תשליל של חלום

את עבודתה של הגר מיטלפונקט צריך לחפש או למצוא באקראי. היא נמצאת בסמוך לכביש 40, בין צומת ביל”ו לגדרה. אני לא מציין כתובת מדוייקת משום שאין דבר כזה. זהו סתם אתר בניה נטוש ששדה בור מצדו האחד ותחנת דלק מצדו השני. בין עשרות חנויות העודפים שנפתחו בשנים האחרונות בהאנגרים “זמניים” ענקיים שהוקמו על קרקעות חקלאיות, לשכונות הקוטג’ים הפרבריות על משטחי האקרשטיין והג’יפים, בין הכביש הסואן (גם בשבת), למתחמי הקניות והבילוי ההומים (במיוחד בשבת), יצרה מיטלפונקט מקום אינטימי של שקט, ומה שיפה במיוחד במקום שיצרה הוא העובדה שהוא משיג את השקט מבלי להפוך את עצמו למעין אקוואריום המנתק את החלל מסביבתו.

מיטלפונקט, שהציגה עד כה בעיקר במסגרות המזוהות עם אמני חומר וקרמיקה, ניקתה את הבניין הפתוח והגדול שבנייתו הופסקה, אספה את חומרי הבנייה והפסולת שהתפזרו במקום ויצרה מהם מבנה הנראה מרחוק כאנדרטה או פסל מינימליסטי טיפוסי ומתגלה כקן או מתחם מגורים ארעי. זו אדריכלות של שיירים, פיסול גרילה, חלל פתוח שנוכס שלא על מנת לייצר בעלות חדשה אלא בכדי לעשותו ציבורי, זמין ובר-קיימא. הקן עשוי צינורות, לבני בניין, קרשים וברזלים, והתצלום מתקשה להעביר את ההדר הרגעי והחם שהוא מקרין. מיטלפונקט אינה מחבלת בבניין הלא-גמור או משנה אותו, וגם לא שוברת, מפרקת או מדביקה את החומרים המשמשים אותה לבניית הקן, אלא רק אוספת ומניחה אותם זה על זה וזה לצד זה. לעיתים הקן נחבל ולעיתים הוא משתנה ביוזמתה של האמנית הדואגת לשמרו. בהחלט יתכן שמחר בבוקר היא תגיע למבנה והקן לא יהיה שם, וזאת למרות שמיטלפונקט פועלת בעקביות כבר שנתיים במקום הנשכח שאינו שלה וגם אינו לא-שלה.

הגר מיטלפונקט - פרט מעבודה בתהליך

בחלק אחר של שלד הבניין, כהיפוך של המרחב השקט והפתוח שיצר הקן, מצאה מיטלפונקט חלל פנימי כלוא כמעט לגמרי וסידרה אותו כך שיוכל לשמש כמקום מגורים ומסתור לקבוצת אנשים קטנה. המקום חשוך ומצומצם אך מסודר בצורה יעילה ומרווחת. את הכניסה המבוכית והנמוכה הפכה מיטלפונקט לאמצעי הסוואה, ואת החריצים הקטנים שנפערו בקירות הבלוקים הלא מטוייחים השמישה כחורי הצצה שדרכם יוכלו השוהים במקום לעקוב אחרי המתרחש בחוץ ולהישמר מסכנות. יש בחדר קומה נוספת המשמשת לשינה, ואפילו ווים לתליית מעילים ובגדים על הקירות. המקום נראה כאילו קמו חלליו המינימליסטיים והאוטונומיים של אבשלום לחיים, ונתקלו בחומת המציאות על הקשריה הפוליטיים והנצלניים.

פלישות של אמנים למבנים נטושים או למרחבים ציבוריים משכפלות לא פעם את יחסי הכוחות הקיימים במקום, תופסות טרמפ על גבם של חסרי הקול והמוחלשים הגרים בסביבה ומחזקות את מעמדם הפריבילגי מלכתחילה של האמנים הפולשים. מיטלפונקט, הפועלת במעין שום-מקום, אינה נופלת לפח הזה, ולו רק בשל אי הרצון לניכוס. המקום אינו מתפקד כסטודיו הפרטי שלה וגם לא כ”חלל תצוגה” או “תערוכה” במובנם השגור של המושגים, אלא כמין מרחב ציבורי-פרטי לרגע שמתוחזק על ידה באופן ארעי ונגיש לשימושו של כל אדם. העדינות השקטה והדו-משמעית של שתי העבודות בולטת במיוחד לנוכח תחרויות הגודל המאפיינות את המתחמים הסמוכים. בנגיעות ספורות עיצבה מיטלפונקט – אורחת ומארחת, בת המקום וחיזרית בתוכו – את המודחק של מרכזי האאוטלטס ויצרה את תשלילו של חלום הזוהר הגס, המקומי והמיוזע, על הצרימה הבלתי פוסקת שמאפיינת אותו ועל הניצול הרב-מעמדי שמאפשר את קיומו. הקן נחבא אל הכלים אך הוא פתוח לגמרי. בקצת מאמץ יכול כל אחד לגלותו. בוקר אחד הגיעה מיטלפונקט למקום ופגשה בין כתליו המשונים פועל פלסטיני השוהה בישראל ללא אישור, שמצא את הקן באחד ממסעותיו בין מעסיקים ליום והפך אותו למקום לינה ומסתור ללילה. יש לא מעט דוגמאות לאקטיביזם שמייצר אמנות. הנה דוגמא לאמנות שמייצרת אקטיביזם – אמנית סודקת סדק בעולם אטום, ובזכות כך יכול אדם רדוף לישון קצת יותר בשקט.

הגר מיטלפונקט – עבודות   
אוצר – רועי מעין
לתיאום ביקורים במקום: royceramics@gmail.com

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”