נאום שנשאתי ב-“זעקת תרבות”, אסיפת מחאה של האמנים, רוטשילד 14.8.2011
במחאה הזו מדברים הרבה על התקווה. בפתיחת טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הושר כהמנון המדינה שיר שלא חיבר ביאליק, לא כתב טשרניחובסקי, לא מאנה ולא פינס, אלא נפתלי הרץ אימבר, שעלה לארץ בעליה הראשונה בשנת 1882 בגיל 26. אנשי העליה אמרו שהעליה צריכה להיות מורכבת מחקלאים כדי להתפרנס, שומרים כדי לשרוד, ומשוררים כדי שיהיה טעם לחיות. בשנתיים הראשונות של אימבר בארץ הוא נדד ממושבה למושבה, מחור אל חור, כדי לתמוך בחקלאים ובשומרים. הוא כתב שירים למושבות ראשון-לציון, עקרון, גדרה, ראש-פינה, פתח-תקוה, משמר-הירדן ועוד. כשנתקל בעולי תימן העניים בירושלים, זעק את זעקתם אל בעלי ההון. כשהמתיישבים בראשון לציון סבלו מעוני, אימבר נלחם עבורם נגד הטייקון הברון רוטשילד.
באיזשהו שלב נמאס לאימבר להיות שייך לפריפריה. משירה לא מתפרנסים, ולכן פנה אל אוליפנט, האוליגרך שהביא אותו לארץ, וגר אתו בבתיו בחיפה ובדלית אל-כרמל. הוא החזיק בשתי משרות-כאילו-קשורות: מורה פרטי לעברית. ומזכיר אישי לאוליפנט. בשנת 1884 נמאס לאוליפנט, מפני שהוא קיווה לחנך את אימבר להתנהגות קהילתית מסוימת, אבל אימבר לא שיחק לפי הכללים (וגם השתכר כמו משורר) ולכן נזרק מהאחוזה. אימבר החליט על קריירה שנייה – הסבה מקצועית, למד שענות בירושלים ופתח חנות בחיפה. זה לא הלך, ואחרי 4 שנים וחצי עזב אימבר את הארץ ולא חזר.
“תקוותנו”, קרא אימבר לשירו, והשיר מייצג את מדינת ישראל. התקווה היא המנון מעפן משלוש סיבות לפחות:
- השיר כולו מפלה לרעה את האזרחים הלא-יהודיים.
- השורה “ולפאתי מזרח קדימה” אומרת שישראל ציפתה ליהודים שממערב, כלומר באירופה, ובכך יהודי סוריה, עיראק, תימן ועוד מקובעים כסוג ב’.
- השורה “נפש יהודי הומיה” אומרת שמי שרצה לשוב לישראל – אלו הגברים בלבד, ולמי איכפת בכלל מהנשים.
ויש גם סיבה רביעית.
אם כך, מה אפשר ללמוד מכך עלינו, היוצרים?
היצירות שלנו יכולות להיות אמנות שהיא מראה של תולדות האמנות, כלומר לציית למסגרות, להמשיך ללמד את התקווה בתור סמל שאסור לבקר, להמשיך להנציח את החטאים שעומדים בבסיסה של המדינה.
היצירות שלנו יכולות להיות א-פוליטיות, אסתטיקה לשם אסתטיקה, בלי צורך בקונוטציות, היכולת לתת שיוויון לכל צופה וקורא להבין, יצירות שטוחות שלא נמדדות אמנותית, ובסופן תחתית הבור, כיור השיננית של האמנות – השתלטות ההון והרייטינג, הגדול יותר, הצבעוני יותר, הצעקני, החבר של הסלב.
קיימת דרך שלישית, שאותה אני מציע לאמץ, והיא דרך המאבק. לאתר בממסד את החולי ולנסות לתקן אותו. להילחם בעוולות ובאי-הצדק. ללכת לפי האמת האמנותית ולא לפי ההכתבה ההונית או הממסדית.
הדבר הראשון שעלינו לעשות כיוצרים הוא לשוב אל התודעה המעמדית. כמו אימבר, אנחנו נהיה בשיאנו אם נתחבר לא למעמד ההון ולתקשורת, אלא למעמד הפועלים. האמנות מתחככת בהון כל הזמן וזה מסנוור, אבל אנחנו בסה”כ עובדים פשוטים בחברת הקייטרינג הרוחני שההון צורך. אנחנו המשרתים שלהם, לא החברים שלהם. רוב האמנים באמת עובדים בקייטרינג, או במלצרות, או בהוראה – מקצועות שלא מאפשרים לנו להיאבק בתור מעמד הביניים. אמנים ויוצרים שלמדו ארבע שנים מוצאים את הפרנסה שלהם לא בתור מעמד ביניים אלא בתור מעמד נמוך. אמנים שאין להם גב כלכלי מההורים לא צריכים דיור בר-השגה, הם צריכים דיור סוציאלי. אמנים לא מרוויחים את השכר החציוני, הם מרוויחים את שכר המינימום.
כמו אימבר, גם לנו ניתנת הבחירה האם לחיות כפריפריה באמת אמנותית ובשגשוג יצירתיי, או האם לחזר על פתחיהם של אוליגריכים ולרקוד לפי החליל שלהם. אימבר עשה את הבחירה שלו ונזרק. בואו נחיה אנחנו כאמנים מעורבים, כחלק מהקהילה אליה אנחנו משתייכים. לא צפון תל-אביב אלא דרומה. לא המרכז – אלא הפריפריה. המחאה שלנו לא שייכת לשדרות רוטשילד, היא שייכת למאהל התקווה. והתקווה שלנו תתחיל ברגע שנבין שהמאבק שלנו הוא מאבק של רעבים, ולא מאבק של שבעים. אנחנו נותנים את הטעם לחייהם של אחרים, אבל חייבים להילחם על הלחם שלנו לצדם.