ביצות השכחה

“אבן, נייר” של תומר גרדי הוא ספר מרתק, או אולי נכון יותר לומר מצמית. הוא מושך את הקוראת (מכל מגדר) אל תוכו, אל עומקו, וכשהיא מבינה שהיא עמוק בתוך המערבולת, כבר אין לה סיכוי להיחלץ ממנו עד הסוף שנדמה כל כך חסר תוחלת וסיכוי. הספר מתחיל בנקודה שהיא סוג של איבוד בתולין. לא בכדי עובר כאן חוט התיל המגדרי שבאמצעותו מתמודד גרדי לא רק עם היותו ישראלי, אלא גם עם חברה שדורשת ממנו להיות “גבר”.

זהו רגע די פרוזאי בסך הכול, די תמים לכאורה. הוא יושב עם חבר על מדרגות המוזיאון בקיבוץ. חבר שאיתו גדל באותו בית תינוקות, בית ילדים וכל השאר, חבר שאותו הוא מכנה באות גימל, כמו איש שב”כ עלום. הוא יושב עם אותו גימל כפי שישבו כנערים על מדרגות בית אוסישקין, מעין מוזיאון ששימש גם מין מרכז קהילתי בקיבוץ. “שנים אחרי אותו לילה מתוק עם שתי מתנדבות על אבני המוזיאון ומשם לזיון נעורים נרגש בבריכת השחיה בליל קיץ חם, גימל סיפר לי שאת המוזיאון הזה, בית אוסישקין, בנו מאבני הבתים של כפר ערבי שחרב במלחמה שהיתה כאן, בשנת ארבעים-ושמונה”.

אלא שהגילוי שהתרחש באותו רגע, הגילוי שאבני הכפר הונין, כפר שיעי שהיה מרוחק כמה קילומטרים מקיבוץ דן ונמצא במקום בו נמצא כיום מושב מרגליות, הן אלו המרכיבות את המוזיאון לטבע וסביבה, המוזיאון ההיסטורי, הציוני כל כך, שולחת את גרדי לחיפוש היסטורי בלתי פוסק אחר האמת הצפונה בארכיונים. חיפוש שתכליתו אינה ברורה, כי כפי שאומר גרדי, אם האבנים מהן בנוי הכפר שימשו לבניית המוזיאון וגם לכביש המוביל למטולה, האם נפסיק לנסוע בו? כביכול אין ממה לברוח, וחיינו כאן מושתתים על העוול הזה, ויש שיגידו בהשלמה, כך הוא הענין, כובש בא וכובש הולך, וגם בני הונין בנו את כפרם מחורבות מבצר צלבני. אך גרדי מסרב ליהנות מזכות היתר של השליט, הוא מבין שההשלמה הזאת מזויפת ומתחיל לחשוף את הביצה שמוזכרת כמה וכמה פעמים בספר, הביצה שאנשים חיים על גדותיה, הביצה המטאפורית כשם שהיא ממשית, שהיא החולה כשם שהיא הביצה בסיפורי אימה אירופיים או הביצה במחזה “כובשי הביצה” של פרידריך וולף, שאת התפאורה שלה עיצב לאופולד קרקאואר, האדריכל שתכנן את בית אוסישקין, אותו מכנה תומר “מוזיאון הביצה”.

כריכת הספר

למעשה, לא על גדות הביצה אנחנו חיים, כי אם מעליה, על הביצה שאנו מנסים לייבש בכוח, וגם אם הצלחנו לייבש את הביצה הממשית, הרי שעדיין לא הצלחנו לייבש את ההיסטוריה, את הסיפורים, את הפחדים, את כל מה שהשלכנו לתוכה ומאיים עלינו בצורה סמויה ובלתי סמויה. דרך הארכיונים הנקיים כביכול, שרק הנייר המתפורר שלהם מכביד על נשימתם של הנוברים בו, הוא טובל את ידיו בביצות המדומיינות והספרותיות והממשיות, ומוציא משם כל אותם שרצים שהשליכו מאחוריהם יפי הבלורית: את אנסי שלוש הנשים מהונין, אנסים ששמותיהם המצוטטים בעדויות מעידים עליהם שאינם אשכנזים. אילו היו האנסים אשכנזים, האם היו העדויות קיימות? אני תוהה ביני לביני, האם לא היתה פועלת כבר הצנזורה ומשליכה אותם לביצה עלומה ובלתי ידועה, לטמיון השכחון? גרדי מעלה ומוציא מהביצה את העובדה שהאונס הוזכר אצל בני מוריס, אבל רק בהערת שוליים. הוא מעלה ומוציא את כל סרבני השירות, אלו שהציונות עדיין מנסה להשליך לביצה עד היום בכינוי “משתמטים” והם מסרבים לה.

גרדי עצמו לא נעדר מהנארטיב שהוא מתווה בספר הכל כך אוטוביוגרפי הזה. הוא מעלה את תשוקותיו לנשים באותם ארכיונים, לחיילת שעולה איתו במעלית, בדרך לבדוק את מחיקת המסמך העוסק באונס. ואני כועסת עליו שהוא מדבר על התשוקה לחיילת היפה, “הכל כך יפה יא אללה כמה יפה”. ובה בעת אני סולחת לו, כי זוהי חלק מהשְלִיָה מהביצה, אל פני האור, אל פני השטח. לא לפחד מהתשוקה, לא לפחד מהרגשות, מהפחדים, מהרצונות. אני סולחת לו כי אני זוכרת את עצמי, מגלה את התשוקה שלי-עצמי לנשים, מסיטה את המבט שלא להציק, שלא להטריד, שלא לקחת חרויות שגברים הטרוסקסואלים לוקחים על חשבון נשים. ואני סולחת לו כי דווקא כאן בסצינה הקטנה הזאת במעלית, בה הוא חש בחום גופה, אני רואה את התקווה, את התוחלת. במעלית שואל גרדי את החיילת שאין לה שם (לשאר העובדים יש שמות בדויים או חצי בדויים), אם היא זו שמבצעת את המחיקה בארכיון. וברגע הזה היא והוא ביחד, בדיאלוג הזה, הכמעט נטול משמעות בתוך סיפור הארכיון והמסמך, נותנים משמעות אנושית לדברים. לא רוח ההיסטוריה המופשטת, לא “מוסדות” או “מנגנונים” הם אלו שמוחקים. הנה הגוזרת. הגוזר. הגוזרים. גם הם בני אדם.

כי מהי ההשלכה לביצה אם לא שלילת אנושיותה של אשה מכל מגדר שהוא? החפצה או דמוניזציה, כל מה שמסלק את האנושיות מאותו אדם, אותם אנשים. במחזה שמופיע בסיום הספר שואל תומר גרדי את הנשים האנוסות והרצוחות לשמן, והן, באקט של גאווה, לא מתירות לו לדעת. הן בוחרות שלא להסגיר בפניו את שמותיהן. נשים אנוסות ורצוחות שנמחקו אפילו מהארכיונים. ב”אבן, נייר” הן עולות מתוך ביצת השכחה והופכות לדמויות בשר ודם. אנחנו נמשיך לנסוע בכביש למטולה, ולחיות על האדמה שממנה גורשו פלסטינים, שעליה בוצעו פשעים נגדם, נגדם ונגד הסיכוי לחיות כאן ביחד. אבל אם נִשְלֶה את זכרם מביצות הארכיונים, מבין המחיקות, אולי יעלה גם הסיכוי הזה מבין חוטי התיל.

אבן, נייר – תומר גרדי
הוצאת הקיבוץ המאוחד