אגדות סינדרלה

היה זה בתחילת שנת 2010 כאשר על מפתנו של עידו מיכאלי נתקבלה הזמנה רשמית מטעם קק”ל לעצב את “בול נשיא המדינה” לשנת 2010 – בול שמעון פרס, וכך היה. ההזמנה הממלכתית חתמה מהלך אנטי-ממלכתי בן 5 שנות יצירה במרחב הבולאי, לו מוקדש החיבור. רומנם המתמשך של עידו מיכאלי עם “דואר ישראל” והשירות הבולאי מעיד כי הוא האמן הישראלי שעשה את השימוש הממצה ביותר במנגנון הדואר במסגרת יצירתו בתחום “אמנות הדואר” (Mail Art או Postal Art). תכליתו של מאמר זה להיכנס אל עובי קורת יצירתו הדוארית של מיכאלי על מקורותיה, פרטיה ומשמעויותיה הרבות.

אמנות ישראל ידעה יצירה במרחב הפילטלי (דוארי), בעיקר היתה זו האמנות הפוסט-מושגית של שנות ה-70 וה-80: כבר בשנת 1970 הציג מיכאל דרוקס בתערוכת 10+ שבנושא “ונוס” תשליל בדמותה של אלת היופי בתוך ארגז משלוחים מעוטר בחותמות דואר, ובתערוכת “סביבה” שנערכה במוזיאון ישראל באותה שנה ארז בארגז משלוחים דומה פסנתר; ב-1971 שלח הנרי שלזניאק גלויה חתומה וממוספרת (200 עותקים) אל נמעניו כהזמנה לתערוכתו ב”גלריה הקטנה” הירושלמית; בשנת 1972 הציג יהושע נויישטיין ב”גאלרי האוס” (Gallery House) בלונדון מכתבים שכתב ליוזף בויס הגרמני, צמד האמנים הבריטים גילברט וג’ורג’ והאמריקאי ריצ’רד סרה, בהם הכריז על יצירותיהם כשלו וביקש את תגובותיהם; בשנת 1973 הציג בני אפרת בגלריה גורדון את תשבותיהם של למעלה ממאה אמנים איתם התכתב וביקש שיקחו חלק פעיל באמנותו, ובשנת 1999 יצר סדרת תצלומים גדולים המשלבים בולי דואר בעיצובו; בשנת 1974 הציגה תמר גטר את מכתביה המומצאים ליוזף בויס; דב אור-נר נהג להתכתב עם אמנים שונים לאורך שנות ה-70 וכך גם פנחס כהן-גן; ציונה שמשי ארזה בארגז דואר בעל חתימות דיוור, כמיכאל דרוקס, פסל חימר בדמות מלאך; מוטי מזרחי יצר ב-1980 גלויות דואר חתומות וממוספרות המשלבות צילומי עיתונות בדפוס-משי; ודניאל ז”ק שלח באצע שנות ה-90 גלויות ומכתבים אשר בהם העיד על חוויותיו בעולם האמנות המקומי עד פרישתו המהירה.

האמנות המושגית גירתה את הדחף לצאת את חלל הגלריה אל מרחבי עשייה אמנותית חדשים ומרחב הדואר ביניהם, אך דומה כי כמעט ולא נעשה שימוש במערכת הדואר עצמה לשם הפעולה בתחומיה, ומסיבה כלשהי נותרה זו בתפקיד סביל. כן, האמנים ניצלו את תכליתו של הדואר להעביר מכתב או דבר מה ממען א’ לנמען ב’, את יעילותו להגיע לנמענים רבים, ואת המרחב הפרוץ כדי להמציא מסמכים שאינם מקוריים, אך לא נוצלה המערכת עצמה. למעשה, אמנות הדואר הישראלית ריחפה גבוה מעל מנגנון הדואר ועסקה בעצם אמנותה (אציין כי אין בכוונתי לבחון את טיבה של אמנות הדואר הישראלית, ודברים אלו אינם נאמרים כביקורת אלא לשם הדגשת הפער והבדלת מיכאלי מכל אותם אמנים שקדמו לו ביצירה במרחב הפילטלי).

אם כך, מה יכלה לעשות מגמה זו אחרת כדי להיות יותר “דוארית”? לפנות אל תוך המערכת עצמה, תהליכי פעולתה ומרכיביה: האם רשמיותו וממלכתיותו של “דואר ישראל” הינם גורמים שיש להתעלם מהם? ומה באשר לעיצוב הסמלים והגרפיקה השימושית בהם עושה הדואר שימוש, כלום אינם בעלי חשיבות? מיכאלי מספק תשובה אשר מכניסה אל המשוואה גורמים אלו ונוספים ובכך יוצר אמנות של דואר, אמנות על דואר ואמנות עם דואר. הבה נצעד על גבו של צבי הדואר בנתיב יצירתו של מיכאלי.

 

בשנת 2005 צייר האמן עשרה דימויים מוכרים בהסטה מחזותם השגרתית ואותם הפך לגיליון בולים מומצאים בשם “אגדות אורבניות” (מהדורה בת 20 עותקים). ביצירה זו נקט מיכאלי בגישה מובהקת של “בול-אמן” (Artistamp) אשר נופל תחת קטגוריית בולי “סינדרלה” (Cinderella stamp) – אחד המקומות הרגישים של העולם הפילטלי. בשם “סינדרלה” מכונה בול אשר נראה כמו בול כשר אך למעשה לא הונפק על ידי ממשלה או גורם רשמי ואינו מאושר למטרות בולאיות. בולים אלו נוצרים לפרסום, תעמולה או כמזכרות, אך לעתים גם על ידי זייפנים במטרה לחקות בולים נדירים ובעלי ערך. ודאי שאין למיכאלי כל כוונה לפשוע או להוליך שולל אספני בולים אלא להתמודד מול מערכת-העל ולהנות מהגדרת האמן האפלטוני, זה אשר עוסק ברמאות ובדייה של המציאות ונתפש כבעל עוצמה מסוכנת לחברה. ראשית, נדרש לעשרת הבולים שבסימן “אגדות אורבניות” שונות ומשונות – להלן שמו של כל בול, תיאורו, ציטוט הכיתוב שהודפס על שובלו, וערכו הנקוב:

1. “בול הפועל”: מתאר את הפועל המוכר שנדפס על שטר 5 הלירות הישן בעיצובם של האחים שמיר. כיתוב על שובל הבול: “הקבלן של בניין “כלל” בירושלים קבר גופת אדם ביסודות, עד היום רודפת רוחו את המקום”. ערך נקוב: 1.50 ש”ח.
2. “בול התנין”: מתאר תנין הנושא לועו השמיימה כפסל “האריה השואג” (1934) של אברהם מלניקוב המוצב בתל-חי. כיתוב על השובל: “תנין הסתנן לאגם הכנרת, כך דווחה קבוצת מטיילים שיצאה ליהנות מנופי הארץ”. ערך נקוב: 2.50 ש”ח.
3. “בול העקרב”: מתאר עקרב הנושא בצבתותיו טבעת יהלום. כיתוב על השובל: “עקרב קטלני עקץ כלה בבוקר יום חתונתה, לכן היא לא הגיעה לחופה”. ערך נקוב: 1.50 ש”ח.
4. “בול עץ הזית”: מתאר עץ זית בעל שורשים מורמים המסתיר תחתיו קבר אדם. כיתוב על השובל: “גופתו של אדם התגלתה בנגב, זאת בזכות עץ זית שצמח על קברו, הנרצח נשא שני זיתים בכיסו”. ערך נקוב: 1.50 ש”ח.
5. “בול הדוברמן”: מתאר כלב דוברמן בתנוחת ספינקס. כיתוב על השובל: “כלב, ששיחק בסדרת הטלויזיה “דובי דוברמן”, נדרס בתאונת דרכים טרגית”. ערך נקוב: 2.40 ש”ח.
6. “בול העורב”: מתאר עורב כתפו של גבר כמחווה לפסל “נמרוד” (1939) של יצחק דנציגר. על כיתוב השובל: “עורב נטפל לתושב ת”א במשך שבוע, ולא עזב אותו עד שנלכד על-ידי אנשי רשות שמורות הטבע”. ערך נקוב: 2.50 ש”ח.
7. “בול התן”: מתאר תן האוחז בפיו כף יד כרותה של אדם. כיתוב על השובל: “יד ללא שם נמצאה ביער שבעמק יזרעאל, עובר אורח ראה אותה משתרבבת מפיו של תן ערמומי”. ערך נקוב: 2.20 ש”ח.
8. “בול ענף השקד”: מתאר יד שמקורה באגרוף סוציאליסטי מורם אשר לה התווסף ענף השקד ממטה אהרון, אשר נשמר בבית המקדש. כיתוב על השובל: “אוחזת ענף עץ השקד” הוא שמה של הבחורה בעלת השם הארוך ביותר בארץ”. ערך נקוב: 2.50 ש”ח.
9. “בול המזרקה”: מתאר את מזרקת “האש והמים” (1986) של יעקב אגם בכיכר צינה דיזנגוף עולה באש, ועומדת על בסיס סלעים כאנדרטה לעצמה. כיתוב על השובל: “המזרקה בכיכר דיזנגוף תהרס כשיעלה הבוקר. גם כשתהפוך לחורבה היא תמשיך לבעור”. ערך נקוב: 2.20 ש”ח.
10. “בול המטפס”: מתאר נכה ללא רגליים אשר תלוי על חבל טיפוס קירות. כיתוב על השובל: “שודד מאשדוד, פורץ בלילות לבתים בעיר. האדם מוכר למשטרה ואף נאסר אך בכל פעם הוא נמלט”. ערך נקוב: 1.50 ש”ח.

גיליון הבולים אוצר בפרטיו הזעירים אירוניה, הומור ותחכום. להתגרויות אלו שמור מקום חשוב במערכה של האמן כנגד המערכת הגדולה ממנו, כהתגרות דוד בגולית, ולהן אופי מרענן ביותר. מיכאלי קיבץ בבוליו אגדות אורבניות – מעשיות ואנקדוטות שעוברות מפה לאוזן כאילו היו עובדות, והן עומדות בניגוד חריף לבולים הרשמיים שמתארים ומציינים בדרך כלל מלחמות, מועדים, מממצאים ארכיאולוגיים, דמויות ונושאים היסטוריים וכן הלאה. בחינת בולים נבחרים מתוך סדרת “אגדות אורבניות” (א”א) והכיתוב על שובליהם תגלה את ההומור הגלום וחוצפת הליכתם מחוץ לתלם הברירה הממסדית:

“בול הפועל” מדגים חזות ממלכתית בשימושו בדמות הפועל החלוצי המוכרת, כאמור, משטר 5 הלירות. אך הכיתוב בשובל הבול מסביר כי גיבורנו אינו אלא קבלן בניין ש”טייח” את הרצח שביצע וקבר גופת קורבנו ביסודות המבנה. מיכאלי בנה עבור הצופים ייצוג מבטיח שקורס ברגע אל תוך עצמו וחושף את עצם חתירתו תחת הדבר לו הוא שואף להידמות. המעשה מאפשר לדמות את האמן לסוכן בעל מטרה לכרסם ביסודות מערכת הדואר אליה חדר בחשאיות ו”להפעיל” בתוכה “אנטי-בולים”, כאלו שאינם פרי פקודתה של המערכת.

הבה ניגש אל בול נוסף – “בול העורב” המתאר גבר ועורב על כתפו. השניים מצייטים להעמדה שמקורה בפסלו “נמרוד” של יצחק דנציגר (1939, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים) אשר בעצמו נשען על תקדימים קדומים כדוגמת פסלי אלים מצריים. מיכאלי נעזר בפסל נמרוד, אב-הטיפוס המקומי לזיווג אדם וציפור, כדי לספר את האגדה האורבנית אודות עקשונתם של עורבים וזיכרונם בהתנקלות לעוברי אורח – “תושב תל-אביב” כפי שמספר שובל הבול. הן גם בבול זה מתחולל לכלוך (גם מלשון “לכלוכית”, היא “סינדרלה” בעברית) טוהר הצופן הממסדי על ידי דימוי ש”הושחט”, סיפור רקע חסר שחר, ותכלית שכל כולה ערעור יציבות הממסד.

נמשיך ונבחן בול שלישי ואחרון – “בול המזרקה” המתאר את מזרקתו של הפסל יעקב אגם שבכיכר צינה דיזנגוף בתל-אביב. כותב מיכאלי בשובל הבול כי המזרקה צפויה להיהרס אך תמשיך בה האש לבעור גם כחורבה, ופועל להעמדת החלופה. בדימוי בוערת המזרקה כלפיד על בסיס סלעים גבוה ולרקע שמי-פאתוס אדומים ככבשן – הנה לנו אנדרטה כשרה למהדרין. המרכיב שהופך בול זה לכה מעניין הוא שימור זיכרונו של עצם שריר וקיים. יכולת קיומו של דבר כמונומנט או כאנדרטה לעצמו היא היא הפעולה בה נוקט מיכאלי, כי לשם כך חייב חוסנו של אותו דבר להתערער ולקרוס, כפי  שבולי א”א תוקפים את עצם המערכת בה הם פועלים כגיס חמישי.

פלוני המבקש לבייל מעטפתו בתמימות ואינו שולח מבט לעומקו של בול, ודאי לא יבחין כי מדובר בבול בלתי שגרתי – בבול “סינדלרה” פרי יצירתו של אמן. ומה באשר לפקיד דואר מיומן, האם יבחין בחריגותו, ב”לכלוכיותו”? מיכאלי גייס לטובתו את שפת עיצוב הבולים כדי לטוס תחת הרדאר של פקידי ופקידות “דואר ישראל”, ואלו שלפו את חותמות הגומי ואישרו גם אישרו את פעולתו האמנותית של האמן-זייפן האפלטוני. כך מנוצל מנגנון הדיוור עצמו על פקידיו ודווריו, חותמותיו ואישוריו, כדי לחדור את שורותיו ולפעול מתוכו. למעשה, כאן טמון כוחה האמיתי ומהות אמנות הדואר של מיכאלי – בנקודת ההתערבות הישירה בתוך לב המערכת. ההתחכחות בחיי החברה והיומיום היא עצמה מהלך יצירתי אשר הופך את מנגנון-העל, כדוגמת רשות דואר הנוגעת לכלל האוכלוסיה, למדיום אמנותי. זה הרגע בו מניין הבולים שעד עתה נותר כגיליון מצוייר ומעובד לעילא מתחיל לצעוד קדימה כחיל חלוץ מזוין בשנינות. בולי א”א החלו להישלח לנמענים רבים וצלחו את דרכם מיד האמן, דרך חותמות המערכת ועד תיבות הדואר של מוזיאונים, גלריות, אמנים ואנשי-אמנות, וכן עברו בשלום גם את משימת שימושם לצורכי דואר רגילים. ידה של סינדרלה על העליונה.

בהמשך לשיגור המכתבים המבויילים בצופן א”א, החל מיכאלי להשתמש בתצורות שונות המסתעפות מהפעולה הבסיסית של שליחת המכתב. בשנת 2008 שלח מיכאלי את “מכתבים למיכל” – חמישה מכתבים אל הנמענת מיכל נאמן. לכל מכתב צורף דף הנושא ציטוט שונה באנגלית אשר בו קיימת המילה “Letter” (מכתב או אות). להלן ה’ המכתבים לפי סדר שליחתם:
1. “The First Letter of the Name Has Been Uttered”
2. “The Purloined Letter”
3. “The Letter Kills”
4. “The Return of the Letter”
5. “The Letter V”.

המשותף לציטוטים הוא אופיים הנפשע, המתריס, והחותר תחת מנגנון מרכזי כלשהו, ומקורותיהם השונים מאשרים זאת: הציטוט הראשון מופיע בסיפורו של חורחה לואיס בורחס “המוות והמצפן” והוא אחד מבין כמה כתובות שמשאיר מאחוריו רוצח סדרתי שמשחק ברודפיו; השני מקורו בסיפור בלשי אחר מאת אדגר אלן פו בשם “המכתב הגנוב” ובו מסופר אודות מכתב המעיד על רומן שניהלה המלכה, בעוד בלש פרטי וכוחות המשטרה דולקים מציאתו והשמדתו; הציטוט השלישי נשמע מפי הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן ובו מתומצתת המחשבה על מותו של הממשי בעת שהוא עובר אל המרחב הסמלי; המובאה הרביעית מקורה בדברי זיגמונד פרויד ומתייחסת אל חזרתו של הלא-מודע אל התודעה, ועל בסיסה נבנים סרטי אימה בהם שב המת אל החיים; הציטוט החמישי והאחרון גם לו הקשר הפרוידיאני והוא מתאר את האות V אשר חוזרת בחייו של “איש הזאבים”, הוא מטופלו המוכר של פרויד – סרגיי פנקייב, ומיכאלי השתמש בו כדי לחתום בתרועת ניצחון (עם אות הניצחון) את שליחת מכתביו.

סכנה היא שם המשחק ב”מכתבים למיכל”, אלו הם מכתבים היכולים להתפרש כבעלי תוכן פלילי (“המכתב גנוב”), מתעתע (“חזרתו של המכתב”), ואף עשויים להשתמע כמסוכנים (“המכתב הורג”). מיכאלי שלח את המעטפות המבויילות בבולי “אגדות אורבניות” והמכילות בבטנן הצהרות בלתי קונבנציונליות בדבר היותן מכתבים (Letters) כשרים, על שום שמכתביו שלו, מעטפותיו ובוליו הם בבסיס קיומם כאלו בדיוק – בלתי לגיטימיים, סוררים, מתעתעים, ומסוכנים, לפחות עבור מנגנון-העל.

בשנת 2010 צייר, עיצב, בייל ושלח מיכאלי שני מכתבים נוספים – “מכתב הפועל” ו”מכתב א”, אשר נעשו במיוחד עבור שתי תערוכות קבוצתיות שונות בהן השתתף. “מכתב הפועל” הוצג בתערוכה “הזקן: דוד בן-גוריון ומורשתו בראי האמנות בישראל” (אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע, 2010) ומטרתו להוציא את “הכביסה המלוכלכת” של תהליך התגבשות דימוי ממלכתי רשמי מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. המכתב בוייל ב”בול הפועל” המתבסס על שטר 5 הלירות בעיצובם של האחים שמיר, כאמור, ושולב בו צילום מונוכרומטי (בצבעי הבול והנייר) של מיכאלי עצמו אוחז פטיש ומחקה את תנוחתו של הפועל. אף לא נשכח שפמו הקטן של הפועל תחת אפו של האמן. מיכאלי לבש את צורת הפעול כדי להדגים את צורת קביעתו על ידי דוד בן-גוריון: עיצובו המקורי של הפועל היה “אשכנזי מדי” לטעמו של בן-גוריון שקבע כי יהיה “בעל חזות מזרחית”, וכך היה. בצורה זו נקבע דימוי אשר לו שימוש יומיומי (כשטר כסף) ומקום בהיסטוריה החזותית והתרבותית הישראלית, ויצירתו של מיכאלי נהנית מהגחכת הדימוי הייצוגי והזיקה בין תהליכי ההתגבשות של השניים.

“מכתב א” הוצג בתערוכה “איווט” (אוצרת: דורית לויטה הרטן, גלריית המדרשה, תל-אביב, 2010), אשר ביקרה את שר החוץ אביגדור (איווט) ליברמן. מיכאלי צייר בול המעוטר בסמליל אותיות א”א כדי לנסח את ביקורתו. במכתב צויר אגרוף אוחז ורד – הסמל הסוציאליסטי-דמוקרטי המובהק, אך בו נמחץ הפרח בין אצבעות זבות דם כסמל לכוחניותו של ליברמן. תחת טיפת הדם הניגרת מן הורד מסומנת אות א’ נוספת אשר נותרת פתוחה לקריאתנו החופשית: האם משמעותה “אני” או “אנחנו”? אולי “אחר” (במשמעות של “זר”)? ואפשר כי זו פשוט א’ של “איווט”.

הנה כי כן, הגענו אל הזמנת “הקרן הקיימת לישראל” את מיכאלי לעיצוב “בול נשיא המדינה”. ודאי וודאי שנענה להזמנה המכובדת, אך גם היתה זו הזדמנות פז במסגרתה לא שכח את משימתו מזה חמש שנים – חפשו את האות א’ (מתוך א”א) מעל כתפו השמאלית של שמעון פרס.