חולשה על סף אילמות

נראה שרוב בוגרי התואר השני בבצלאל אינם מסוגלים – ואולי גם לא מעוניינים – להשתחרר מצל מוריהם, ולכן אין בתערוכת הגמר שמוצגת בנמל יפו עבודות שיחרטו בזיכרון. האם תואר שני באמנות הוא התואר הראשון החדש?

שמחה טללייבסקי - תל-אביב דליטא. פרט מוידאו, 2011

תחושת חולשה על סף אילמות שורה על תערוכת בוגרי התואר השני באמנות בבצלאל, המוצגת במחסן 2 שבנמל יפו. רשלנות מאפיינת רבות מן העבודות. לא רשלנות בביצוע או בהצבה (זה בכל זאת בצלאל), אלא רשלנות שבאה לידי ביטוי בקושי – או בעצלות – לתפור ולחבר יחדיו את מכלול הגורמים התיאורטיים, הטכניים והרגשיים המרכיבים את עבודת האמנות, ולייצר משהו שגדול מסך חלקיו. הביקור בתערוכה מזכיר ביקורים בתערוכות בוגרי תואר ראשון, שבהן ברור כי חלק גדול מהמציגים יעלמו מייד עם נעילת התערוכה. מפתיע לקבל רושם כזה בתערוכת בוגרי תוכנית לתואר שני, שע”פ הצהרתה אמורה לכלול נבחרת אמנים פעילים שכבר יוצרים ומציגים גם מחוץ לכתלי בית הספר. יתכן שמדובר במחזור חלש שקצת נפל בין הכסאות על רקע פרישת ראש התוכנית נחום טבת בסוף השנה שעברה. טבת היה מורה וותיק ורב השפעה, ותפיסתו המודרניסטית נוכחת בעבודות של בוגרים רבים שנראה שאינם מסוגלים – ואולי גם לא מעוניינים – להשתחרר מצילם של בני דורו. הכניסה של ד”ר רפאל זגורי-אורלי לנעליו של טבת, גם אם תהיה מוצלחת בסופו של דבר, בוודאי תיקח זמן מה.

איל פנקס - ירוקים. תצלום צבע, 2011

בתערוכה בולט עיסוק פורמליסטי שמתחיל בהצהרות מהורהרות-על-סף-מיסטיקה על יחסי חלל, זמן, חוויה וכיו”ב, ומסתכם בגרסאות בתי מלון לאקספרסיוניזם מופשט, פוסט-מינימליזם ומיצבים ציוריים שמבקשים לחפות על חולשת הציור באמצעות תלייה קונספטואלית. לחלל התצוגה הענק יש נוכחות דומיננטית, שנדמה שרוב המציגים ניסו להתעלם ממנה בהצלחה מוגבלת. המיצב של נסרין נג’אר תוכנן במיוחד תוך מחשבה על אופיו של המתחם. אצל אבשלום סולימן, שמציג פסל אור, אלומיניום ויציקות קרמיות היוצר התכתבות יפה עם עבודתו של טבת, הסביבה תורמת למראה המוזר ולא-אורגני במתכוון של העבודה. בכמה מקרים – למשל ציורי הקיר של רוני קרני – יתכן שהצבה בחלל שונה הייתה מיטיבה עם העבודות, אך ב”מחסן 2″ הן פשוט הולכות לאיבוד.

שני בוגרים שעבודתם מבקשת לומר דבר מה בעל משמעות על העולם הם שמחה טללייבסקי ופאטן נאסטאס מיתואסי, אולם בשני המקרים העבודות נותרות כהצעה לא מטופלת או לא מפותחת דיה. נאסטאס מיתואסי בנתה חדר בד משולש, שעל שניים מקירותיו מוקרן סרט וידיאו שנע לאורך גדר המובילה למחסום כלשהו, ככל הנראה בגדה המערבית. התנועה מתארכת ומתארכת ונראית כשילוב בלתי הגיוני בין מסלול אינסופי לדרך ללא מוצא, שמוקצן באמצעות ההקרנה על קירותיו המתחברים של החלל המשולש. על מסך נוסף מחוץ לחדר מוקרנים שוטים של נופים פתוחים ועירוניים. נאסטאס מיתואסי, אמנית פלסטינית המתגוררת בבית לחם ומכירה מקרוב את שגרת המחסומים, הכתרים והסגרים, מתארת קטעים ממציאות חייה הקשה. קשה שלא לחוש אמפתיה למצבה, אולם העבודה עצמה, כיצירת אמנות, אינה אומרת שום דבר חדש על הנושא, ונראית כתרגיל מיצב בקורס מבוא לוידיאו.

אבשלום סולימן - דבר אינו נכון, הכל מותר, 2011 (תצלום מהקטלוג. בתערוכה מוצגת עבודה קצת שונה)

טללייבסקי מציג את “תל אביב דליטא” – סרט בן 20 דקות המתאר את האמן החרד מפני האיום האירני, נוסע לבקר את חברתו הליטאית, קופא מקור, לוקה בהזיות, מכין כיפה ותפילין מקרטון ולבסוף חוזר לישראל. זהו סרט שבבסיסו עומד רעיון – למעשה, כמה רעיונות – מרתקים הניתנים לפיתוחים רבים, אך בפועל הצילום והמשחק חובבניים ולא משכנעים, והסיפור נבנה אחד לאחד באופן סכמטי כאילו היה סטורי בורד או צילום סקיצה ולא הסרט עצמו. דלות החומר הקולנועית הזו, בין אם היא נובעת מבחירה מכוונת ובין אם מהיצמדות לרעיון תוך חוסר תשומת לב מספקת לפרטים, אינה מממשת את פוטנציאל השנינות והביקורת שטמונים בסיפור.

שמחה טללייבסקי - תל-אביב דליטא. פרט מוידאו, 2011

יעל רוכמן ועדי שמעוני מציגים עבודות יפות. רוכמן בנתה פסלים קינטיים אבסורדיים שבהם הפסל כמו נלחם בעצמו. חלקו האחד של הפסל שואף לנוע, ואילו חלקו השני מטרפד את התנועה ומרוקן אותה ממשמעות. שמעוני מציג מיצב וידיאו יפה ומתעתע, רגע אחד הוא מציג בעירה נשגבת, ורגע לאחר מכן הבעירה מתגלה כסוג של  B-movie החושף את מנגנוני הזיוף של עצמו.

רוב התצוגות הנוספות נראות כניסיון שסוכם הרבה יותר מדי מהר. אין בתערוכה עבודות שיחרטו בזיכרון, כמעט אף אמן לא ניסה לצאת מחשכת הסטודיו הלבן או להתמודד עם המרחב, כמעט אף אחד אינו שואל שאלות על מקומו ותפקידו, והתחושה היא שלמעט הבלחות בודדות לאלו מבין הבוגרים שיש להם משהו לומר אין את הידע או היכולת לעשות זאת, ולאחרים שרכשו את הידע והיכולת, אין שום דבר מעניין לומר.

יפו תל-אביב – תערוכת בוגרי התואר השני באמנות בבצלאל
מחסן 2 בנמל יפו
נעילה: 18.6.11

14 תגובות על חולשה על סף אילמות

    אפשר להתפקע מצחוק כשקוראים את הטקסט הגבוה של ד”ר רפאל זגורי-אורלי.’ אמנות. הנעז?’
    ואחר כך מתבוננים בעבודות. איזה נתק וכמה כואב. מומלץ גם לשנן היטב את גודש השטויות בלקסיקון.מי אחראי על הפטפוט הזה?
    כבר שנים שכל תערוכות הגמר,תואר ראשון ושני,בינוניות להחריד. אפשר כבר להתערב שתערוכת הגמר הראשונה בשנקר, תהיה בדיוק אותו הדבר- כלום.

    אין שום משמעות ליצירות. מה שחשוב לקרירה זה היכולת של האמן להתחבר למרצים הנכונים ולכתבי האמנות דרך אגנדה משותפת.

    זאת אכן התחושה הלא נוחה אחרי ביקור בתערוכה. קניתי את הקטלוג כדי לעבור על הדברים שוב ולהיות בטוח שלא טעיתי. באתי עם אהדה רבה לתערוכה. יעל רוכמן מתבלטת מעל השיממון בשאר התערוכה, אך ראויים לציון גם הצילומים של לנה גומון, שמציעים מבט מעניין על קומפוזיציה ומעלים שאלות בסיסיות על צילום ואסתיקה, ובר פבר עם עבודה פורמליסטית טובה מאד.

    שמישהו יסביר לי,מדוע צריך תואר א ו ב באמנות,ואם אתה אוטו דידקט שעולה על כל נושאי התוארים הממוסדים,מה אז,לא תחשב כאמן,ויש לא מעט דוגמאות לכך,שאם יש לך את זה אם לאו.

    למה יונתן קורא לעצמו מבקר אם הוא לא לומד את מה שהעבודות מבקשות להגיד, רק ממהר לספר לחברה כאילו בשמחה לאיד ש”בתערוכה בולט עיסוק פורמליסטי שמתחיל בהצהרות מהורהרות-על-סף-מיסטיקה על יחסי חלל, זמן, חוויה וכיו”ב, ומסתכם בגרסאות בתי מלון לאקספרסיוניזם מופשט, פוסט-מינימליזם ומיצבים ציוריים שמבקשים לחפות על חולשת הציור באמצעות תלייה קונספטואלית” – העיסוק הפורמליסטי מתחיל ונגמר באנשים כמו יונתן או סמדר שפי – שהייתה בתערוכה רבע שעה בקושי,וחשבה שהיא מבינה כי היא מסתכלת על הקירות. העיסוק הפורמליסטי הוא בעיני המתבונן – כל מי שאינו מוכן להקדיש לכל עבודה את הזמן ואת המחשבה שהיא ראויה לקבל: לו יונתן אמיר או שאר הקוראים לעצמם מבקרות היו מוותרות על המבט הפורמליסטי ושואלים שאלות על התוכן – אותו אי אפשר לשאול דרך העיניים אלא רק דרך האזניים, דרך שיחה עם האמנים או הבנה של התוכן הפנימי של חומרים ושל הייצוג [לקרוא את עבודה במקום לראות אותה, לפחות כתנאי לראות אמנות], אולי היה מתנצל וכותב את הכל מחדש, ואני מתכוון את הכל ולא רק את הביקורת האחרונה, השטוחה והלא מכבדת אותו. אבל מה לעשות שמבקרים אם אנשים עסוקים…. רק לא בביקורת

    המקרה של יעל רוכמן מבדח. באיזה קלות צופים מיומנים בולעים את הפיתיון. ‘אם זה נראה כמו אמנות עכשווית,אז זה בטח אמנות עכשווית ואפילו מתוחכמת ורב שכבתית’. קצת שלזינגר,קצת עוזרי,קצת אלמוזלינו,הרבה עוז מלול והרי לכם ,הצופים הידענים,נוסחה מנצחת לאובייקט עם לוק מעודכן של 2011 זז,דופק,מקרטע בחן,משדר מיומנות טכנולוגית תחת מעטה של דלות , מבקר קלות את המודרניזם ומעלה חיוך גם אצל הדיוטות. לו רק הייתה מחשיכה את החלל,מוסיפה סאונד ותאורה,יכלה לעשות מסלול ישיר לדוקטוראט.אמנות טובה זה לא,אמנות עם היד על הדופק,זה כן. אפשר לחזור לעבודותיה של רוכמן מתערוכת התואר הראשון ולראות כיצד פועלת שיטת העדכון של התואר השני.

    רוב האמנות שרואים היום מבוססת על נוסחה וגימיק, התכתבות אינטלקטואלית עם אמנים או סתם צילום של מחסום מלווה באמירה נגד הכיבוש, תוסיפי צלב קרס או פליט מסודן,תקראי לזה מייצג ואת מסודרת עם תערוכה והרבה יח”צ.

    חבל מאד שאתם חושבים שאמנות עכשווית זה עיתון אופנה, או אולי
    עיתון בידור, באים רואים נהנים והולכים. אתם מפסידים את כל החוויה. אני לא
    יודע מי זו היעל הזו שאתה יורד עליה אבל ברור שאתה מתאר את מה שקורה מבחוץ והופך את עצמך לבור כי בוודאי לא זה נושא העבודה

    לומי – מה האלטרנטיבה ? (קל לבקר אולם מאתגר יותר לעשות ועוד יותר להציב אלטרנטיבה – אתגר גדול שגם אני מתמודד איתו לא מעט)

    וכמו שכבר נאמר “מי באינטרנט ומי לא” – http://tinyurl.com/63qwuma (ו”מי בבצלאל ומי לא” – http://tinyurl.com/4yc72xk)

    ואולי מראש הם נכנסו דרך מסננת עם חורים בצלם מוריהם?

    שעתיים בתערוכה, ועוד כמה עם הקטלוג, שמתיישבות על שנים של עשיית אמנות וספיגה שלה – לא עזרו לי להרגיש טוב. איפה העומק והרגישות, בבקשה?

    […] בתערוכת הסיום בבצלאל הציג סולימן פסל אור, אלומיניום ויציקות קרמיות. העבודה, שהוצגה בהאנגר בנמל יפו, נראתה כניסיון ליצור שיחה בין צריחי מסגדים, ויטרינות של סבתות מקומיות והמודרניזם הפורמליסטי באמנות הישראלית. […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?