התעוררות אזרחית

“כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את עם-האהלים]”, מחמוד דרוויש

היציאה ההמונית למרחב המשותף בכל רחבי מדינת ישראל וביטויי המיאוס כלפי מה שרבים מכנים “השיטה”, אירעה ביום אחד. אולם התמונה שהצטיירה אודות האופנים והצורות בהם המשטר הנוכחי דיכא את יושבות ויושבי הארץ ושלט בהם הציגה עיוות ארוך שנים. האוהל היה לסמל ההתעוררות הזו. את הצבת האוהלים – מרחבים פרטיים המשמשים בלילה לשינה – במרכזם של מרחבים ציבוריים, אני מציעה לקרוא כאמירה נוקבת על האופי הפגום הן של המרחב הפרטי והן של המרחב הציבורי במדינת ישראל. יציאתם הראשונית של צעירים לשדירות רוטשילד בתביעה לדיור ציבורי במחיר סביר הפכה תוך זמן קצר לשיח אזרחי עשיר שחברו אליו בלי הבחנה אזרחיות ואזרחים רבים שקודם לכן קולם נשמע, כאשר נשמע, בעיקר תחת הזיהוי הקבוצתי של יהודים ופלסטינים, גברים ונשים, חילוניים וחרדים, פועלים ובני מעמד הביניים. ההתעוררות האזרחית הזו טרפה את הקטגוריות האלה ויצרה מקום לתביעות רבות, עקרוניות ונקודתיות, מופשטות ופרוזאיות. התביעות השונות מבטאות גם תביעה אחת עקרונית וכללית – שיקום הנגישות הן למרחב פרטי והן למרחב הציבורי.

היות “בעל/ת נגישות לבית” הינו תנאי הכרחי להשתתפות במרחב הציבורי. לא במובן בו תנאי זה התקיים בעבר הרחוק כבעלות על הנכס שכללה גם בעלות על נשים ועבדים, כי אם בעצם הנגישות לדלת אמות, לבית, אליו אפשר לסגת מן המרחב המשותף על מנת לאפשר לו להתחדש כל הזמן כתוצאה מהתנועה והתחלופה של אלה המתקבצים בו ומן האקראיות שבהתקבצותם. הפתיחות של המרחב המשותף, האקראיות של המפגשים בו והנגישות העקרונית שלו לכולם הן המבדילות אותו ממרחבים פרטיים. שימורו של המרחב הציבורי כמרחב משותף מותנית בכך שליחידים וליחידות המתקבצים בו תהיה נגישות לבית. נגישות לבית מהווה איפוא תנאי לקיומו של מרחב ציבורי. זהו לא תנאי שנועד להגביל את עצם כניסתם של יחידים למרחב הציבורי ולקבוע מי מהם זכאי להשתתף בו. זהו תנאי שמבטיח שהיחיד לא יהפוך את המרחב המשותף לשלו באופן שידיר ממנו אחרים. במלים אחרות, הנגישות לבית, כמו גם הנגישות למרחב המשותף אינן מוציאות זו את זו אלא מתנות ומאפשרות זו את זו. היחס בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי הוא יחס הכרחי ושני טיפוסי המרחבים – הפרטי והציבורי – לא יכולים להתקיים בצורה ראויה אלא כאשר לכל אחד ואחת מן התושבים יש נגישות לשניהם.

מאז שקמה הרסה מדינת ישראל כ- 300,000 בתים. ההרס הזה נומק והוצדק באותם טעמים – “בטחוניים” – שאיפשרו את ההפיכה של מרחב פרטי מוגן לרבים מיושבי ויושבות המקום הזה לבלתי אפשרי, ולא פחות מכך הפכו את המרחב הציבורי למרחב לא משותף, מרחב שההשתתפות בו עם אחרים אינה חופשית ופתוחה אלא מתקיימת בחסות של חיילים, שוטרים ומאבטחים. ההתעוררות האזרחית, שהולכת ומתפשטת בעוד ועוד מחוזות, אינה מחאה אחת ממוקדת על עוול זה או אחר כי אם התעוררות כללית נגד המשטר שאלה מרחבי הקיום שיצר עבורנו – יושבות ויושבי המקום הזה. כשמחברים את תצורותיה השונות של ההתעוררות האזרחית ואת האזורים הגיאוגרפים השונים שבהם היא מסמנת את עצמה, ברור לכל שהיא מבטאת כפירה גמורה במשטר. השלטים השונים שניסוחיהם נפרדים משפת השליטה הקודמת, זו של השלטון הריבוני שבמשך עשרות שנים נהג כבנתינים גמורים לא רק בפלסטינים כי אם גם ביהודים שמהם תבע לכווץ אזרחות אוניברסלית לאזרחות יהודית, והפך מרחב ציבורי פתוח למרחב מאובטח ופרטי התלוי בחסדי השוק.

הקריאה של וירג’יניה וולף למרחב פרטי לנשים לא סימנה את הבית כיעד כי אם את החדר – “חדר משלך” – מרחב שאפשר לתבוע שלא לחלוק אותו עם אחרים. בית הוא מרחב סגור ולא נגיש לכל, אולם על פי רוב מתקיימת בו בכל זאת צורה של שותפות. שותפות זו זקוקה לפרטיות ומגוננת על עצמה מפני החוץ, אך אין היא יכולה להשיג סגירות הרמטית מבלי לייצר דיכוי.

היות ושני המרחבים עומדים במרכז ההתעוררות האזרחית המתרחשת כעת ברחובות, אציע לחשוב על היחסים ביניהם, בעיקר דרך המעברים והפתחים המפרידים ביניהם וקושרים אותם. מתוך חוויה פרטים אומר כמה דברים כלליים על תנאי האפשרות לקיים בית כאזרחית יהודיה במדינת ישראל.

הפתח הראשון שקיומו הכרחי בבית הוא זה המאפשר נגישות לעבר. העבר משמש לבית כמו יסודות. להבדיל מחלוקותיו הפנימיות, היסודות חייבים לשמש את כל יושבי הבית ואינם יכולים להיהפך לקנין פרטי של מי מהדיירות. הם אינם יכולים לתמוך רק בחדר הצפוני ולתת לחדר הדרומי לקרוס. מחיקה של העבר היא אקט אלים המאיים על יסודותיו המשותפים של הבית ופוגע בדייריו שעליהם נכפית מחיקה כזו. אופן הנכחתו של העבר תלוי בשוכני הבית, ואין מתכון אחיד ובדוק לאופני ועוצמת הנכחתו. יש מי שנעים להן לארוז את העבר בקופסאות קרטון ולשכוח מקיומן בבוידעם, יש מי שהשיכחה מייטיבה איתן בעוד שעבור אחרות, היזכרות קבועה בו מסבה עונג מיוחד. בית הוא מרחב פרטי אך כאמור גם טיפוס מסויים של מרחב משותף. משום כך, אף אחת משוכניו אינה יכולה להפקיע לעצמה את העבר שתמיד בעקרון שייך גם לאחרים. מחיקה, העלמה, שקר או השתקה, גם אם הן מיוצגות כפעולות מגוננות, לאורך זמן הן מתגלות כפעולות פוגעניות שאינן מאפשרות לאחרות ולאחרים – שעבר זה נוגע אליהם – להתמקם ביחס לעבר הזה ולהתעצב מולו מחדש. בבית לא יכול להתקיים שוויון מהסוג הנדרש לקיומו של מרחב ציבורי. יחסים לא סימטריים שונים כמו למשל בין הורים לילדים, או הגבלות שונות על השימושים באזורים שונים במסגרתו כמו “חדר משלך” או אזורים משותפים שאת השימוש בהם יש להסדיר באופן מתחשב ואחראי הם ממאפייניו של הבית. מכל הדברים שדיירי הבית חולקים, העבר אינו יכול להיות מושא לבעלות פרטית של מי מהדיירים. לגדול בבית יהודי בישראל, שבו לא דובר על גירושם של 750,000 פלסטינים והריסה של בתיהם או הפקעתם, דנה את בני דורי לגדול כשותפים מבלי דעת לפשע של מחיקת הנכבה. הבעלות שדור מייסדי המדינה תבע לעצמו על העבר פירושה המעשי היה נישול שלנו, צאצאיהם, מהזכות לארגן אותו מחדש, לפרשו ברוח שונה ולתבוע את מה שבכל רגע היסטורי יכול להיות מיוצג מחדש כעוול שדורש תיקון. היותם של היסודות משותפים, הוא מה שמבטיח שאף צורה של יחס לא סימטרי או לא שיוויוני במסגרתו לא תונצח כצורת היחסים הבלעדית והיא תמיד תהיה מוגבלת ותחומה וניתנת לשינוי. בית שאינו מקיים סוג של מטבוליזם עם העבר, שאינו מאפשר להיפתח אל העבר בתיווך של אחרים ולפי התעוררותם אליו, דן את היחסים הלא שיוויוניים שיכולים להתקיים בבית לפרקי זמן מוגבלים לתבנית קבועה של דיכוי לא מדובר, מוכחש, מושתק.

אולם לא רק במחיקת הנכבה מדובר. רבות דובר על המחיקה של העבר שנתבעה מן המזרחים בשעה שהיגרו לישראל ועל ממדיו השונים של המחיקה – שפה, טעמים, ריחות, מוסיקה, אמנות ,שירה, אקלים, נוף ועוד. אולם עד היום לא דובר כלל על המחיקה של העבר שנתבעה מכלל האזרחיות והאזרחים היהודים. רק בשנים האחרונות, אנחנו, צאצאיות וצאצאי המחיקה האלימה הזו, גילינו את אשר נמחק ושברי זכרונות החלו לצוף ולסמן כמו חורים ברשת את הסתירות שהותירה המחיקה, ואת האזורים שמהם ניתן להתחיל להשלים חלקים חסרים. אציג בקצרה זכרון אחד כזה. לפני כשנה סיפר לי האמן דור גז שהוא מביים סרט על אבטיחים שהיו לסבו מתחת למיטה. סבו של גז פלסטיני נוצרי מלוד. גם סבי, יהודי יליד ראשון לציון, נרשם בזכרוני כאלוף האבטיחים. מדי שנה הוגשו לשולחננו אבטיחים זמן רב אחרי סוף הקיץ. זכינו בהם רק משום שסבי גידל אותם תחת המיטה שלו ושל סבתי. לימים כשגדלתי התפקחתי מהאשליה שהאבטיחים גדלו מתחת למיטה, אבל היותם שם כחלק ממנהגי המקום אותם רכש סבי משכניו הפלסטינים ולא ממשפחתו שמוצאה מבולגריה, המשיך להיעלם מעיני יחד עם צורות מגוונות אחרות של קיום משותף של שכנים. במשך עשורים, הניהול והשליטה בהיסטוריה בבית ומחוצה לו מנע הופעתן של שאלות. מרגע שנפרץ הסכר, התרבו השאלות ומולן הגמגומים והשתיקות. לפני שנה הלכה אמי לעולמה ואז היה ברור שאת התשובה לשאלה ששאלתי אותה שוב ושוב בעשור האחרון כבר לא אקבל ממנה – איך ייתכן שהיא, סבי וסבתי לא שאלו לאן נעלמו הכובסת ועובדי הפרדס הפלסטינים שעבדו בביתם. ואם שאלו, איך ייתכן שהסתפקו בתשובה שקיבלו, ומדוע לפחות בביתם לא ביקשו לשמר את זכר יחסי החברות והשכנות שהיו להם עם השכנות והשכנים הפלסטינים. ממילא, אילו היתה מסוגלת להתחבר לכאב שאני רוצה להאמין שעקירה המונית כזו מחוללת בקרב הנשארים, תשובתה לשאלה זו היתה חלקית בלבד והיתה מחייבת להמשיך ולברר בין איך המדינה הינדסה את מאות אלפי היהודים שחיו כאן שלא להרגיש שעקירתם של מאות אלפי בני אדם מבתיהם הינה אירוע הרסני והרה אסון גם למגרשים עצמם, ותחת סיפקה נימוקים והצדקות ששימשו במשך כמה עשורים כסוף פסוק לדיון שלא התקיים. כך גדלו אזרחים ואזרחיות יהודים בבתים שבהם היה קבור סוד, בבתים שבהם הם חונכו לומר שלא היה סוד, שלא היה גירוש, שלא היה אסון, ועל בסיס היסודות האלה התעצב עולמם. וחלקם גדלו להיות אנשים מוסריים, ששופטים מהו טוב ומהו רע בכל תחום מלבד בפרק הזה של ההיסטוריה שאותו לא הכירו.

במשטר שמאז שקם ב- 48 כפה על מאות אלפי פלסטינים קיום באוהלים – תחילה על מאות אלפי המגורשים כחלק מפרוייקט הקמת המדינה, ולאחר מכן, כחלק ממה שהלך והצטייר כפרוייקט מתמשך של הריסת בתים של פלסטינים – הבחירה באוהל כאמצעי וסמל ההתעוררות האזרחית בישראל לא יכולה להתפרש רק על פי כוונותיהם של אלה שבחרו לגור באוהל. לאוהל יש היסטוריה ביחסים בין המשטר הישראלי לבין חלק מיושבי הארץ בין אם הכיר בהם כנשלטים תחתיו (גם אם בתור לא-אזרחים) ובין אם גירש אתם מארצם והפך אותם ללא-נשלטים. הבחירה באוהל, עוד לפני התכנים המבוטאים דרכו, היא אקט פרפורמטיבי שבאמצעותו האזרחים מופיעים לעיני השלטון ממקום בלתי צפוי, ממקום שמערער על אחד מקווי ההפרדה המהותיים לקיומו של המשטר בישראל בין הישראלי היהודי כבעל בית מוגן שהשלטון, באמצעות האזרחים, עושים הכל כדי להגן עליו, ובין הפלסטיני שנדון לחיות כדייר זמני בביתו שבכל רגע ורגע סכנת הרס מרחפת מעליו. האוהלים שכיסו את פני הארץ, היו המקום הראשון שממנו התפתח לראשונה, מאז 48, שיח אזרחי שאינו מציית לקווי ההפרדה בין יהודים ופלסטינים. אמנם עוד חסרה המסגרת שתמשיג את הרציפות בין המאבק האזרחי שמנהלים פלסטינים מחוץ לקו הירוק נגד המשטר הישראלי, ובין המאבק האזרחי שהחל ביולי 2011 בתוך הקו הירוק, אולם אשר מקשיבים לשפה האזרחית שאלה גם אלה מדברים בה, קשה שלא לראות שמדובר באותה שפה, ושזו מתחילה לייצר תנאים להתפתחותה, ואלה אינם סובלים גבולות וקווי תיחום שאחראי להם שלטון ריבוני דיפרנציאלי. אפשר לקוות שאוהל 48, שהוקם באמצע שדירות רוטשילד, יתפתח לכדי מסגרת כזו.

הפתח השני נוגע למרחב, לאופן בו הבית נושק למרחב שמחוצה לו. המרחב שמחוץ לבית אינו רק מרחב ציבורי. המרחב הזה עשוי גם ממרחבים פרטיים של אחרים, מן היחס של הבית הפרטי לבתים פרטיים אחרים, לאחרים שגם להם בית, לשכנות ולשכנים. לא רק על יחסי שכנות מן הראוי לדבר בהקשר הזה, כי אם על עצם הנגישות לבית של אלה שאיתם משתתפים במרחב. התביעה לדיור בר השגה המושמעת ברחובות בחסות צמד המלים “צדק חברתי” אינה – ואינה יכולה להיות – תביעה של יחידים לבית תוך מוכנות שזה ישלל מאחרי. התביעה המושמעת ברחובות הינה תביעה אוניברסלית, תביעה של יחידים המבינים שמאבק על בית, אף כי הינו מאבק על מרחב פרטי, הוא מאבק משותף וציבורי. המאבק הזה מבטא את ההבנה שנעדרה מן המשטר הנוכחי מן היום שבו קם – שבית אינו יכול להתקיים באופן ראוי אם ביסודותיו טמונה שלילה של בית מאחרים. מעבר לקירות ומנעול המסמנים את קיומו של מרחב פרטי, הבתים שהוקמו מאז 48 חייבו אמצעי ביצור כמו גדרות, חומות, אזעקות, דגלים ומאבטחים עד שהלכה המדינה ודמתה למבצר של אדונים  יותר מאשר למרחב משותף בו נשמרת זכותם של האזרחים והאזרחיות לנגישות לבית משלהם.

מאז קמה המדינה, הפך דגלה הכחול לבן לסמן של חיץ בין המרחב הפרטי לציבורי. במשך שנים גודלו של דגל ישראל שאמי היתה תולה על מרפסת ביתנו גרם לי אי נוחות. כבר כילדה, מבלי שיכולתי להבין מדוע, ראיתי בו מעשה של התגרות. העבר שטרחו להשתיקו לא נמחק לגמרי, והסימנים שהותיר, שאותם לא טרחו לסלק, הוטמעו כמו שהם, לא מדוברים ולא מוסברים, אך עם זאת קרויים בשמות שחריקתם לא אמורה לחרוק. כך למשל כילדה ליוויתי את אמי לקופת חולים אומחלד, מבלי שאחוש שהמילה שבפי היא בערבית, ומבלי שאבין שהמבנה היה ביתו של השייח. הדגל זכור לי כמקום של מועקה לא מוסברת, שאולי נבעה מכך שלא הרגשתי באמצעותו את מה שחינכו אותי להרגיש – שותפות. כשהיה לי בית משלי כבר היו לי מלים לומר מדוע אני מסרבת לתלות דגל בחזיתו. הדגל היה כמדומני החפץ הראשון שדרכו ילדי חוו את הגלות המסויימת שבית כשלנו תבע מכל יושביו מעצם הסירוב להציג בחזיתו את מה שהפך לעובדה – “לנו” מגיע בית ולאחרים לו. הסירוב לתלות את הדגל היה עבורי נסיגה מהפגנת הנוכחות של הכוח הריבוני של היהודים בארץ מעורבת שבה חיו קודם לכן תחת תצורות שונות של יחסים ערבים ויהודים. הסירוב לתלות בחזית הבית דגל שבשמו נהרסו מאות אלפני בתים ומיושביהם נשללה הזכות לשוב ולהקימם, היתה סירוב להפוך את היחסים שלנו עם המרחב שבחוץ ליחסים שמנציחים את יחסי השליטה שהושגו באלימות ב- 48 והפכו כל בעל/ת בית בישראל לבעלים של המרחב הציבורי.

יש בשדירה אנשים שתולים דגל, אולם הוא נטמע בתוך ריבוי עצום של סימנים ששוללים ממנו מעמד של סמל של ריבונות לאומית. ההתעוררות האזרחית של קיץ 2011 יצרה מעין נקודת אפס שבה אזרחיות ואזרחים מדברים בינם לבין עצמם תוך שהם משהים את נקודת המבט של השלטון וסמליו ומעצבים מחדש את אופייה של השותפות ביניהם. זו רגע דרמטי משום שלראשונה מאז 48 הוא פותח מחדש את האפשרויות העומדות בפני הנשלטים והנשלטות לעצב את צורת השותפות ביניהם מבלי לתת לשלטון לנשל אותם מן הזכות היסודית ביותר שלהם – לא להיעשות לאלה שמרעים לאחרים איתם הם נשלטים. גם אם לא כל אלה שיוצאים לרחובות חורטים על דיגלם את העיצוב מחדש של השותפות עם הפלסטינים, כולם ללא יוצא מן הכלל, מסרבים לחרוט על דיגלם את ההכרח לסלק את הפלסטינים מהמרחב ולהרע לאחרים כדי לקיים את חייהם.

ההבנה שאין מרחב ציבורי בלי הסדרה של היחסים, בלי הסכמה ושותפות, בוקעת מכל אוהל. האיום הגדול ביותר שנשקף כרגע למרחב המשותף שיצרו האזרחיות והאזרחים הוא האיום הריבוני שמשמיעה הממשלה המבקשת לפנות את המאהלים כדי להתכונן להכרזת המדינה הפלסטינית שעתידה להתרחש בספטמבר.

הפתח השלישי נוגע לאפשרות של קולות נוספים להישמע גם בתוך המרחב הסגור של הבית. לבית, בגלל היותו מרחב סגור ומרחב שלתקופות מסויימות מתקיימים בו יחסי שליטה, יש פוטנציאל לייצר סיפור הומוגני תוך השתקה של קולות אחרים. במדינת ישראל, בגלל הליקויים שתיארתי ביחסו של הבית למרחב הפומבי ולמרחבים פרטיים אחרים, המרחב הציבורי נעשה נגיש בעיקר עבור אלה שקיבלו את התביעה להנכיח בפומבי את “זכאותנו” הבלעדית לבית במרחב המשותף.

גירושם של הפלסטינים מבתיהם היה כרוך בבגידה ובשקר, בהפנית עורף למשותף, בהפקעה של המרחב המשותף מאלה שקודם לכן התנהלו בו בחופשיות וכך למעשה בהפיכתו למרחב פרטי שהנגישות אליו מנוהלת ומוגבלת. השקר אודות הגירוש של מאות אלפי פלסטינים מבתיהם, ההשתלטות על רכושם, והסירוב להיענות לתביעתם לשוב לכאן, הפכו את המרחב הציבורי לטיפוס מסויים של מרחב פרטי שממנו צריך לסלק קולות שמאיימים על ההשתלטות עליו. הקולות הנשמעים כעת ברחובות, כל הקולות, הם קולות שמסמנים למשטר הזה שאיננו רוצים להיות חייליו. אם יום אחד יקום עלינו אוייב, אולי נתגייס לגרשו. בינתיים, ההמונים שמתכנסים ברחובות, ישנים בגופים חשופים בכיכרות ציבוריות ובשדרות, חושפים בפומבי את הסוד הגדול של המשטר הזה ומכריזים – אין לנו אוייב. ואם יש לנו אוייב הוא מצוי רק בדמותו של המשטר הנוכחי שהפקיע מאתנו את המרחב הציבורי, שאיבטח אותו בכל מקום, שהפך את עובדת היותו של המרחב הציבורי נשלט ומנוהל על ידי השלטון, לקיום סדר היום של השלטון, למובן מאליו. סדר היום של השלטון אינו סדר היום שלנו, תושבות ותושבי המקום הזה. סדר היום של השלטון הוא לשמר את השלטון ואת יחסי הכוח בין המעמדות השליטים לנשלטים. אלה נחלקים הן לאורך קווים של מעמד והון והן לאורך קווים של שייכות אתנית. בשתי הזירות נחלנו תבוסה לשלטון, וגוייסנו לשמר את השלטון. לא עשינו זאת לבד. הצמידו לנו מאבטחים ששמרו “עלינו” מעצמנו, לבל נחשוף שהשלטון ששדד את הפלסטינים למעשה שדד גם אותנו. אותנו הוא שדד מן הנכס היקר ביותר שלנו – האזרחות האוניברסלית.

בשם האזרחות האוניברסלית ההתעוררות האזרחית מתחוללת לרחובות. בשמה ההתעוררות האזרחית מסרבת להמשיך לקיים את סדר היום של השלטון. בשמה ההתעוררות האזרחית מזמינה עוד ועוד קולות, כאלה שדומים לשלנו וכאלה שלא, וזאת מתוך הבנה כפולה שהשלטון היחיד שנהיה מוכנים להסכים לו הוא:
1. שלטון שתחתיו כל מי שנשלט ונשלטת על ידו ישתתף בעיצובו באופן מתמשך
2. שלטון שלא מחסל את המרחב הציבורי שבו הנשלטים והנשלטות – שכולם בו ייעשו לאזרחים ולאזרחיות – ימשיכו לעצב לעצמם מסגרות שבהן הם אומרים לשלטון – “עד כאן”.

המשטר שקם כאן הפך הגלייתם של קולות אחרים מחוץ למרחב הציבורי, וטישטושם בתוך מרחבים פרטיים שאינם יכולים לתבוע יחסי שכנות עם כל הנשלטים והנשלטות האחרים, להכרחי. המשטר שקם כאן ב- 48 לא פעל למען האזרחים והאזרחיות אלא פעל כדי להמשיך ולקיים את עצמו ואת השקרים שהיו כרוכים ביצירת תבנית יחסי הכוח הבסיסית שלו – “החזק שורד”. כך תבוסתם הצבאית של הפלסטינים ב- 48 הפכה למה שהצדיק את הסירוב לאפשר להם לשוב – שהרי הם “ברחו”, ועל כך עליהם לשלם.

זהו שקר כפול שבזכות שימורו התעוררות אזרחית כמו זו שנראית כעת ברחובות חיכתה בשקט במשך עשרות שנים כדי להתפרץ. חלקו היותר ידוע של השקר נוגע למה עשו לפלסטינים – גירשו, עקרו, נישלו, מנעו שיבה. אולם חלקו הפחות גלוי היה ועודנו מה שעשו לישראלים היהודים – הפכו אותם לשותפים לשקר ולמגוננים עליו מבלי שתהיה להם נגישות למידע אלמנטרי אודותיו. הזכות היסודית שההתעוררות האזרחית הזו מאפשרת לנו לתבוע – היא הזכות שלא יבצעו בשמנו פשעים שלא נדע אודותם, שנראה בהם הכרח קיומי, שנפחד ונחשוב שבלעדיהם קיומנו בסכנה.

ההתעוררות האזרחית מוכיחה שהיא אינה זקוקה למאבטחים, אינה זקוקה לחיילים, אינה זקוקה לשליטים. ההתעוררות הזו פורצת את ההתבדלות שאפיינה את המרחב הפרטי והציבורי, את הסגירות שלהם, את החנק שהורגש בהם מעודף שומרי סוד, חיילים ומאבטחים שמרחיקים את אלה שמעזים להציג ברבים פרט ממנו.

תביטו מסביב במאהלים השונים ברחבי הארץ – מתי נראיה יום עצמאות כזה שבו יחידים חוגגים את הקיום המשותף שלהם עם אחרים, מנהלים ויכוחים, צועקים, לא מסכימים, מתעקשים, וכל זאת מתוך קביעה של אופק שלא משנה מה עומק חילוקי הדיעות, אין להם ברירה אלא להגיע להבנה משותפת עם כל הקולות מבלי להוציא מראש מן המשחק אף קול.

ועוד ארבע הערות לסיום.
אחת על גלות, השניה על הזכות החדשה שצריכה להיות הבסיס לכל אמנה אזרחית, השלישית על מדוע מיותר הדיון שבמרכזו השאלה האם ההתעוררות האזרחית הזו היא פוליטית והרביעית על מהפיכה כשפה אזרחית.

גלות. ההתעוררות האזרחית הזו, המגיעה מכל קצוות הקשת, חושפת עד כמה היה הומוגני המרחב הציבורי או במלים אחרות עד כמה לא היה כאן מרחב ציבורי כהילכתו. ההומוגניות היתה מעין צו גיוס, וכל נסיגה ממנה היתה בבחינת גלות. בחרתי בגלות הזו כי בחרתי לסגת מכללי המשחק של המרחב המשותף. היתה זו גלות מבחירה כיוון שלא רציתי להיעשות למשתפת פעולה, אך לא היתה זו גלות מרצון. בנסיבות שהמשטר יצר לא היתה לי ברירה אלא לבחור בגלות פנימית. אולם אילו הנסיבות היו אחרות והייתי יכולה לבחור באמת, הייתי רוצה לבחור לחיות ולגדל את ילדי בחברה פתוחה שבה לא הייתי צריכה לומר לומר להם כל אימת שהם יצאו לחגוג בקרב יהודים, שהם מנציחים נישול וגזל קודמים. הבחירה בגלות שבחרתי בה עבור עצמי, הפכה לקשה וכואבת כאם. גידול ילדים בתנאים של גלות פנימית, בתנאים שבהם החובה האזרחית היא לשתף אותם מגיל צעיר באופנים השונים שבהם מערכת החינוך גוזלת מהם את אזרחותם כל אימת שהיא מבטיחה להם הגנה בדמות של מרחב ציבורי “מאובטח”, מרחב ציבורי שהוא “שלהם”, תובע מחירים. אולם לצד המחירים הוא מעניק מתנה, מתנה שאותה מבקשים כעת כל אלה שיוצאים לרחובות – המתנה שבאי השותפות במשטר או בשיטה שמסבים רע לאחרים.

הזכות שלא להסב רע, שלא להיות מקרבנ/ת. התביעה לצדק חברתי היא תביעה לצדק שאינה מסתכמת ביחיד, שאינה מייצגת אותו או את קבוצת ההתשייכות המיידית שלו. המונח “חברתי” הוא צורה נייטרלית שמאפשרת לתבוע צדק לכל בחברה שנשסעה על ידי השלטון סביב קווי הפרדה אתניים ולאומיים. אולם בתביעה לצדק חברתי גלום יותר מאשר תביעה לחלוקה הוגנת יותר של משאבים. בתביעה הזו גלומה זכות היסוד שנשללה מאתנו אזרחיה היהודים של המדינה ביום הקמתה – הזכות שלא להרע לאף אחד אחר. מחלקנו הזכות הזו נשללה ביודעין – אלה שהיו שם בעשור הראשון להקמת המדינה. אלה שחיו אז כבוגרים לא יכולים לומר מבלי לשקר – “לא ידעתי שגירשו 750,000” או לא ידעתי שהחריבו כ- 400 כפרים וערים מעורבות. צאצאיהם יכולים לומר ואומרים עד היום – “לא ידעתי”. ורובם אכן לא ידעו. בקושי עשור חלף מאז המושג נכבה נכנס לשפה העברית (הרבה בזכות עמותת “זוכרות” שפתחה ערוץ חשוב לפרק הזה בעבר) וכניסתו חשפה עד כמה רבות היו שכבות השקר והעיוות שהפכו את קיומה לבלתי נגיש כאסון. כצאצאית לדור שהיה שותף פסיבי או אקטיבי להקמת המדינה, דור שמנע ממני במשך שנים רבות את הנגישות לסיפור ההיסטורי, אני מבקשת להצטרף להתעוררות האזרחית עם התביעה לשקם את הזכות של כל אזרחית ואזרח שלא להיות מקרבנת, שלא להסב רע בעצם הקיום שלי.

מדוע אין טעם לתהות האם המהפיכה הזו פוליטית. פוליטי הוא עצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם, קיום שמבטיח שלא נוכל להביא לידי גמר את מעשינו מבלי שאחרים יתערבו בהם ובאופן כזה או אחר יגרמו לנו להביא אותם בחשבון ולזכור שאנחנו לא לבד בעולם ועולם של בני אדם לעולם אינו חומר בידי היוצר. פוליטי אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

“פוליטי” בשיח הציבורי בישראל הפך להיות כל מה שקשור לכיבוש או לפלסטינים כאילו הקיום הפוליטי יכול להתפצל לאורך קווי חלוקה לאומיים ואתניים. אלה שטוענים שההתעוררות הזו אינה פוליטית כי לא מדברים בה די על “הסוגיה הפלסטינית”,  מקבלים למעשה את קווי המיתאר של השלטון המפצל את האזרחים ומונע מהם מלהמציא בחופשיות את צורות הקיום המשותף שלהם אלה עם אלה. מה שמתרחש ברחובות הוא נסיון לייצר מחדש מרחב שבו האזרחים נועדים בינם לבין עצמם בלי השלטון. המרחב שהם מייצרים לראשונה מאז חורבן הבית האזרחי שהיה כאן עד 48 – הוא מרחב אזרחי – מרחב שבו לשלטון אין מקום מובהק, מיידי, מוגדר, ומארגן של המרחב המשותף והוא גם אינו הכתובת למתרחש.

ההתעוררות האזרחית אינה רק כתב תביעה לדיור מוגן או לבית. זוהי תביעה מעשית, תביעה בפועל – תביעה שאינה מחכה שאחר ימלא אותה עבורנו – לשקם את הארגון המרחבי והאזרחי כך שנוכל מחדש להרגיש בבית בבתים משלנו ולחלוק עם אחרים מרחב ציבורי שהוא משותף במלוא מובן המילה.
ההמונים הרבים המתאספים ברחובות, שקודם לכן היו מזוהים או מיוצגים כקבוצות חתך שהשלטון היבנה כמנוגדות וכעויינות זו לזו – יהודים מול פלסטינים, דתיים מול חילוניים, מעמד בינוני ומעמד פועלים, אשכנזים ומזרחיים, מתקבצים כעת סביב קואליציות חדשות של קבוצות ענין שחוצות בעליל את החתכים האלה: אלה התובעים דיור מוגן, אמהות התובעות הכרה בזכויותיהן הכלכליות, נפגעות ונפגעי הבנקים או אלה המחפשות דרך להפוך את האסון המתמשך של 48 לנקודת מוצא לשינוי משטרי. כל קבוצה מבטאת את התביעה שלה ותמונת הדיכוי המצטיירת מתוך התביעות השונות מזעזעת בעומק וברוחב שלה. והחשובה אולי מכל התביעות, היא זו הקושרת ביניהן – התביעה להשמיע כל תביעה לצד האחרות ומבלי לבטלן או להדירן כך שיווצר מרחב חדש שבו המשטר מופיע כפי שכל אלה הנשלטים תחתיו תופסים אותו.  אנחנו עדות להיווצרותו של מרחב אזרחי חדש שמבטיח מרחק ושיחרור מנקודת המבט של המדינה הריבונית וחורג ממערך העדיפויות שהיא יצרה, מהאידיאלים, המטרות והשפה שהיא כפתה ולא פחות מכך מנוכחותם בכל של חיילים ומאבטחים שנעלמו באורח פלא מהמרחב.

נוכחותם של שלטים, דגלים, תביעות וביטויי מחאה בערבית הלכו ורבו ככל שחלפו הימים גם במרחבים שקודם לכן הערבית הצטמקה בהן בקושי לשורה בשלטי הרחוב. בשלט הדו-לשוני שצולם בידי אקטיבסטילס במהלך הפגנה ברחובות תל אביב, כתוב בעברית – “מצרים זה כאן” ובערבית הקריאה הנפוצה שהופנתה במצרים למובראק – אִרְחַל, שפירושה “לך”, “עזוב”. השלט אינו מציין שם של מנהיג, ואכן בנימין נתניהו לא הפך להיות המטרה של ההתעוררות האזרחית. כל אלה השותפים לה מודעים לכך שאין במערכת הפוליטית הקיימת מישהו שיכול להביא את השינוי הרצוי אם נתניהו יסתלק. למאבק האזרחי יש פוקו רחב יותר – הוא אינו מבקש להחליף את ראש הממשלה כי אם את “השיטה” כולה, או את מה שנכון יותר לכנות “המשטר הפוליטי” כולו. אימוץ השפה האזרחית של המהפיכה במצרים היא חלק מאי אמון גורף של האזרחים במשטר בישראל. זהו משטר שמאז הוקם על בסיס גירושם של הפלסטינים, המשיך ופעל לבידודה של מדינת ישראל מסביבתה הערבית. ההתעוררות האזרחית החדשה ארגנה מחדש את המרחב הציבורי כך שההטרוגניות של יושבי הארץ, וזיקתם למרחב המקומי, לבשורה האזרחית שהגיעה מהמזרח, מופיעה כאופציה חלופית לזיקה האוטומטית לאירופה ולארצות הברית.

שפה אזרחית. התעוררות האזרחית מעוררת מתרדמתה שפה מתה, שפה שבמשך שנים נקברה ונאלצה לפנות מקום לשפה הריבונית. השפה הריבונית הגנה על סוד, סוד כינונה, והפכה כל נישול וגזל ל”סוד מדינה” והמיתה את השפה האזרחית, רתמה את דובריה להגן על הסוד ולהצדיק את הקיים, לומר “אין ברירה” ולקבל את המשטר. משהחלה ההתעוררות, ההמונים החלו מגלים בעצמם שהם יודעים לדבר בשפה אזרחית. חרף שנים של השתקה היא מתעוררת בגופן, בחיכן, בידיהן, הן דוברות אותה בטבעיות, מגלות בה בקיאות יוצאת דופן ויצירתיות רבה בהחייאת התחביר שלה, בדחייה של יסודות מן השפה הריבונית, ובשזירת יחידות לשוניות, מרחביות וגופניות שונות אלה לאלה במסגרת כללי דקדוק חדשים. בשבועות האחרונים אנחנו עדים למפעל לא פחות חשוב מהחייאת השפה העברית בסוף המאה ה- 19 – מפעל שאני מציעה לכנותו החייאת השפה האזרחית.

כמו כל שפה חיה היא זקוקה לדוברות ולדוברים שיעצבו אותה ויתנו לה קיום משלה לאורך זמן כדי לייצר ספרות, אמנות, שירה, חוק, וצורת משטר. התנאי לקיום הזה הוא השהיית השלטון הריבוני ושפתו באופן שרחובות העיר הופכים להיות מרחב שבו אנשים נועדים יחד ומתדיינים ביניהם על צורת השיתוף ביניהם.

מבוסס על דברים שאמרתי בערב תשעה באב באוהל 48.