דמות, כיסא, קיר חלק, וסערה גדולה שמתחוללת ביניהם

אמן שלמד בכיתת הרישום שלימד יוסף הירש בבצלאל בשנות ה-70, תיאר פעם יציאה של תלמידי הכיתה לשיעור רישום בחורשה. התלמיד התמקם והחל לרשום, ובשלב מסוים ניגש אליו הירש ואמר: “לא טוב, אתה צריך לרשום את מה שמסתתר מאחורי העצים, את הפחד”. גם אם הערתו של הירש התייחסה לרישומיו של התלמיד, הרי שהדבר המסתתר מאחורי העצים וחושף את עצמו מבעדם מאפיין גם את רישומיו שלו, שמקבץ קטן מהם מוצג כעת בתערוכה “מבעד למסכה” בגלריה יאיר.

יוסף הירש - רישום (מתוך התערוכה)

הירש (1920-1997), נולד בגרמניה ועלה לישראל בגיל 19. הוא למד במחלקה לאמנות בצלאל בתקופה שמרדכי ארדון עמד בראשה, ובגיל 40 החל להציג את עבודותיו – רישומים בשחור-לבן ובעיקר אפור, שנעשו תמיד באמצעים פשוטים כעט ודיות, גרפיט ומעט צבעי מים. בתערוכה מוצגות עבודות מאוחרות משנות ה-80 וה-90. כולן קטנות מימדים וכמעט בכולן מופיעה דמות בודדת היושבת או שוכבת על כורסא. כל הדמויות נרשמו בהתבוננות חיה, ובכל זאת בכל אחת ואחת מהן יש משהו מעוות על גבול הקריפיות, שכמו מוציא מהן את השד הרדום ש”מסתתר מאחורי העצים”, וספק אם היו מודעות לקיומו.

עיוות תמיד היה מאפיין מרכזי בעבודותיו של הירש, אולם בהשוואה בין עבודותיו בולטת העובדה שדווקא כשזנח האמן את הרישום מן הדמיון וחתר יותר ויותר אל עבר ההתבוננות בטבע, העיוות – הסטייה מן הטבע – הלך וגדל. פעם הירש רושם במעין הקצרה הפוכה שגורמת לגוף להיראות קטן מן הראש (ולהיפך), פעם הוא לוכד תזזית פתאומית שאוחזת בפנים, פעם הפרצוף שוקע וכמו מתמזג ביתר אברי הגוף ופעם הדמות נראית כמעט קרועה מן המרחב, והכל מתואר בקומפוזיציות פשוטות ובמחוות ספורות היוצרות כתמיות כללית וקווי מתאר דקים. מבחינות רבות מדובר ברישומים עדינים מאד ואפילו מינימליסטיים, אולם מתוך העדינות המינימליסטית נולדת הגרוטסקה, וכך, באופן פרדוקסאלי, ככל שמתקרבים הרישומים אל המציאות, מוקצנת מידת הזרות שלהם, כמאויים השוכן בתוך הבית ומתפרץ דווקא ברגעים של נינוחות חמימה ונעימה.

יוסף הירש - רישום (מתוך התערוכה)

לעבודתו של הירש יש זיקה ברורה לעולם התרבותי היהודי-גרמני של המחצית הראשונה של המאה ה-20 – פרויד ואדורנו, וכמובן האקספרסיוניזם הגרמני שעל ברכיו גדל (וגלגוליו המקומיים – הוא היה קרוב מאד לאוזיאש הופשטטר). אולם בניגוד לאמניו הבולטים של הזרם, הגרוטסקיות של הירש פסיכולוגית-קיומית ולא חברתית או פוליטית. בניגוד למוריו הוא לא ביקש להפנות חיצים לכוחות הפוליטיים השולטים, למופעי המודרניות והשפעותיה או לסכנות שמצאו האמנים בניתוק מן הטבע. עבודתו חודרנית אך חסרה סימנים מובהקים של זמן ומקום. יש בה דמות, כיסא, קיר חלק, וסערה גדולה שמתחוללת ביניהם. אלו רישומים אכזריים ומסירי מסיכות החושפים הומניזם שמסרב להתייפייף. מבחינה זו, חרף הבדלי הסגנון הגדולים יצירתו של הירש קרובה לעבודתם של הציירים היהודים הבריטיים, ובמיוחד לוסיאן פרויד ומקס אאורבך, יותר מאשר לאבותיו הרוחניים שפעלו בגרמניה בתקופת ויימאר. מאותה בחינה בדיוק יש בה גם משהו שהופך אותה לרלוונטית לכל זמן.

עבודתו של הירש נותרה בשולי עולם האמנות. רישומיו אינם מוצגים בתערוכות האמנות הישראלית, ורטרוספקטיקה שנאצרה מעבודותיו לפני עשר שנים לא הוצגה במוזיאונים הגדולים אלא באוניברסיטת חיפה ובבית האמנים בירושלים. האמן שיצר בישראל במשך למעלה מחמישים שנות חייו הבוגרים, זכה להערכה רבה והפך למרצה מיתולוגי שרבים מתלמידיו ותלמידותיו ממשיכים לציין את השפעתו בתערוכות, מאמרים ומחוות, מעולם לא עסק במישרין או בעקיפין ברבות מן הסוגיות המרכזיות שהעסיקו אמנים ואוצרים בישראל. כפועל יוצא מכך, כל עוד תערוכות המציגות את תולדות האמנות הישראלית יאצרו על בסיס נושאי על שגורים כנוף, זיכרון, הגוף הציוני, יחסי מרכז-פריפריה וכיו”ב, לעבודתו של הירש לא ימצא בהן מקום. לפחות מבחינת הזיכרון ההיסטורי המקומי, העובדה שגיבש ופיתח שפה עצמאית הייתה לו למכשול.

יוסף הירש – מבעד למסכה
גלריה יאיר – אבן גבירול 6, ת”א

פורסם ב”טיים אאוט”