הרומן שלי עם הלורַקס

[זהירות! ספוילר לסרט]

את “הלורַקס” (כן, כן, The Lorax מבוטא בשפת המקור שלו, אנגלית אמריקאית, בתנועת פתח, שמתחרזת עם המלה towel racks) פגשתי לראשונה בתקופה שחייתי בסנטה קרוז קרוז, קליפורניה, בספריה השכונתית המתוקה שהסתתרה מעבר לפינה, במין בית פרטי בודד, מוקף דשא. ספריית גארפילד פארק, שהוקדשה בעיקר לספרות ילדים ונוער, הזכירה לי קצת את ספרית בית הספר היסודי שלי. בחלקה הדרומי היתה אח גדולה, שהיתה אמנם לא מבוערת, אך השרתה נופך ביתי על המקום, כאילו באנו לבקר את הדיירים, ועד שיתפנו אלינו, אנו מעיינים, עם עוד כמה אורחים, בספרייתם החביבה. התאהבתי במקום, והפכתי למבקרת ושואלת קבועה. בתחילה באתי אליה עם בני בועז בן השנה-שנה וחצי במנשא מעליי, ובחרתי עבורו את הספרים. כשגדל הלכנו יד ביד, והוא בחר לעצמו את ספריו, לרוב ספרים גדולים וצבעוניים על חיות ויצירי דמיון, או על משאיות וטרקטורים. ויום אחד, על גבי פוסטר שמנה שמות ספרים שנאסרו בעבר, ראיתי את השם “הלורקס”. מעולם לא ראיתי אותו במדף שהוקדש לד”ר סוס בספריית הפעוטות, מן הסתם, משום שיועד לילדים גדולים יותר. ספרים אסורים? תהיתי, ושכחתי מהענין. עד היום לא ברור לי בדיוק היכן נאסר לקריאה.

עבר זמן מה. יום אחד, בשיטוט ברחוב הראשי של העיר, התגלה לפניי הספר בכבודו ובעצמו. זה היה בקומה התחתונה, הצבעונית והכיפית, של חנות הספרים הענקית “לוגוס”. הלורקס! אמרתי בקול רם, וזוגתי שהכירה אותו מילדותה האמריקאית אמרה, אה, ספר מצוין. בואי נקנה אותו. חשדנית ומסוקרנת מתמיד, עשיתי מה שאני תמיד עושה ובלעתי אותו מהמסד עד הטפחות, מעמוד ראשון לעמוד אחרון, בשש דקות ועשרים שניות. כשהרמתי את הראש, ידעתי שזהו. מצאתי את מה שחיפשתי. הספר המושלם להנחיל בו את השקפת עולמי, השקפת עולמנו. כמי שמאמינה שכולנו קשורות אלה באלו, כל היצורים החיים, שעלינו להישמר ולהימנע מפגיעה במרקם הזה, וכמי שמאמינה שמשאבים צריכים להיות משותפים, ולא להיות רכושם של יחידים, לא יכולתי לבקש יותר.

הכרתי אמנם את הספר בארה”ב, באנגלית, ובשפה זו אני זוכרת אותו כמעט בעל פה, אך הספר גם תורגם לעברית בידי לאה נאור (שתרגמה את כל ספרי סוס שיצאו בעברית, בתרגומים נפלאים לא פחות). הוא יצא ב-1996 בהוצאת כתר, בפורמט המקורי עם האיורים המקוריים. למעט התהיה על השינוי הקל בשם הספר, אין לי אלא מלים טובות, מלאות הערצה והתלהבות לומר על התרגום הזה. אם יעניקו אי פעם פרס ישראל על תרגום, לאה נאור ראויה להיות כלתו. כל הציטוטים בעברית בסקירה זו הם ציטוטים מאותו תרגום מופלא, ששומר על הרוח הד”ר סוסית, על המקצב, המצלול ומשחקי המלים הנהדרים.

הספר מספר על ה-Once-ler (להלן וואנסלר. השם במקור דו משמעי: גם once במובן שתורגם לעברית, “אז”, וגם חד פעמי), יזם שמגיע לעמק קסום ומשעבד אותו להמצאתו, סריך (במקור Thneed), מין סריג, שיכול לשמש לכל דבר כמעט. לשם הפקתו הוא כורת את עצי הצופולה (במקור Traffula) הקסומים. ברגע בו הוא כורת את העץ הראשון, צץ ועולה ממנו הלורקס, מין שד יער, “קצת חום, אזובי שכזה, מפוזר” שתפקידו לדבר “בשם העצים. כי אין פֶּה לאף עץ”. הלורקס מזהיר את הוואנסלר שוב ושוב, ומתריע בפניו שלא לכרות עצים. הוואנסלר, בשכרון החושים של הצלחתו, מתעלם מאזהרותיו של הלורקס, גם כשהבלברות (Brown Bar-ba-loots במקור, שבמשפחתנו כונו “הברבלוצים החמודים”) שניזונו מפירות הצופולה נאלצים לעזוב מרוב רעב, “לברבורשירים (Swomee Swans) שלי אין אויר! עם עשן בגרון אי אפשר לשיר!”, ו”הדגים המדלגים זמזומים (Humming Fish) על הסנפירים שלהם הם צולעים/ לחפש להם ים או שלולית או אגם…”.

רק כשאחרון העצים נכרת, כשאחרון עובדיו עזב, וכשהלורקס נוטש את המערכה,  מבין הוואנסלר מה עשה ומסתגר ב”מחבוא שלו, קר ועגום”. עד שמגיע הנער שפותח את סיפור המסגרת, והוואנסלר אכול החרטה מספר לו את סיפורו, ושולח אותו לדרכו עם זרע של צופולה. “‘עכשיו’, אמר אז, כשהגעת אתה/ המלה של הלורקס נראית לי פשוטה./ אם יבוא מישהו/ שיהיה לו איכפת/ משהו ישתנה לטובה אולי קצת'”. הוא מוסיף הוראות מדוייקות: “תזרע עץ צופולה/ טפל בו ושמור/ תן לו מים זכים ואויר טהור/ גדל יער/ תשמור מגרזן ומסור/ אולי הלורקס/ עם כל חבריו/ יחזור”.

זהו משל ברור על קפיטליזם וההרס שהוא מותיר אחריו. כשהתחלתי לקרוא את הספר לבני, בגיל שנתיים בערך, הוא התחיל להיגמל מחיתולים, וזו היתה הזדמנות מצוינת להסביר לו את החלק החסר בספרו של ד”ר סוס: הברבלוצים החמודים אוכלים פירות צופולה, ואז הם עושים קקי. ומהקקי צומח עץ חדש. האדמה שמזינה אותנו עשויה בעצם מהגוף שלנו, מההפרשות שלנו, וזהו חלק מאותה רקמה, מאותה מערכת שנפגעת כשאנחנו מנצלים את הטבע.

עברה עוד שנה בערך, ונתקלנו בסרט הטלוויזיה של “הלורקס”*, עם תסריט ושירים מאת ד”ר סוס. ואכן, מצאנו שלל רב. הסרט המצויר משנת 1972, שנראה כאילו צוייר בידיו של ד”ר סוס עצמו, הוא עדכני ביותר. מעבר ליופיו ולשירים הקצביים והשנונים כל כך, עתירי משחקי הלשון-נופל-על לשון האופייניים למחבר (“Sometimes I think/ progress progresses too fast” זועק הלורקס ומדלג על דחפורים ענקיים), הוא מעבה את ההיבט הקפיטליסטי שבספר. רק ידיהם של הוואנסלר ובני משפחתו נראים בו, לעולם לא פניהם, והידיים, הידיים הירוקות תמיד עובדות, או לחילופין מעשנות סיגר. המטרה היחידה היא “לצמוח” בשפת מוספי הכלכלה, ובשפת ד”ר סוס: “אני לא אחדל/ ואגדל/ ואגדל/ ואגדל”, כלומר אעשה עוד ועוד כסף, ואשתלט על עוד משאבים, ומה שלא נאמר: אנצל עוד בני אדם.

פניו של הוואנסלר אינם נראים אפילו כשמדובר בחגיגת הסריך המיליון. אותה סצינת חגיגה הזכירה לי מסיבת ענק שערכה רשת “מעריב” לעובדיה (כשכתבתי טור במגזין “את”), אי אז בשנות התשעים, ערב מאסרו של הבוס בפרשת נמרודי א’. המסיבה נערכה במגרש החניה, ומולה, על גבו של קיר הבנין הכעור בצומת קרליבך, נתלה שלט “אוהבים אותך עופר”. כשחלקתי את אי הנוחות שלי מהשלט בפני זוג קרובים שחיו ולמדו ברומניה של צ’אושסקו, זה נראה להם מוכר. “ככה זה במשטר דיקטטורי”, הם גיחכו ולא יספו.
Today we’re going to celebrate, perpetuate and demonstrate our love to the good old Once-ler, George Washington of the Thneed.
שרה המקהלה בסצינת החגיגה, ובכך מביע ד”ר סוס באומץ רב את דעתו על הקפיטליזם: הוא לא דמוקרטיה.

בסצינה אחרת, מודגם העקרון הסוציאל דמוקרטי של מדינת הרווחה: מו”מ עם הקפיטליזם, קבלת זכויות ממנו, במסגרתו. ואכן, לאחר שהלורקס הציג בפניו את הזוועות שגרם להן, הוואנסלר מודה באשמה. אלא שאז מתקבלת שיחה המבשרת על זינוק בערך המניות, והוואנסלר שוכח את דבריו מכל וכול, ומדבר על זכויותיו, כשהוא מתיימר לדבר בשמם של בני האדם. מדינות רווחה יכולות לשגשג גם בכלכלת שוק “חופשי”, אך ברגע בו נמאס לשחקנים הגדולים בשוק “להעניק” זכויות, או להיות “ידידותיים לסביבה”, הם חוזרים לכלכלת הניצול, תהליך אותו אנו חווים בעשורים האחרונים. השוק “החופשי” הוא דמוקרטי בדיוק כשם שמדינה בה הפשע המאורגן רשאי לרצוח, לאנוס ולפגוע בא/נשים ככל העולה על רוחו, היא חופשית.

הסרט “הלורקס”, שיצא לאחרונה לאקרנים, מוסיף עוד שני רבדים לסיפור, ובמקומות מסוימים אף משנה קלות את העלילה. ברובד הראשון, הוא מוסיף ללורקס מניע, ובכלל מרכך את דמותו. למעשה, הוואנסלר הצעיר דומה דמיון רב לדמות הילד טד, שמביא למהפיכה. שמו של הילד, אגב, הוא כשלעצמו, מחווה לד”ר סוס, ששמו האמיתי היה תאודור (טד) גייזל, והשם סוס (או זויס, בהגיה הגרמנית המקורית) היה שם נעוריה של אמו. את שניהם, טד והוואנסלר, מניע הרצון לרצות: הוואנסלר את משפחתו הביקורתית שמזלזלת בו וביכולותיו, וביחוד אמו (“אכזבת אותי”, היא אומרת לאחר כריתתו של העץ האחרון, “עכשיו אחיך הוא הבן המועדף עליי”, היא מוסיפה ומתניעה את רכבה). טד מעונין באהבתה של נערה, אודרי, שנפשה שחשקה בעצים. זוהי תוספת מעניינת, שמעניקה דמות ופנים לקפיטליזם. נכון, מדובר במערכת נצלנית וקשה. אלא שמאחוריה עומדים א/נשים שלהם, כמו לכולנו פצעים ופחדים. אולי אם אפשר יהיה למצוא מזור לפצעים האלה, אפשר יהיה לפתור את בעיות הנישול והניצול והמלחמות בעולם. עד אז, צריך לרסן את השיטה.

יש מקום גם לומר משהו על דמויות הנשים בסרט. הוא בקושי עומד במבחן הדמות הנשית המשמעותית של אליסון בכדל. כלומר, יש בו אולי שבב סצינה אחד בו שתי נשים (האם והסבתא) משוחחות זו עם זו על משהו או מישהו שאינו גבר (הן משוחחות על המשחק שהן משחקות, בנוכחות טד). דמות אמו של הוואנסלר היא דמות סקסיסטית מהסוג הגרוע ביותר, כמו גם דמות דודתו, וכאן הסרט נופל בפח מגדרי (“אתה לא תכה אשה” אומר הוואנסלר ללורקס. “זאת אשה?” עונה הלורקס לוואנסלר, וממשיך לדבר אליה בלשון זכר). מן הצד השני, יש לומר משהו בזכות דמותה המופלאה של סבתא נורמה, שיחד עם אודרי, מניעה את העלילה, את חיפושו של טד אחר עצים. היא מעמידה פני זקנה טיפשה, סטראוטיפ ידוע, כדי לחמוק מבתה ולסייע לטד, אך היא זו שיודעת היכן נמצא המידע ואיך להגיע אליו.

(זהירות ספוילר!) סרט הקולנוע ממשיך את עלילתם של הספר וסרט הטלוויזיה, במקום בו היא נפסקת – בנבואה על שובו של הלורקס. במערכה השלישית והמהירה של הסרט, לאחר קבלת זרע הצופולה, נאבק טד יחד עם אודרי, אמו וסבתו, כדי לשמור על הזרע מפני או’הרה, ראש העיר הרודן, ולזרוע אותו באדמה, במקום ציבורי. בסצינת השיא, מתוודים אנשי עיר הפלסטיק על כמיהתם לעצים. או אז הם מעיפים, פשוטו כמשמעו, את ראש העיר החמדן, שמעונין להימנע מעצים כדי למכור אוויר בבקבוקים. הסרט אולי אינו מעז לדבר על תכנון כלכלי, אבל בעיניי הדברים נמצאים שם. במקביל להעפתו של ראש העיר, חוזר גם הלורקס, בליווי ברבורשיר. תעיפו את הקפיטליזם, אומר הלורקס, והחיים יחזרו אל פני האדמה.

* הגרסה מ-1972, עם שירים ותסריט מאת ד”ר סוס