המסע אל הלכאורה

הצגת הילדים ‘הדרך לשמה’ של קבוצת התיאטרון רות קנר היא גם דיון מרתק, ייחודי בצניעותו בעוצמתו, בשאלה מהו סיפור היום. שלוש שחקניות ושחקן אחד מספרים בפשטות חמישה סיפורים, מאת דליה רביקוביץ’, ח”נ ביאליק, פניה ברגשטיין, אברהם שלונסקי ושלמה אריאל, המתארים מסע כלשהו, אל מצולות האוקינוס המאיימים, אל מעבה היער הפראי, אל המילואים של אבא או בעקבות נעליים שטות ועפות או חיות בדיוניות ופרועות. המסעות הללו הם פרי דמיונם לא רק של מחבריהם אלא, חשוב מכך, של דמויות הילדים שבסיפור: דליה מדמיינת את האוטו שהיא בונה נוסע להביא את אביה, רחלי מדמיינת את נעליה בורחות ממנה אל השלוליות ואל העננים, הנער הביאליקי כמובן חורק שיניים ללמוד את האלפבית ומאמציו הם הזיה על הליכה לאיבוד ביער. ובעקבות המדמיינים הצעירים הולכים גם הילדים שבקהל, כאן, בחדר ישיבות פורמלי ומואר בתקיפות בתוך האגף החדש של מוזיאון ת”א, והרי לנו שרשרת ארוכה, על-זמנית ממש, של מאמצי הדמיון בצורתם המרחבית, צורת המסע.

אין שום סיבה לא להציע פרשנות למוצר תרבות זה כמו היה תערוכה או סרט או ספר שיצאו עתה לאור — נכון יותר לומר, רק במוצר תרבות שאינו נקלע על פי רב אל השיח הפרשני ה’רציני’ יש סיבה נוספת להעמיק חקר, שכן עצם הוצאתן של הצגות ילדים מן השיח הביקורתי על התרבות היא הזדמנות לשקף את מוגבלות השיח הזה ואת המקומות אליהם עוד ניתן לשאתו. ראשית, לומר משהו על אותו שרשור של פעולות דמיון. ההובלה הכפולה אל הדמיון — זה של המאזין בעקבות זה של הדמות הבדיונית — כמובן אינה נחלתו של התיאטרון אלא של עצם הסיפור, הטקסט הבדיוני. לפי ההבחנות המסורתיות על הדרמה (ועל האמנות בכלל) כ’הידרדרות’ או ‘הליכה לאיבוד’ מן המחשבה, אל המילה ואל הייצוג, אמור העיבוד התיאטרלי של המסע הדמיוני לגזול מן המאזינים לסיפור משהו מחירות מחשבתם, להשכיח מהם את חופש הבחירה בקישורים שאנו עושים בין דימוי לבין הרפרנט שלו במציאות. אימי ההשכחה הללו טמונים בכל טקסט, בין אם כתוב ובין אם לאו, כתבו גדולים וחכמים ואין צורך להרחיב על כך. אלא אולי רק לציין ש”הדרך לשמה” נמצאת בקבוצה לא גדולה כל כך של נסיונות ניפוץ אותן הבנות עתיקות שמוטת שליטתן לא קצרה בהרבה גם בעת המודרנית, קבוצת ניסיונות אליה שייך למשל התיאטרון הברכטיאני. מה שקורה ב”הדרך לשמה” הוא שהסיפור אינו מועלה על במה ולמעשה אינו משוחק כלל, אלא רק מסופר, מסופר ממש מספר, כמו נאספו הילדים לפני מורם שיקריא להם. אלא שגם הקראה זו מן הספר אינה אלא מופע המתאר את פעולת סיפור הסיפורים לא פחות משהוא מספר “לילדים” סיפור.

מתוך "הדרך לשמה" - רות קנר. צילום: גדי דגון

בכל זאת זה תיאטרון, או לכל הפחות מופע שהוא תזכורת חשובה לכך שלספר סיפורים זה להופיע, לשחק, לדקלם, לשיר, לצעוק, לגעות כפרה ולשאוג כאריה בלי להיות משחק, שיר, פרה או אריה. שחקניה של רות קנר מזכירים לנו זאת בהצלחה מרובה. השחקנים כאחד האדם, אפשר לומר, בבגדי יום-יום, איפור לא מכסה את הקעקועים או הקמטים, הפרצופים ומחוות הגוף נראים מוכרים מאד אפילו כשהם משעשעים אם מחרידים. ואכן, כדי שייכתב סיפור בראשו של מאזין לסיפור, כך מצביעות בחירותיה הדרמטיות של קנר, לא מספיק לאתר את הטקסט שיציב במרכזו דמות מדמיינת או את המסע הדמיוני; צריך גם למצוא את האנשים שיהיו מספרים טובים, לא דמויות מתוך סיפור, אלא מספרים שיכולים לעשות את הדרך הקשה אל הדמות (במקום הדרך המסורתית ההפוכה, בה הדמות הולכת אל השחקנים) כדי למצוא לה הד בתוך מי שאת, בתוך חייך, אופייך, העדפותייך. כך התחושה ב”הדרך לשמה”: האנשים ה’רגילים’ לא גילמו שום דמות זולת עצמם, ובכך הותירו מקום למאזין לעבוד בעצמו בהדמיית הסיפור. קנר מצביעה מחדש על החשיבות העצומה בעובדה שלספר סיפור היא פעולה יומיומית המתאפשרת במיוחד כשהמספר נותר מספר והמאזין נותר מאזין גם כששניהם מסתובבים בתוך אותו עולם זמני של הסיפור, על סף המערבולת שתחריב את ההבחנה ביניהם. וכשהעולם הזמני של הסיפור הוא מרחב משותף, אפילו ציבורי, הטקסט והספר מתגלים כמקום פחות מאיים ממה שאולי מצטייר בעידן הנשלט ע”י החזותי ובמיוחד החזותי-המאיים).

עם זאת, ישנו עדיין החפץ ההוא שמעלה את ההצגה הזו לדרגת חברה באותה קבוצה של פריצות דרך בתולדות הנורמה הדרמתית, הספר. מגדל ספרים צנוע מוצב בפינתו האחורית של החלל, ובכל אפיזודה לוקחים השחקנים ספר מן המגדל להקריא כביכול מתוכו את הסיפור, אבל גם להסתתר מאחוריו כשגזלן הים מאיים מתוך מאורתו או לעטותו כזקנו של אליהו הנביא, או אף להופיע כקלעים מהם נכנסים השחקנים אל הבמה. מן הספר גם מקריאים-לכאורה את הסיפור שלפנינו. כלומר גם הספר עצמו, בגרסתה של קנר ובבחירות העיצוביות של כנרת קיש, הוא לא הכלי המכיל את הטקסט יותר משהוא התיאטרון של הכלי; היישר כנגד אריסטו (ואולי על ברכי אמנות הפופ ומחשבת הרדימייד), מציעה קנר כי לא רק האדם יכול לחקות — ולכן רק הוא אמון על פעולת האמנות ועל יצירתן של מטאפורות — אלא גם החפץ הדומם-לכאורה יכול גם יכול, באופן עצמאי לגמרי, למימזיס של הפעולה האנושית. על-כן, אין זה ממש מגדל וראשו בשמיים, ומאידך אין זהו מדף ספרים, אלא מעין ניצב עקמומי, דמות שפופה של ידע ונסיון. אל תוך ה”לכאורה” הזה של סוף-הדומם, שהוא אינו ממש מקום אלא מצב תודעתי מציל-חיים (בו באמת חפצים אינם תלויים רק בדמיון האנושי כדי לשוט או לעוף), לוקחת אותנו קנר בעוד מסע שאליו אנו מוזמנים לצד כל המסעות האחרים. ואכן יש כמעט שום דבר פרט למגדל הספרים הקטן הזה, כמה כריות אמורפיות ושטיח אחד גדול ועגול וכחול, כפי שרק הפסקה רכה ברצפתו המשמימה של מוסד חינוכי (כמוזיאון הזה) יכולה להיות לדף חלק.

מתוך "הדרך לשמה" - רות קנר. צילום: גדי דגון

המסע אל הלכאורה תובע, אם כך, ששני דברים עיקריים יתקיימו יחדיו, מילים ואנשים. המשלב הלשוני הגבוה, עליו קנר אינה מוותרת, גם הוא יכול, ממש כמו הספרים-השחקנים, לתעתע, לפתוח מבוכות ולפעור פיות, במקום לסתום אותם; זהו המשלב הלשוני — של הכרכושת והמבוקה — המזוהה עם הקונבנציות הבורגניות של הספרות והשירה ‘הרציניות’, ה’ראשיתיות’, הרחק מן היומיום המקודש של התיאטרון האוונגרדיסטי ומחוות ההזרה הנהוגות בו. יש משהו מנחם בכך ש”הדרך לשמה” אינו עסוק כל כך בלהזכיר לנו שאנחנו צופים בהצגה ושיש לנו תפקיד פוליטי בדחיקת האשליות מקיומנו הדוחק גם ככה. בין המסורות המנוגדות הללו, הרומנטית והמודרניסטית, פוסעת פעולת מספר הסיפורים ב”הדרך לשמה” כאופציה מן העבר: קנר בחרה טקסטים ש’ייראו’ כספרים ממדף אחר, מדף לא-מעכשיו, אליו מישהו הלך כדי למצוא משהו. ולטר בנימין ציין במסתו הנודעת על מספר הסיפורים את המימרה הגרמנית ש’כשמישהו יוצא לטיול מיד יש לו משהו לספר, וכשמישהו מספר סיפור כנראה שהגיע מרחוק’. אמיץ מאד לנסות ולהציע היום ובאופן לא אנכרוניסטי את החפץ ספר, על דפיו וכריכתו, כמרחב פעולה של הדמיון ושל היום-יום, וכשחקן (ולא כסחורה) בתיאטרון, ומצד שני, אין מתאים מן החפץ הזה היום לסמן הליכה אל העבר כעבודה משותפת של הדמיון.

שיר הנושא של ההצגה (מאת שלמה אריאל) מסתיים בשורות “ואז נגיע אל חוף פלא / סוף כל הדברים האלה / ונדע אז: כאן זה שמה / ככה, בלי לדעת למה.” הזרקור של קנר על החפץ ספר ועל התפקיד של מספר הסיפורים אינו רק חמים: אם ה”שמה” שמסמנת קנר הוא באמת “כאן”, כפי שמבטיח שיר הנושא של ההצגה, הרי שהכוונה היא להיכן שנמצא טקסט המסופר על-פה ואנו מבינים שכדי לספר סיפורים היום יש ללכת אחורה, אל המדפים הפחות-קריאים. האם סימון ה”שמה” כעבר הוא מחווה נוסטלגית ואף שמרנית או שמא זקיפת-גב רגעית להיאבק כנגד היעלמויות תרבותיות (ספרים, מספרי סיפורים, שמות של חיות, החיות עצמן וכו’) שאינן תמיד הכרחיות או, רחמנא ליצלן, “טבעיות”? ההבנה כי התנועה “לשמה” אינה תנועה כלל אלא אי-תנועה, שכן “כאן זה שמה” (ולכך יש השלכות פוליטיות ישירות על תפיסת הנרטיב ההיסטורי הציוני אבל על עוד אינספור סיפורים אחרים המעצבים את העברית) — הבנה זו היא אולי פלאית, אך אינה “חוף פלא” בשום אופן. אם אפשר לדבר על מרחב מסוים אליו הובילה פעולת סיפור הסיפורים של קנר, הרי זהו המרחב של היום-יום, של העבודה (ומכאן חדר הישיבות במוזיאון), של מוסדות החינוך, של עצם ההוראה המתמדת “הישרדו והתקדמו!”. “הדרך לשמה” היא יצירה המעגנת את ההבטחות הזוהרות של הטקסט הבדיוני כחוף מבטחים דווקא בתוך העבודה של היום-יום, עבודת סיפור הסיפורים, העבודה של ההוראה, הוראה במלוא מובנה: הצבעה על כיוון במרחב, הרעפת ידע או נסיון בכיתה, ומשמעותה של מילה, של סיפור.