דרושה עין רביעית

“למות לאט”, תערוכתו של ז’אק מורי קתמור וקבוצת “העין השלישית” במוזיאון נחום גוטמן, נאצרה מארכיונו של קתמור, שהועבר לאמן אורי דרומר ע”י אשתו אן טוכמאייר. חלק מהעבודות – סרטים, תצלומים, רישומים וציורים – לא נשמרו, וגם בין אלו ששרדו ישנן עבודות רבות במצב לא טוב. אלו נתוני פתיחה בעייתיים, אולם איכות השימור היא רק הבעיה הקטנה ב”למות לאט”. אחרי כל הפרסומים והכתבות המבטיחות, ביקור בתערוכה מעורר מחשבה על יכולתו של אוונגרד לשרוד מחוץ לסביבה ההיסטורית שלו ועל הקשר בין תדמית אישית לדימוי אמנותי, לצד אכזבה מן הטיפול האוצרותי הבסיסי בחומרים.

ז'אק קתמור - פרט מתוך פרויקט "הבור"

חוץ מלהיות גורו מקומי, קתמור בלט בעיקר כקולנוען. סרטיו, שהושפעו מן הקולנוע הנסיוני, הסוריאליזם וסרטי הגל החדש בצרפת, מקוריים, עשירים בדימויים לא צפויים ומניפולציות צילומיות, ולעיתים מאתגרים את סבלנותו של הצופה. ואכן, נדמה שהעבודות בתערוכה הוצבו בידיעה מראש שאיש לא באמת יטרח לצפות בהן. שלושה סרטים, חלקם באורך מלא, מוקרנים במסכי מחשב המוצבים בגובה שאינו נוח לצפייה לא בעמידה ולא בישיבה (מה גם שכסא בכל מקרה אין שם). סרט נוסף – “הבור”, שנוצר אחרי מלחמת יום הכיפורים ומתאר את האמן הכורה לעצמו קבר – מוקרן בתוך קופסא גדולה וחסומה שחורי צפייה נחתכו בדפנותיה, ובסרט אחר – “מקרה אישה”, הידוע ביותר מבין סרטיו של קתמור – הפסקול המקורי הושתק. הרישומים, הציורים והתצלומים מוצגים בצפיפות וחלקם, כך נדמה, נתלו בגובה שיתאים לצפייה ע”י שחקני כדורסל.

מעבר לספק נסיוניות וספק חובבנות בהצבה שכמו מבקשת להיות יותר אוונגרד מהאוונגרד, יש פה תחושה של זלזול בצופים, כאילו סבור דרומר שגם עשר שנים אחרי מותו וחצי מאה לאחר שהחל את דרכו האמנותית, הרדיקליות של קתמור עדיין גדולה על הקהל. זו הנחה מוזרה לא רק בשל העובדה שהיא עומדת בסתירה למוטיבציה לחשוף את העבודות מחדש, אלא גם מפני שבדיעבד נדמה שסגנון חייו של קתמור, שכלל סמים, חיים קומונריים, סקס קומונרי, כריזמה גדולה, התפרצויות זעם והתמכרויות, היה רדיקלי יותר מחלק גדול מיצירתו.

ז'אק קתמור - צילום

קתמור מצא בואגינה משמעויות מאגיות ומטאפורות אמנותיות ואהב את הגוף הנשי עד מאד, אבל העובדה שהשדיים או שיער הערווה חשופים ומתועדים אינה הופכת אותם או את האיש המצלם או רושם אותם באופן אוטומטי לחלוצים האמנותיים שלפני המחנה. גם העניין שגילה קתמור בסמלים איקונוגרפיים ובקבלה, בחומרים משני תודעה ובמשחקים אופטיים, אינו מספיק כשלעצמו. רוב הרישומים, הציורים והתצלומים המוצגים בתערוכה אינם מתעלים מעבר להיותם ייצוג של ההיפיות הישראלית של זמנם ושל תחומי העניין הרבים של היוצר. מבחינה אמנותית זו מחמאה מפוקפקת למדי. בהשוואה לרישומים של גרשוני או אביבה אורי, לקולאז’ים של מיכל נאמן, לציוריו של אריה ארוך ולמיצגים של פנחס כהן-גן ומוטי מזרחי – הקרם דה-לה-קרם של הזרם המרכזי באמנות הישראלית באותן שנים – מה שמזוהה כאוונגרד מקומי מצטייר בתערוכה זו כשמרני למדי. יתכן שמוטב היה לסכם את הצגתו המחודשת של קתמור ברטרוספקטיבה בסינמטק, ולכל היותר לשלב בה כמה עבודות לא קולנועיות שיספקו קצת רקע.

ז'אק קתמור - מתוך הסרט "מקרה אישה"

מלבד האיכות הבסיסית והלא-מפותחת של עבודות רבות, צורמת ההתעלמות האוצרותית מיחסי הכוחות והתנאים שאיפשרו את יצירתן. הדבר בולט במיוחד בסדרת תצלומי נשים שצולמו בעשור בו התגורר קתמור באמסטרדם. בטקסט הנלווה מצויין כי המצולמות, המופיעות כולן בעירום, לעיתים ללא פנים, “נאספו” ע”י קתמור, וכי היו ביניהן גם זונות ונרקומניות רבות. לא ברור מה מטריד יותר בתצלומים – הידיעה על מצבן של המצולמות, או ההתכחשות לו. דומה שעבור קתמור ואגינה היא ואגינה היא ואגינה והוא, האוונגרדיסט, לא יתן לזהותן של בעלות הואגינה לקלקל את המטאפורה היצירתית הבוקעת מן האיבר הנשי. גם הטקסט האוצרותי מצומצם לתיאור בסיסי של ההתרחשות לצד מחמאות להתבוננות היצרית וחסרת הפשרות של האמן, ואינו מתייחס כלל למשמעויות שיחסי הכוחות העומדים בבסיס העבודות עשויים להשית עליהן.

הוויתור האוצרותי על ההזדמנות להציב את העבודות בפרספקטיבה חדשה מוביל לשחזור העמדה התמימה/מיתממת שתרמה ליצירתן. בעולם שבו הגברים הם אמנים שמצלמים והנשים הן נרקומניות שמתפשטות, הדיבורים של קתמור וחבורתו על חירות ואהבה חופשית מצטיירים כקצת פחות אידיאליים ומבטיחים מכפי שנדמה מלכתחילה. הקבוצה מזוהה כמייצגת של תגובת הנגד למיליטריזם והלאומנות המקומית. מבחינות רבות זה נכון, אבל לפחות בכל מה שנוגע לנשים נראה שהאמן ועזר וייצמן יכלו לאכול מאותו מסטינג.

ז'אק קתמור - צילום

למות לאט – ז’אק קתמור וקבוצת “העין השלישית”
מוזיאון נחום גוטמן
אוצר: אורי דרומר

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”