פאזל לעולם-לא-גמור של עדויות

על תצלומיו של הצלם הצרפתי אז’ן אטז’ה נכתב בעבר שהם נראים כתצלומים של זירות פשע היסטוריות. במובן מסויים, גם התערוכה “אז’ן אטז’ה – פריז זה זה” שאצר ניסן פרז בבית טיכו בירושלים נראית כזירת פשע –  ראייה נוספת לנטייתם של אוצרי מוזיאון ישראל (שבית טיכו נמצא באחריותו), להשתמש במשאביו התרבותיים והכלכליים הגדולים של המוסד בדרך זולה ותיירותית ששמה ללעג את תפקידיו וייעודו.

אז'ן אטז'ה - תצלום מתוך התערוכה

אטז’ה (1857-1927), החל לצלם בשנות ה-40 לחייו והותיר אחריו ארכיון בן למעלה מ-10,000 תצלומים, ש-200 מהם נתרמו לאחרונה לאוסף הצילום של מוזיאון ישראל. הוא תיעד את החיים בפריז וסביבתה פחות דרך תושבי העיר ויותר באמצעות רחובותיה, בנייניה, קישוטיה ורגעיה הבנאליים ביותר. אטז’ה לא נמשך למניפולציות הצורניות, לפרספקטיבות, הקונטרסטים, השכלולים הטכניים ומשחקי התאורה שאיפיינו את עבודתם של חלוצי הצילום האוונגארדי שפעלו במקביל לו, ודבק בתיאורים כמו-אגביים של תופעות יומיומיות, חלקן מרכזיות ואחרות איזטוריות לגמרי. באמצעות מצלמה מיושנת גם לתקופתה הוא יצר צילום חילוני שהעניק מעמד זהה לכנסיה גדולה, דוכן למכירת כובעים, גן מטופח, חזית של בניין מגורים טיפוסי ומעקה מדרגות מעוקל. אלו וגם אלו תועדו על ידו כתופעות שוות ערך, חסרות היררכיה וחפות מכל האדרה. בני אדם כמעט ולא מופיעים בתצלומים המוצגים בתערוכה. גם לא רגעים רומנטיים האופייניים לדימויה הרווח של העיר. הצלחתו של אטז’ה לתאר סביבות אנושיות שוקקות כנטולות כל סממן אנושי ואינטימי עוררה התלהבות בקרב אמני הסוריאליזם, שהתייחסו לעבודתו ואף כללו אותה בפרסומיהם.

כאמן ההבזקים היומיומיים שעבודתו נעדרת תכונות צורניות ייחודיות, אטז’ה זקוק כיום למעט תיווך שיחלץ מעבודותיו את המימד הפוליטי וההיסטורי הצפון בהן וימנע מהן להיזנח כתיעוד מיושן וחסר ערך. פה נכנס לתמונה האוצר שיכול להעניק לתערוכה הקשר, אולם בתערוכה הנוכחית כמעט שלא מופיע מידע מלבד הכותרת “אז’ן אטז’ה – פריז זה זה”. לו בכך הסיפור היה מסתיים, ניחא. ניתן היה להסביר את החיסכון במידע על האמן ועבודתו ברצון להציג את פריז של אטז’ה כפי שתיאר אותה בעצמו – כמכלול של מקטעים המייצרים רצף של תמונות קצרות, מבודדות, שכל אחת מהן מתארת פיסת עירוניות קטנטנה וכולן ביחד מצטרפות למעין פאזל לעולם-לא-גמור של עדויות – אולם “פריז זה זה” רחוקה מלהיות תערוכה שקטה וצנועה שכזו, שכן במקביל לוויתור על רקע היסטורי וניתוח של עבודתו הייחודית של צלם, בחרו אנשי המוזיאון לקשט את התצלומים בשירים צרפתיים מתקתקים הבוקעים מצמד רמקולים ומושמעים בלופ ללא הפסקה. השירים אמורים, כך נראה, לייצר אווירה פריזאית המיועדת לחסידי האמנות המולעטת, ה”חווייתית”, הבאה לידי ביטוי בתערוכות שמסבירות את עצמן באמצעות גירוי רב-חושי עד כדי טמטום, אולם מכיוון שמדובר בהקלטות ובשירים מאוחרים מן התצלומים שצולמו בראשית המאה, אפילו שחזור תקופתי ראוי לשמו אין פה.

אז'ן אטז'ה - תצלום מתוך התערוכה

השיק הצרפתי המאולץ, מין קרם ברולה מוזיאלי מתוק וחרוך, מהווה ניגוד מוחלט וצורם לתצלומי פריז של אטז’ה, שעליהם כתב ולטר בנימין במסתו “היסטוריה קטנה של הצילום” כי הם “פונים כנגד הצליל האקזוטי, הראוותני, הרומנטי של שמות העיר”. עבור בנימין, תצלומיו של אטז’ה מימשו את הפוטנציאל האתי של הצילום כרושם קורותיה של היסטוריה אלטרנטיבית. אטז’ה, טען, “חלף על פני ‘המראות הגדולים ואלה המכונים נקודות ציון’, אך לא על פני שורה ארוכה של אימומי מגפיים, לא על פני החצרות הפריזאיות שבהן מערב עד בוקר ניצבות בשורות מריצות, לא על פני השולחנות עם שאריות האוכל והכלים שלא פונו”*.

תצלומיו של אטז’ה מושווים לא פעם לאלו של שארל מארוויל, שהוזמן בשנות ה-60 של המאה ה-19 לתעד את רובעיה העתיקים של פריז רגע לפני הריסתם לטובת בנייה מודרנית. אולם תצלומיו של מארוויל תוכננו מלכתחילה לשמש כעדות היסטורית לדבר שהיה ונעלם, בעוד אטז’ה פעל כצלם ההווה. הוא תיעד את פריז ברגעי השתנותה, כשההיסטוריה של העיר מוצגת כחלק בלתי נפרד מן המודרניות שלה והופכת את תצלומיו לפני שטח מרובי שכבות.

אז’ן אטז’ה – פריז זה זה
בית טיכו, ירושלים

* ולטר בנימין – היסטוריה קטנה של הצילום, ע”מ 36-37. תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין. הוצאת בבל, 2004.

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”