סליק ענקי של צורות ואסטרטגיות

דברים שנאמרו בכנס לציון חמש שנים לפעילותה של “תנועה ציבורית”.

גם אני מצטרף לברכות לחגיגות חמש שנים ל”תנועה ציבורית”, שעונה באופן אקטיבי ומזה זמן רב ובצורה שאפתנית ומרשימה על השאלה מהו אמן מדינה, בראש ובראשונה בעצם שימושם בטקסים, סמלים ומחוות שלקוחים מההיסטוריה של מדינת ישראל. חברי “תנועה ציבורית” אינם היחידים שעושים זאת, אבל הם בוודאי מהבולטים ועל כך נתונה הערכתי הרבה.

אם  לדבר בצורה סכמטית, דרמטית, רומנטית ואולי אף מתלהמת, הייתי אומר שנותרו במערב כפי שאנו מכירים אותו שני ניסויים אוטופיסטיים מודרניסטיים: מדינת ישראל, ומדינה שעושה קצת פחות כותרות ואותה אני מייצג כאן, היא מדינת אנ.אס.קיי. מדינה זו נוסדה על ידי קולקטיב אמנות סלובני שפעל עוד בתקופה של יוגוסלביה הקומוניסטית. פחות או יותר באותו זמן בו קיבלה סלובניה את עצמאותה, הקולקטיב שכלל אגפים לאמנות פלסטית, עיצוב גרפי, מוזיקה, תיאטרון והגות הכריז על עצמו כמדינה הקיימת בזמן, ולא במרחב. מדינת אנ.אס.קיי ממשיכה עד היום לייצר ולהנפיק סממנים מדינתיים חומריים כגון הדרכון הדיפלומטי בו אני מחזיק. אבל מה שחשוב להדגיש הוא ההקבלה בין מדינת ישראל למדינת אנ.אס.קיי בשתי הפוזיציות – יוגוסלביה הנעלמת בהדרגה לקראת עצמאות מדינית במודל מדינת הלאום הקפיטליסטית, והמשבר הערכי והאידיאולוגי שעובר על ישראל עצמה בשנים האחרונות. אני רואה בכל ההקצנות ימינה של השנים האחרונות ביטוי של היחלשות, ולא של התחזקות של הפרדיגמה הישראלית. אלו ביטויים של פאניקה ממש על רקע היעלמות הדבק הסולידרי שבעבר החזיק את המדינה הזו בחתיכה אחת. חשוב לציין שבשתי הסיטואציות הנ”ל ישנו פוטנציאל נפיץ למה שאמנים יכולים לעשות, פוטנציאל שמומש בפעילות של אנ.אס.קיי.

תצלום מתוך התערוכה "העין של המדינה". קבוצת אירווין, המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

האמנים ניצבים בעמדה בעלת פוטנציאל ייחודי להתנערות מאיזושהי טראומה שכל השיח עדיין מתקיים בצלה: טראומת הטוטאליטריזם של המאה ה-20, ובאופן ספציפי המעבר מתנועות האמנות המודרניסטיות – הסופרמטיזם, הקונסטרוקטיביזם, הפוטוריזם – אותו רגע טראומטי בו מה שחלמו אותן תנועות ואותם אמנים התגלגל לכדי ישויות מדינתיות טוטאליטריות שאת ממדי ההרס שלהן אנחנו מכירים. הטראומה הזאת יצרה טאבו בשיח האמנותי והפוליטי במערב שמתקיים בעצם מאז סיום מלחמת העולם השנייה. המרכיב החשוב ביותר בו בהקשר של השמאל הפוליטי הוא הסירוס המוחלט של יכולתו של השמאל לעבוד עם אסתטיקות שהחל מסוף מלחה”ע השנייה, ובמידה רבה של צדק באותו רגע, הוא כינה אסתטיקות טוטאליטריות, פאשיסטיות או נאציות. אני וחבריי במדינת אנ.אס.קיי טוענים כי מדובר באסתטיקה שאנו מכנים מונומנטלית. אסתטיקה מונומנטלית התקיימה אלפי שנים לפני אותם משטרים טוטאליטריים ותמשיך להתקיים אלפי שנים אחריהם. יש אי-צדק ועיוות רבים בשיוך של אסתטיקות אלה לאותן 12 שנים אומללות במאה ה-20. עכשיו, מה שקרה בשיח הפוליטי של אחרי מלחמת העולם הוא שהשמאל הדיר את עצמו במיליטנטיות ובמוצהר מכל דבר שמריח מאותה אסתטיקה עוצמתית, מגייסת, קולקטיביסטית, ובעצם הותיר את המונופול עליה בידי הימין. אסתטיקה שאני חוזר ומדגיש שאיננה ימנית או שמאלית. הצורה בה היא מתגלמת במופעים שונים, מחוות, מבנים, ובכל אספקט של עבודה אמנותית היא חלק מנוף החוויה האנושית באשר הוא וככזו היא לא טובה או רעה, אי אפשר להצמיד לה ערכים מוסריים. השבר והחלוקה הזו בין ימין ושמאל יצרו תהום בלתי ניתנת לגישור בכל דיאלוג פוליטי בין המחנות, בעולם כולו ובאופן מאד חריף בישראל. אם לתאר זאת על קצה המזלג, הימין אמון על המיתוס/התשוקה לשייכות, בעוד שהשמאל אמון על המיתוס/התשוקה לחופש ו/או שוויון. שתי התשוקות הללו הן תשוקות לגיטימיות חלוטין ופעורה ביניהן תהום, אין ביניהן שום דיאלוג כרגע. שני מיתוסים שווים בלגיטימיות שלהם ששני המחנות מנהלים סביבם שיח חירשים כרוני שמפקיר את השדה הפוליטי ומנציח את השמאל הביקורתי, הדקונסטרוקטיביסטי כחלק מהבעייה ולא כחלק מהפתרון, מפאת הזנחתו את אותו ארסנל אסתטי.

אני סבור שמערכים רציונליים וכל המורשת של עידן התבונה וההשכלה, והמחשבה שבעזרת מערכות של טיעונים הגיוניים אפשר לקדם את האנושות, מעולם לא היו נכונים ומה שתמיד הניע מהלכים היסטוריים היה רגש, מיתוס וצורה. זוהי רק הטראומה של מלחה”ע השנייה שיצרה את האקסיומה השטרנהלית המוכרת לנו שרגש מיתוס וצורה הינם מסוכנים מעצם טבעם, מלידה, בהגדרה. אני קורא תגר על התפיסה הזאת. הדרך בה ההגות הפוסט-מודרניסטית השמאלית הפוסט-ציונית פוצצה את הבלון האידיאולוגי והערכי ופירקה אותו לגורמים לא גייסה את האנשים שהאמינו באותם ערכים שפוצצו, אלא להיפך, היא ניכרה והרחיקה אותם וגרוע מכך איפשרה למנגנון הקפיטליסטי העכשווי להשיל מעצמו כל צורך בלחפש את עצמו בשלמה אידיאולוגית כלשהי. המנגנונים הקפיטליסטיים דהיום הם מנגנונים רובוטיים. דווקא הם אלה שפועלים ומנהלים את העולם ברציונליזם עירום וקר. מה שחשוב לומר פה בהקשר של אמן מדינה זה להזכיר לעצמנו שהמדינה היום איננה הגוף העליון המאיים על חופש האנושות. הקורפורציות תפסו את מקומה של המדינה ולכן עלינו לשדד מערכות כדי להילחם ביעילות באוייב האמיתי. ברמה הזו אין לנו את הלוקסוס (שגם אני נהניתי ממנו רבות בעברי בתור מי שהגדיר את עצמו אנרכיסט), לוותר על התשתית החומרית המדינתית. בשיחה מקדימה שניהלתי עם מנהיגת תנועה ציבורית דנה יהלומי, היא הזכירה את בית הקיבוץ הארצי שיש בו אודיטוריום שעומד שומם ומעלה אבק. זו דוגמה אקראית לתשתית קיימת של האתוס הציוני הגווע שכבר לא מפעיל ולא מתפעל את עצמו. התשתית הזו פשוט פרוצה לשימוש בידי אמנים, או במלים אחרות עדיף שאמנים יהיו אלו שיחטפו תשתיות אלה. אין משמעות בהקשר הזה לאלרגיה הניאו-מרקסיסטית מהמדינה.

תנועה ציבורית

המשימה שלפנינו היא לפיכך משולשת: קודם כל, להיות יותר מדינתיים מהמדינה כאמנים מכיוון שהמדינה עצמה התנוונה והפכה לחותמת גומי, חפה מערכים ואידיאולוגיה, של הקורפורציות הרובוקופיות. אנחנו צריכים לעורר במנגנון הרקוב הזה את זכרון ההוד הרעיוני המיתי שפעם היה לו. הציונות בלידתה, לא משנה כמה חטאים קדמונים אנחנו יכולים כל הזמן להזכיר לכולם שהיו לה מבלי שאף אחד מוכן או רוצה להקשיב, האמינה בלב שלם בצדקתה. היא לא היתה מסואבת ומושחתת ברמות הציניות שאנו מכירים היום. היתה שם אמונה ממשית, ואנחנו צריכים לעורר בתוככי שיירי המנגנון הזה את זכרון ההוד הרעיוני המיתי ועל-ידי כך להעביר את המדינה צד, לגרום לה לחצות את הקווים מנאמנות לקורפורציות לנאמנות אלינו. זה לא מקרה שדווקא אמנות הטרונומית, קולקטיבית, טוטאליסטית היא באופן אבסורדי הרבה יותר מקורית ומלהיבה מאמנות אינדיבידואליסטית שמתיישרת לקו הקונפורמי הצרכני של השוק של ימינו. הארסנל ההטרונומי משנה את העבר המודרניסטי הטראומטי וגואל אותו. מדובר בסליק ענקי של צורות ואסטרטגיות שמעלות אבק ללא שימוש בזמן שהאמנות העכשווית תקועה בלופ עלוב ואטומיסטי. אמן המדינה מפתה הן את המדינה והן את אמני השוק לחצות את הקווים ולהצטרף לאופציה היחידה שהינה בעת ובעונה אחת מספקת ומעצימה ברמה האישית ומסוגלת להזיז אותנו לקראת שינוי. עם הצורה המכוננת המונומנטלית והתשתית החומרית של מדינת הלאום נגיע רחוק מאד.

אבל זה לא רק שאני קורא לאמנים להתחיל לעסוק באסתטיקות מדינתיות, אני גם מביט על זה מהכיוון ההפוך ומצביע על כך שהעובדה שאמנים מתחילים לעשות את זה היא סימן לשינוי שעובר על כל החברה בישראל, על כל המדינה והמערך האידיאולוגי שלה. זה חלק מתהליך שגם כשאני מביט בו במבט לאחור ביוגוסלביה אני יכול לזהותו, אז עכשיו כשזה קורה פה אני מזהה בהתלהבות את אותו פוטנציאל. מדינת אנ.אס.קיי ניבאה את התוצאות המחרידות של היעדר גוף גג מווסת ללא משוא פנים אתני שבעטיו יידרדר הבלקן למרחץ דמים. היא העמידה מודל אלטרנטיבי שמבקר בחריפות את הנאיביות הרת-האסון של תיאוריות שחרור ליברטריות, שרצונן בהמסת מרכזי הסמכות מוביל לא לחברה אוטופית חופשית אלא נהפוך הוא, לגירסה ברברית ומסוכנת הרבה יותר של ריכוזיות

אין ספק שיש נפילה במומנטום של תנועת המחאה, אבל אני מייחס אותה פחות להיעדר אג’נדה שמאלית והצו לאזכר את הכיבוש בסוף כל משפט, ויותר למשהו מבני ומהותי, וכאן אני שוב מתייחס למסורת הדה-קונסטרוקטיבית. הפיצוץ הזה של הבועות, הדה-מיסטיפיקציה המתמשכת, האקטים של אמנים שהצטרפו לתנועת המחאה, הוסיפו הוד אסתטי מסויים שאני מכבד ומעריך ומתלהב ממנו אבל הפרקסיס היה של להגיד ‘הנה גם פה כולם מושחתים וגם פה הטייקונים אומרים לנו מה לעשות’ וכו’. האנרגיה של הכעס של הגילוי, של ההבנה הזו שדופקים אותנו בצורה שיטתית משולה למגנזיום, זאת אומרת שהיא לא מספיקה בכדי להמשיך ולכן היא דעכה. מה שאני מציע להוסיף לאנרגיה השוללת הזאת היא אנרגיה אידיאולוגית ערכית ומחייבת ולו רק בצורה התיאטרלית שלה. וכדוגמה למה שאנחנו יכולים לעשות באופן מיידי לפני שאנחנו משתלטים על מוסד מבקר המדינה (כפי שהציע יונתן אמיר) עם הצבא הפרטי שלנו (ואני אשמח כשזה יקרה), אני מציע כמודל לעשייה ישראלית את הפעילות של אנ.אס.קיי בשנות השמונים המוקדמות. האמנים שהרכיבו את אנ.אס.קיי באו מהשוליים התרבותיים, חלקם מסצנת הפאנק המקומית שפעלה ביוגוסלביה בחופש יחסי לשאר מדינות מסך הברזל. למרות מוצאם הפרינג’י, הם הכריזו: ‘אנחנו אמני המדינה כי אנחנו יודעים מה צריכה להיות אמנות המדינה יותר טוב מהמדינה. אנחנו מחליפים את הדבר הרעוע והמתנוון הזה, אנחנו לוקחים אותו ומפיחים בו חיים’. האנרגיה הפוזיטיבית הזאת, ולו רק ברמה התיאטרלית – יש טווח של באיזו מידה של רצינות ניתן לגייס את האנרגיה הזאת – היא חיונית, וחשוב להדגיש, היא אף לא לרגע אירונית או פארודית או איקונוקלסטית. היא תמיד מתייחסת למקור כלשהו שאנו מעוניינים בו, למהות פוזיטיבית רצוייה ולא רק קוראת לאיזושהי שבירה טוטאלית. כמו ביוגוסלביה בזמנו אנו חיים ברגע של הבנה שהשוקת שבורה ועמידה מול הבחירה בין להמשיך לפרק ולפרק או לחדש את הקשר שלנו עם הרומנטיות האינהרנטית שבעצם רצוננו בשינוי. הרצון הזה הוא מיתי, הוא  גדול יותר מאוסף של טיעונים המסבירים למה מנגנון סוציאליסטי או סוציאל-דמוקרטי או פדרציות אוטונומיות עדיפים על המנגנון הקפיטליסטי. המנוע צריך להיות מיתי, אמוציונלי, אסתטי, תיאטרלי, וכזה שבאמת נוגע לליבנו, לא כזה שאנחנו בעצם מלגלגים עליו

שער אישתאר, מוזיאון הפרגמון, ברלין

הייתי רוצה לטעון את המושג הטרונומיה במשהו יותר שאפתני ועוצמתי מהתנדבות במתנ”סים או עזרה לקהילה ואעשה זאת באמצעות משל קצר: לפני מספר שנים ביקרתי במוזיאון הארכיאולוגי הנודע “הפרגמון”, שבברלין. המוצג המרשים ביותר במוזיאון הוא “שער אישתאר”, חזית שלימה של עיר בבלית. זה מבנה מפעים. בזמן שהבטתי בו יצא לי לשמוע במקרה מדריכה מהמוזיאון עם קבוצה של תיירים, שהסבירה: ‘כמו שאתם רואים המבנה הזה מתוכנן ומיועד לגרום לנתיני הממלכה להרגיש אפסיים, עלובים וחסרי משמעות’. פה מבחינתי היא תמצתה את הדמוקרטיה הליברלית על כל חולייה. החוויה האישית שלי מול השער היתה הפוכה מהתיאור שלה, ואני מאמין שאני מייצג לפחות פלח מסויים מהמין האנושי באומרי שהמטרה של מקימי השער של אישתאר היא לגרום לנו להרגיש חזקים, מועצמים, חלק ממשהו שהוא גדול מהקיום האטומיסטי שלנו. זו הטרונומיה בשבילי.

עוד בנושא:
אריאלה אזולאי: מטעם מדינת כל אזרחיותיה – בתשובה לשאלה של חברות “תנועה ציבורית” מהי אמנ/ית מדינה? דברים שנאמרו בכנס לציון חמש שנים לפעילותה של התנועה.