איראן Iran ايران

ההיסטריה הישראלית מהשמדה והחיפוש המתמיד אחרי היטלר-נאצר-סדאם חדש בכל מחיר נראים כרגע כמו האפשרות היחידה לחיים נורמליים. אל משולש הנבלים שבאים לכלותנו יוצאים ונכנסים פרעה, המן, בווין, קאוקג’י, יאסר ערפאת, השייח יאסין, נאסרללה, איסמאיל הנייה, וכמובן אחמדינג’אד. אלה מספקים אליבי נסיבתי מספק מבחינת הפראנויה שלנו.

במידה רבה לא צריך את אחמדינג’אד, הגיבור הזמני של הפסיכוזה שלנו. נמוך קומה ולא מגולח, הוא רק ניצב שמחליף את כל אלה אחריו. וגם הם לא יותר מתחליפים נמוכים עם שיער פנים. כל קיום הוא איום וכל איום הוא איום קיומי. קנה המידה של האיומים מוכיח זאת בצורה הברורה ביותר – אבן שנזרקת, ירי צינורות והצהרות פוליטיקאים מושווים לפצצות אטום ולעשן תנורי השמדה. מטוסי צה”ל לעולם מפציצים את הרכבות לאושוויץ. האפוקליפסה כבר כאן – אנחנו רק צריכים תירוץ. התקפים מאניים מביאים יותר ויותר פוליטיקאים מהשורה הרביעית לשיגעון גדלות – גם מבחינת תיאור גורליות הרגע וגם מבחינת האפשרויות האפוקליפטיות שהוא מציע. ההתקפים הדיכאוניים מובילים לתחושת אפסות וחרדה קיומית לגבי עצם הימשכות החיים.

דימוי מתוך ההזמנה של התערוכה

סביב בניית הלאומים במרחב המוסלמי בחצי הראשון של המאה ה-20, יחד עם טורקיה ואיראן, הציונות היוותה חלק מסדרת פרוייקטים שאיתגרו את ההגדרה הדתית-פוליטית של האיזור. טורקיה הציעה פרוייקט חילוני, איראן פרוייקט טרום-מוסלמי פרסי והציונות זהות טרום-מוסלמית יהודית. בכל מקום צצו זהויות טרום-מונותיאסטיות כחלק מבניית הלאומים החדשים (פיניקים בלבנון, בבלים בעיראק, פרעונים במצרים וכנענים בשולי התנועה הציונית). בסוף שנות ה-70′ מסביר חגי רם, הערבים-היהודים, הערבים-הפלסטינים והיהודים-החרדים בישראל הפכו להיות מעין מראה לשינוי המשטרי שהתרחש באיראן עם המהפכה שהפילה בה ידיד ישראל השאה העריץ, ושממנה עלתה לשלטון החונטה של כוהני הדת השיעים. כך, הניסוח של איום פנימי בצורת ערביות והתחרדות הופיע כפחד מאיראן. עניין החמוש הגרעיני הוא השלמה חיצונית לאיום הפנימי שמהווה השם “איראן”.

הטיל "נמרוד" של גיא ברילר מול שגרירות ארה"ב

מטְבֵע הלשון בדבר היות המלחמה המשך של הפוליטיקה באמצעים אחרים, מתעדכן במקרה שלנו כאשר הפוליטיקה הופכת להיות המשך של המלחמה באמצעים אחרים. וכך, האויב החיצוני התמידי הפך להיות חלק מהפוליטיקה הפנימית – הוא בן הברית של השלטון בבואו לשתק כל פעילות פוליטית-אזרחית שעניינה הבעיות החברתיות מבית. וגם הבעיות מבית, הן בעצמן חלק מהמלחמה. ההון צריך למצוא דרכים להתקרש במעבר שלו משכר העבודה לידיו – נדל”ן הוא אחת מצורות המעבר הללו. אם לפושעים-העבריינים יש הלבנת הון, לפושעים-החוקיים יש את הבטנת ההון (מלשון בטון). הקפיטליזם של ההרס כבר מפנטז על הפצצה האיראנית ורוצה אותה חדה ועמוקה. את פרוייקט השימור של העיר הלבנה במרכז ת”א (ואיתו אחוזי בנייה מטורפים למגדלי זכוכית במרכז העיר, הפרטת הביוב, המים והכביש המהיר) קיבלנו מאז ההפגזה העירקית הלא מוצלחת של הקרייה במרכז תל אביב ב-1991. הפנטזיה על הפצצה האיראנית כבר מציעה תוכנית מתאר חדשה לכל הארץ – עזבו אתכם ג’נטריפיקציה ופינוי-בינוי איטיים, את המגדלים שבנו בשנים האחרונות הדרך היחידה להרוס היא בהפצצה מהאוויר. הספקולציה צריכה את האפשרות של מחיקה מוחלטת של הבניינים (ואיתם האנשים), כדי להקריש עוד הון מהחיים לפיננסים. קוראים לזה צמיחה.

דודו גבע, המטרה טהרן,2005

בועדת הכלכלה כאשר חברי הכנסת שמשומנים על ידי יצחק תשובה וחברת נובל אנרג’י ניסו לעצור את האפשרות שעשרות המיליארדים מרווחי הגז יגיעו גם לציבור, חברי הכנסת מטעם תשובה השתמשו במילה איראן 28 פעמים, כלומר כל שבע דקות במהלך הדיון, אף שאין קשר בין איראן לבין הגז הטבעי בים התיכון – זאת אפשר לראות במחזה ‘אנרגיות טובות’ המציג את פרוטוקול הועדה.
באופן אירוני, המשחק הוא דו כיווני: ישראל היא “איראן” של החונטה השלטת באיראן ושל מדינות אחרות בסביבה, ומשמשת גם אצלם אמצעי לעצור רפורמות חברתיות ופוליטיות. כמו שאומרים בעסקים – זה ווין ווין.
התערוכה “איראן” היא תמרור עצור זרחני רגע לפני המלחמה עם איראן.

***

התערוכה “איראן” תתקיים בגלריה החללית, הירקון 70 תל אביב.

פתיחה: 17.03.2011 20:00| נעילה 19.04.2012

משתתפות | גיא ברילר, מלכי טסלר, נמרוד קמר, סיגלית לנדאו, עפרי אילני ויותם פלדמן, ארי ליבסקר ואנה אפל, אייל פנקס, אלי פטל, נעם אדרי, איתמר רוז, יוסי עטיה, חיה רוקין, רועי רוזן, שלי פדרמן, שחר פרדי כסלו, דודו גבע ועוד.
מארגנים | יהושע סימון, רועי צ’יקי ארד, ארי ליבסקר
רכזת | איילת אנה אפל
מופיעות בערב הפתיחה | מתי שמואלוף, רועי צ’יקי ארד, תומר גרדי, עדי עסיס, נעמה גרשי, אהרון שבתאי, יעל בירנבאום, תהל פרוש, יובל בן עמי