היות אמן של אמת וחסד וחן

חסד ושעת רצון: השבוע יצא שראיתי ציורים מרגשים של אחת האמניות הצעירות הכישרוניות בציון. בעיוורוני, לא חשבתי עליה לתערוכה זו; שמחתי לשוב ולראות אמנית מרהיבה באישיותה ובמעשה ידיה; וגם נעצבתי. מה קורה בישראל לאנשים הכישרוניים ביותר, ליוצרים (אמנים, אוצרים, כותבים) החמושים במצפן? פעמים רבות מדי, מכל הסיבות הרעות, ואולי בראשן המכוער אופיו הרע של עולם האמנות (והאדם), הם לא יבואו לביטוי ראוי, או לביטוי כלל. תחתם ינסקו הבינוניים לרקיע. אין לי מושג ירוק מה יוליד מחר לקוורטט המיוחד שאתם פוגשים עכשיו, אבל החורף עודנו באיבו – אפור וארוך וקשה.

מן המפורסמות: ישראל, לטוב ועד לרע, היא בועה או כמוסה ובחללה כאוס; או ספינה בים גועש, נוסח פליני. אני מניח שאמנים אמונים ואמורים להשגיח על הפן האסתטי של חיינו כאן. אם זה נכון אך במידה, אז 63 שנה אנחנו מנסרים בשמירה. מעניין כאן, חיוני עד מאד… אך לא כל כך יפה. ולא בגלל הכיבוש לעזאזל.

אני משנן ומציין לעצמי לא לשפוך את מררתי. אחרי ככלות הכל, ארבעה אמנים משוחים חלב על השפתיים וכל הרוק’נרול הזה, אבל על מי אני עובד?  מאחר וכולם אמנים-אוצרים-כותבים וכולם בדרך להיות ד”ר ולמעלה מכך, הרי שאולי מישהו (כן וישר ונועז), יחקור את הפנומנה, יסביר ויבאר. לא אני.

ליז חג'ג' - סבתא שלי, 2011

אסתטיקה נאה ומעניינת וראויה ומעודנת תעיד יותר מאלף עדויות על כוונה ודרך ויושרה. במובן הזה, הולילנד היא יותר ממטאפורה גאונית מהגיהנום: היא כתב האישום של כולנו. נכון שההיסטוריה מציבה גם דוגמאות הפוכות – גרמניה ההיא והאמנות הגדולה שהולידה, ובכל זאת.  אנחנו תקועים בנתיב עפר שולי, ועינינו טחו  מראות את דרך המלך.
ממה נפשך? אנחנו יהודים (לא תעשה לך פסל ומסכה) וישראלים (יהיה בסדר! 🙂 והעסק לא פשוט והחבילה מכבידה ומעיקה. העניין הוא שנכון לכתיבת שורות אלה, אין לנו סטייל. ולא הוד ולא הדר, ולא זנב מהם. זו צרה, ואינה מן הפעוטות שבצרותנו. חיינו טובים וראויים פחות ממה שיכלו להיות. במסורת הצילום העדפנו את אירופה הצוננת והמאופקת והפסדנו בגדול ושמטנו את אמריקה המרגשת; או אז בפיסול כבר קשה לקושש מזור מן הערימה; והציור כדרכו בקודש מת (או שלא). הבור השחור הוא בצילום המקומי שדחק לסוף התור את הזרם הדינמי, המרגש והפורח ביותר באמנות העולמית במחצית המאה האחרונה: פוטוז’ורנליזם (עמידות מרשימה במבחן העיתות). זו הראייה המושלמת שהמערב איננו כאן; אנחנו צרים, סומים, לא חכמים, רשלנים, מנותקים, לא יפים. צר לי לחבל במסיבה, אולי תבינו כשתתפכחו מן החמרמורת.

ההכרה שטעמי האמנותי, כמו גם האמנות שאני חולם, חושב ועושה עכשיו, השתנו רדיקלית מימי האקדמיה וראשית המסע, והתרחקו לאלתר מנרטיב המיינסטרים המקומי הנדוש והנחות היסוד המופרכות והקלושות שלו, מעידה על דברים רבים שהשתנו וזרמו בחיי ובחיינו, אך יותר מכל, על השתחררות איטית ועיקשת וגובה קורבנות, משטיפת המוח של משטרת האמנות; ושיבה אל מי שהכרתי פעם. רק על עצמי לספר ידעתי וצר עולמי כעולם נמלה, אבל צר וקצר יותר בשוחת האמנות. ביקיצתי המאוחרת והפתאומית נזכרתי בעצמי: ראשית אני אוהב שיפה ומרגש לנגד עיניי (ואם ניתן, גם בלבי); שנית, זניח עד טפל להיראות חכם בעיניכם או נכון פוליטית. נוט אינטרסטד. בגילי אני מבין שיום שעבר לא חוזר ושחיים פעם אחת.

סהר רוקח - ללא כותרת, 2010

נעמה קפון באה בטוב. אני סבור שזה מה ששבה את ליבי כשנפלו עיניי על התצלומים. הטוב שלה הוא תום, וכוונה נקייה ופשטות, וענווה וחכמה ויופי. הנה יפה וחכמה. וזה אינו חוסך או סותר מורכבות וחידה, כאב ותשוקה. רקע התצלומים, הריק – הקלעים הכהים – ואף הקומפוזיציה האנושית, מקפיצים לראש את ריצ’רד אבדון, אבל קפון עגולה, נשית, סקסית, רכה וכמעט קלילה. איל יערי עושה את הלא ייאמן: ארט-דקו מפוסל ביד וירטואוז, מוקפד ועכשווי, בארץ ישראל; אך בתוך הכאוס, אאוט אוף דה בלו סקיי, מתברר שגם זו אפשרות. במקרה שלו, היזהרו מחתולים שמהם יצאו נמרים. לסהר רוקח יש את השיק. אצל רוקח בד”כ גשם כבד עומד לרדת, אבל זו חמושה במטריית וינטג’. התצלומים שלה שולחים אותי היישר אל הפורטרט האלמותי והמרגש שלקח פרנצ’סקו סקוולו באדיבות ברוק שילדס, כשזו עודנה בגיל המאד אסור ומעורטלת. רוקח יודעת לבחור לה אילן יוחסין וגם יודעת להרהיב בעוז משלה. את הליוויתנים, ציירה מדם ליבה. ליז חג’ג’, האמנית הענווה והרגישה ביותר בתל-אביב, מתגלגלת בחבית עם צלליתו המיתית של ז’אן מישל בסקייה ובדין: הרחוב והזוהר, בגלגול מקומי ואישי, מהורהר ורגשי.  חג’ג’ בשלה ובעולמה, משרטטת מנעד אפשרי של דיוקנאות פרי דמיונה ונפשה, עושה את הקסם: ה”ילדים” של חג’ג’ הם מיוחדים, הביטו בענייהם ויתייתרו המילים. ישראל ופופ, לא לעד חתונת דמים.

נעמה קפון - עכשיו, 2009

מעשה האמנות ומעשה יפי-האמנות והיות אמן של אמת וחסד וחן, גובים ראש חריף ולב חפץ ויד עם חתימה ובעיקר, עיניים – טובות וסקרניות וערניות וחדות. עדיין יחידי סגולה (גם בקרב עם סגולה?). ואף אם השורות האלה אינן ממש נושאות את נפשכם לשחקים, אני מאמין שהתערוכה תעשה כן. זה יותר מקמצוץ.

טקסט נלווה לתערוכה הקבוצתית “יפה מאד” בגלריה P8, ינואר 2012.
ליז חג’ג’, איל יערי, נעמה קפון, סהר רוקח
אוצר: יואב שמואלי