת, המציג את האיש כמין ד”ר ג’יקל ומיסטר הייד – בשר מבשרו של הממסד ובה בעת מבקר חריף שלו. לו רק היה אוזר אומץ לבצע בימים את מה שחשב עליו בלילות, טוען אורי אבנרי בסרט, מצבנו היה טוב בהרבה. צדה השני של פעילות ציונית מוצג באמצעות דמויות כמו ג’וזף אוטמר הפטר – אמן, מעצב, היסטוריון, איש צבא והוגה דעות נשכח, שביקש להקים מדינה יהודית באלסקה, דרום אמריקה ואוסטרליה. עבודות אחרות מציגות אפשרות לקיומה של יהדות המבוססת על חיים קהילתיים וריבוי מוקדים פריפריאליים ולא על ריבונות לאומית, או לחילופין יהדות שמרכזה הרוחני נמצא בארץ ישראל אך היא אינה שוללת דו-קיום במרחב המשותף. אוסף האסטרטגיות הפוליטיות בא לידי ביטוי במגוון אסטרטגיות אמנותיות, מאירוניה והזדהות יתר (אבי פיטשון שמבקש להיות “יותר ציוני מהציונים”, יעל ברתנא והתנועה הפיקטיבית ל”התחדשות יהודית בפולין”), עבור דרך מיתוג מעודכן של הצעות היסטוריות שנדחו (“ברית שלום” של יולי חרומצ’נקו ורונן אידלמן (גילוי נאות)), הבאת סטריאוטיפים יהודיים וישראליים לכדי אבסורד (אפי ואמיר, חיה רוקין), אקטיביזם בשטח (תחנת השידור האלטרנטיבית HEB2 שמפעיל מיכאל ז’ופרנר מבית נטוש ליד ההתנחלות תל-רומיידה בחברון), וכלה בהצגת אלטרנטיבות גיאוגרפיות לארץ ישראל ולקהילות יהודיות ברחבי העולם ועוד. בפרויקט יפה ממשיכה אריאלה אזולאי את קריאתה מחדש את ההיסטוריה המקומית. באמצעות תצלומים, תעודות היסטוריות וסרט, מציגה אזולאי רגע נשכח בהיסטוריה המקומית, כאשר בתקופה שבין סוף שנת 1947 להקמת המדינה במאי 1948 התקיימו מפגשים רבים בין יהודים לפלסטינים שחיו בשכנות בישובים שונים ברחבי הארץ, בניסיון לשמר חיים משותפים, אזרחיים, שיעצרו את האלימות המתרגשת.

כלים לתנועה פוליטית, יעל ברתנא, 2012

מלבד הרמה ההתחלתית של מקצת העבודות שאינן מפתחות את הנושא למשהו שחורג מגבולותיה של הצעה למחשבה, נקודת התורפה של התערוכה נעוצה בלובן שלה – שוב יושבת לה קבוצה אשכנזית כמעט למהדרין ומדברת על עצמה עם עצמה. אין מדובר רק על ספירת ראשים – עניין חשוב כשלעצמו – אלא גם על החמצה חלקית של הפוטנציאל הרדיקלי של הדיון. הציונות המודרנית אמנם נולדה באירופה בשלהי המאה ה-19, אך מושגים כ”ציון” ו”שיבת ציון” היוו מוטיב מרכזי במסורותיהם של יהודים בכל רחבי העולם מאות שנים קודם לכן. יתרה מכך, בזמן שהוגים ופעילים פוליטיים מאירופה חלמו חלומות תיאורטיים על יהדות קהילתית, דו-קיום וארץ ישראל כמרכז רוחני ולא לאומני, רבים מיהודי ארצות האסלאם ו”היישוב הישן” בפלסטינה קיימו חיים כאלה הלכה למעשה. כפועל יוצא מכך, גם כשהגיעה הציונות המודרנית לקהילות הללו היא קיבלה צורות שונות מאלו שעיצבו עבורה מייסדיה האירופאים. הקיום היהודי במזרח מהווה אם כן קריאת תיגר על הנחות בסיסיות של הציונות שהתהוותה לבסוף בישראל, מ”ארץ ללא עם לעם ללא ארץ” של הפעיל הציוני ישראל זנגוויל עד ל”וילה בג’ונגל” של אהוד ברק. היעדרו המוחלט מן התערוכה מותיר אותה מתוחכמת, לא שגרתית ולא פעם אף משעשעת, אך גם חסרה.

לאן? – המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית
אוצרים: איל דנון, אודי אדלמן, רן קסמי-אילן
משתתפים: אבי פיטשון, יעל ברתנא, מליסה שיף, לואיס קפלן וג’ון קריג פרימן, מייקל בלום, מיכאל ז’ופרנר, אריאלה אזולאי, אלעד לרום, יוחאי אברהמי ודורון תבורי, נורית שרת, מלכית שושן ונירית פלד, רונן אידלמן ויולי חרומצ’נקו, אפי ואמיר, חיה רוקין, ג’וזף אוֹטמָר הֶפטֶר

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”