המהפכה הפמיניסטית של גלריה אנטיאה

במאי 2019 עלתה בגלריה אגריפס 12 ובגלריה מרי בירושלים התערוכה: “שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה”. לדברי האוצרות נעמי טנהאוזר וריטה מנדס-פלור, הסיבה העיקרית שבגללה אצרו תערוכה זו היתה הפניית זרקור לגלריה אנטיאה, שפעלה בירושלים בשנים 2009-1994, מתוך חשש שפועלה החלוצי והייחודי יישכח וששמה ייעלם מתולדות האמנות הישראלית. האוצרות בחרו בנושא השמלה כי ראו בה פריזמה שדרכה ניתן לדון במגוון רחב של סוגיות פמיניסטיות – אותן סוגיות שבגינן הוקמה גלריה אנטיאה. ואכן, למרות שבקול הקורא לתערוכה הן לא העלו רשימת נושאים שבהם רצו להתמקד, הן הופתעו לגלות שכל הנושאים שחקרו בזמן פעילותה של אנטיאה צפו ועלו מתוך העבודות שהוגשו לתערוכה.

אנטיאה לא נוצרה כגלריה לעצמה, אלא היתה חלק בלתי נפרד מהארגון קול-האשה, שנוסד בירושלים בשנת 1994 על-ידי אראלה שדמי, איבון דויטש, רותי ויקטור, גילה סבירסקי, אילנה ברודי ואחרות. השם  קול-האשה נבחר  כמחווה למרכז פמיניסטי באותו שם, שפעל בשנות ה-80 בירושלים. קול-האשה היה ארגון ללא מטרות רווח, שנועד לקדם מודל פמיניסטי רב-תרבותי לשם שינוי חברתי, לפתח תוכניות למנהיגות נשים ולקדם מתן זכויות ופיתוח תעסוקתי לנשים. הארגון ממשיך לפעול גם היום, במתכונת שונה. מייסדות קול-האשה חשבו שיש לייסד גם גלריה שתיתן קול לנשים ותייצג את מטרות הארגון. הן פנו אל כמה אמניות, בהן ריטה מנדס-פלור ונעמי טנהאוזר, שהרימו את הכפפה, וכך קמה גלריה אנטיאה, ששכנה באחד מחדרי הארגון. השתיים שימשו בזמנים שונים אוצרות הגלריה, ושילבו גם אוצרות נוספות כגון טליה בירקאן ועיינה פרידמן. טנהאוזר ומנדס-פלור, יחד עם יהודית אילני, יעל דורון ורות אביב, היו חמש האמניות שהציגו בתערוכה הראשונה של הגלריה, “מבעד לנראה”, באוצרותה של ציפי וייצמן.¹

על מייסדות גלריה אנטיאה

מייסדות קול-האשה פנו לטנהאוזר ומנדס-פלור בזכות פעילות פמיניסטית קודמת של השתיים. טנהאוזר נולדה בשנת 1956 בשיקגו בארצות-הברית, ובשנת 1961 עלתה עם משפחתה לישראל, לחיפה. אמה של  נעמי, פיא טנהאוזר, היתה פעילה פמיניסטית שפעלה עם מרשה פרידמן ונשים אחרות בחיפה. הן הקימו ב-1977 את המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, וב-1983 ייסדו את אשה-לאשה – הארגון הפמיניסטי הראשון בישראל שביקש להילחם באפליית נשים ובאלימות נגד נשים, והיה המודל לארגון הירושלמי קול-האשה. נעמי טנהאוזר עברה לירושלים לאחר שירותה הצבאי כמורה חיילת, ומאז היא מתגוררת בה. בשנים 1976–1981 למדה תקשורת חזותית בבצלאל, וב-1984, בזמן שהותה בניו-יורק, החלה לצייר. היא ממשיכה ליצור אמנות ולאצור תערוכות עד היום. הנושאים המרכזיים בציוריה של הם הגוף הנשי, כולל הגוף המתבגר, בהקשריו התרבותיים וההיסטוריים, וכן סוגיות של לאום והגירה.

בשנות ה-70 וה-80 היתה בירושלים פעילות פמיניסטית ערה, וטנהאוזר היתה אחת הפעילות. בעת לימודיה בבצלאל עיצבה כרזות פמיניסטיות, לאחר שבקיץ 1981 עבדה כמתנדבת במקלט לנשים מוכות בירושלים. לדבריה, היא שביקשה מהמורה לעסוק בנושא פמיניסטי, שלא היה אחד מהנושאים שנכללו בהצעות שהוצעו לתלמידים. אחרי לימודיה היא הציגה את הכרזות בקול-האשה הראשון, שפעל אז במרכז העיר ירושלים, ולאחר מכן קיבלה תקציב של כמה אלפי דולרים מגוף אמריקאי בשם U.S. Israel Women to Women, כדי להדפיס אותן ולהפיצן ברחבי הארץ. המיזם התרחב בשנת 1983 לשבוע ארצי בנושא אלימות נגד נשים (בחיפה, בתל-אביב ובירושלים) וכלל דוכני הסברה, ערבי הדגמה של הגנה עצמית, פאנלים והרצאות. הכרזות הופצו על לוחות מודעות בשלוש הערים, וכתבות על המיזם הופיעו בכל העיתונים ברחבי הארץ.²

פעילות אקטיביסטית פמיניסטית אחרת של נעמי היתה הפגנת יחיד נגד חלון ראווה בירושלים, שבו שכבה בובת תצוגה בתנוחה שנראתה כמי שנפגעה מאלימות. נעמי עמדה מול החלון אוחזת כרזה המבקשת שלא לקנות בחנות זו, בטענה שהמוצג בחלון מעודד אלימות כלפי נשים. העיתון כל העיר פרסם הודעה קצרה על ההפגנה ובה תצלומים של נעמי המפגינה.³ החנות הזעיקה משטרה ונעמי הוכנסה בכוח לניידת ונלקחה למגרש הרוסים. היא שוחררה בערבות ולמחרת חזרה למקום להפגין. לאחר זמן מה החנות שינתה את התצוגה בחלון הראווה.

את תפיסתה הפמיניסטית של נעמי ניתן לראות במאמר משנת 2009 שהתפרסם בכתב העת מארב, ובו ביקרה את התערוכה “עירומות” שאצרה קציעה עלון בבית האמנים בירושלים. היא יצאה נגד העובדה שכל המציגים בתערוכה היו גברים. לדבריה, “התערוכה נותנת במה לקבוצה של גברים הבוחרים לצייר נשים בעירום ואינה נותנת הזדמנות למגדר הנשי להשתתף בשיח באופן פעיל, ובכך נוצר מצב של יחסי כוח ותנאי סף בלתי הוגנים”.⁴ לדבריה, יש בכך גישה היררכית ומחפצנת. המאמר מנומק ומגובה ברעיונות של חוקרים פמיניסטיים שונים, והוא עורר תגובות רבות. בעקבות המאמר, ב-2011 הוזמנה נעמי לאצור את התערוכה “קליפות אדומות” בסדנת ההדפס בירושלים. בנובמבר 2011 נפתחה התערוכה ובה הוצגו יצירותיהן של שבע אמניות המבטאות כיצד נשים חשות בתוך גופן.⁵

ריטה מנדס-פלור נולדה ב-1947 בקורסאו, באנטילים ההולנדים, ומ-1970 היא גרה בירושלים. לדבריה, בפעילותה החברתית היא מחויבת לעורר לא רק נושאים פמיניסטיים, אלא גם שאלות של הכלה והדרה של זהויות אחרות. המעורבות החברתית שלה נובעת מהרקע שגדלה בו בקורסאו, בחברה פטריאכלית, מאצ’ואיסטית וקולוניאליסטית. דווקא מכיוון שהאוכלוסייה שם רב-תרבותית,היתה בה הבחנה היררכית ברורה בין התרבויות השונות, המוצאים והמגדרים השונים. ריטה חיפשה בילדותה מודל נשי של אשת קריירה, אך לא מצאה אותו, במיוחד לא בסביבתה הקרובה -הקהילה היהודית-ספרדית שבה גדלה.⁶

ב-1965 נסעה ריטה ללמוד בארצות הברית, ושם באה לידי ביטוי תפיסתה החברתית פוליטית. כסטודנטים רבים שם, ריטה היתה מעורבת במאבק לשוויון זכויות של שחורים וכן היתה מודעת לגל השני של הפמיניזם. רעיונות אלה המשיכו להנחות אותה גם כשעלתה ארצה ב-1970. בירושלים ריטה עזרה לארגן קבוצה להעלאת מודעות פמיניסטית, אך יותר מכול היתה מעורבת פוליטית, במיוחד בעניין הכיבוש הישראלי.

לאחר שסיימה את לימודיה לתואר שני באוניברסיטה העברית ולאחר מכן את לימודיה באדריכלות בבצלאל, ריטה עדיין לא חשבה להיות אמנית, למרות שציירה מגיל צעיר. אך ב-1987, בביקור בניו מקסיקו עם משפחתה, כאשר טיילה בנוף שבו ציירה ג’ורג’יה או’קיף, לפתע הבינה את הצורך והדחף של או’קיף לצייר והבינה גם שהיא עצמה רוצה להיות אמנית. כבר בארצות הברית השתתפה בשיעורי ציור והמשיכה בכך כאשר חזרה ארצה. שלוש שנים מאוחר יותר הציגה תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים ובה רישומים שהושפעו מאו’קיף, אך בסגנון אישי שלה.

חברה מארצות הברית שלחה לה מאמר על או’קיף, שחשף בפניה את התיאוריה הפמיניסטית ואת כתיבתן של החוקרות הפמיניסטיות הצרפתיות המובילות.⁷ המאמר שינה את תפיסת עולמה והשפיע על טקסטים שונים שכתבה, ואלה הגיעו גם לידיה של אראלה שדמי, שקישרה אותה עם האוצרת דפנה נאור. זו הזמינה את ריטה להציג בתערוכה הקבוצתית “חדר משלה”, שאצרה בגלריה שרה קונפורטי ביפו ב-1991. במסגרת התערוכה שדמי ארגנה והנחתה רב-שיח שבו השתתפו אילנה לוריא, אורלי לובין, ריטה מנדס-פלור, גלית חזן רוקם ושוש אביגל. קטעים ממנו התפרסמו תחת הכותרת “צבע נשי או קול נשי” בכתב העת סטודיו.⁸

רב-שיח משמעותי נוסף, בשם “גוף האישה: שיח פמיניסטי על אמנות פוליטיקה ותרבות”, אורגן על ידי אראלה שדמי בפברואר 1994, בתערוכת יחיד של ריטה “עירום מבפנים”, ובדיעבד הוא היה חלק מהכנת הקרקע להקמת קול-האשה. רב-שיח זה התקיים בבית האמנים בירושלים, ובו נשאו דברים, בין היתר, רותי דירקטור וגלית חזן-רוקם.

על הגלריה

אנטיאה היתה הגלריה הראשונה האלטרנטיבית בירושלים שלא היתה מסחרית ולא מוסדית, אלא גלריה של אמניות. היתה זו הגלריה הפמיניסטית הראשונה בירושלים,⁹ שמטרתה היתה להוות מרכז לדיון בנושאים הרלוונטיים לשיח הפמיניסטי באמנות העכשווית, על ידי תערוכות, סימפוזיונים, וטקסטים נלווים.¹⁰ אנטיאה היתה אבן דרך לאמניות פמיניסטיות מרכזיות, בהן  אתי אברג’יל, חנאן אבו חוסיין וחן שיש, כמו גם לאמניות ותיקות רבות אחרות,בהן פמלה לוי, ג’ניפר בר לב, שירלי פקטור וטובה ברלינסקי, ששמחו להציג בה ותמכו בה בפומבי. זאת בניגוד לאמניות רבות אחרות שלא רצו קשר למונח “פמיניזם” והכחישו קשר בין העשייה שלהן לבין היותן נשים, במיוחד אמניות המדרשה לאמנות שהיו תלמידות של רפי לביא, שטען כי אין אמנות נשים. גישה זו התבטאה למשל בתערוכה “הנוכחות הנשית” שאצרה אלן גינתון ב-1990 במוזיאון תל אביב לאמנות.¹¹ באותה תקופה עדיין לא ראו בעין יפה את השיח אודות אמנות חברתית ופוליטית בכלל, ואמנות פמיניסטית או מגדרית בפרט, בטענות שאיכות היא אַמַת המידה היחידה על פיה יש לשפוט אמנות ושאמנות צריכה להיות מנותקת לחלוטין משאלות של זהות או מהצהרות חברתיות.¹²

לא ברור מה מקור השם אנטיאה. האוצרות לגלריה בחרו את השם על שמה של גלריה אנטיאה הפמיניסטית, שפעלה בשנות ה-80 (1988-1986 בערך) ברחוב שינקין בתל אביב. ג’ואנה קופר רייאם, מייסדת הגלריה ההיא, היתה מעורבת בשלבים הראשונים של הקמת הגלריה הירושלמית והאוצרות החליטו יחד איתה להמשיך את המסורת של גלריה פמיניסטית ולאמץ את השם אנטיאה. לדברי האוצרות, ככל הידוע להן מג’ואנה השם מסמל את הצד האפל של הירח, ובדומה למיתוס של לילית, גם את הצד הנשי. אך שתיהן מודות שהן עצמן לא הצליחו למצוא  מידע על השם.¹³

הגלריה לא נועדה להציג נשים-אמניות גרידא, אלא יצירות אמנות של נשים שהתמקדו בנושאים פמיניסטיים. בכך הגלריה היתה תופעה פורצת דרך וייחודית לקהל הישראלי, בכך שיצרה חלל יחיד במינו בארץ עבור אמניות שבחנו סוגיות באמנות מנקודת מבט פמיניסטית, הן בנושאים והן בישירות שבה הן דיברו על הסוגיות הללו, באמצעות הצגת יצירותיהן בלמעלה מחמישים תערוכות. כל תערוכה לוותה בטקסט מודפס או בקטלוג ובשיח גלריה או ערב עיון, שעסקו בסוגיה שעלתה בתערוכה. בכתבה על אנטיאה בעיתון דבר הסבירה נעמי שהגלריה מתמקדת בנשים ותרבות בסוף המאה ה-20 ושמטרתה להוות מרכז לדיון בנושאים הרלוונטיים לשיח הפמיניסטי באמנות העכשווית.¹⁴

אמניות רבות, במיוחד אמניות ירושלמיות, החלו את דרכן האמנותית בגלריה. חלקן היו אמניות ידועות פחות, אך היתה להן אמירה פמיניסטית. בגלריה הוצגו תערוכות יחיד, שהציגו אמניות שדנו ביצירתן בנושאים שונים מנקודת מבט נשית וגם תערוכות קבוצתיות שעסקו בנושאים פמיניסטיים כגון מושג היופי, הקשר בין נשים לטבע, כריתת שד, אמהות ועשייה אמנותית, אלימות נגד נשים, נשים בעת מלחמה ועוד. בגלריה עלו גם שתי סדרות של תערוכות בנושא חניכה נשית. האחת היא “אמנית חונכת אמנית” – סדרה של שבע תערוכות שהוצגו לאורך השנים 2009-2008, שבהן היה קשר של חניכה, בדרך כלל בין מורה ותלמידה, אך עלו בהן קשרי חניכה גם בהקשרים אחרים. הסדרה השנייה נקראה “מפגש עולמות/נערות יוצרות” – מיזם מתמשך בשנים 2004-2002 של תלמידות תיכון שנחנכו על-ידי אמניות כחלק מפעילות הגלריה.¹⁵

כיוון שקול-האשה היה ארגון בעל חזון רב-תרבותי, בכל תערוכות אנטיאה הושם דגש על ייצוג והכללה של זהויות שונות כגון מזרחיות, פלסטיניות, להט”ביות ועוד. לכן ריטה ונעמי רואות בתערוכה “אחותי – אמניות מזרחיות בישראל” את אחד משיאי פעילותה של אנטיאה. התערוכה עלתה באביב 2000, אך בשל גודלה הגלריה הוזמנה להציג אותה בבית האמנים בירושלים. ייחודה של התערוכה היה קודם כל ברעיון שיש להציג תערוכה פמיניסטית של אמניות בעלות תודעה מזרחית. את הרעיון פיתחה הגלריה עם טרי גרינבלט (שעמדה אז בראש קול-האשה), איבון דויטש ורותי ויקטור ובייעוץ האוצר עמי שטייניץ, והוא שהוביל לשיתוף שולה קשת באוצרות. כך למעשה נוצרה הקבוצה אחותי, שפועלת עד היום בראשותה של שולה קשת.¹⁶

בשנת 2009 נעמי וריטה פרשו מתפקידן באוצרות הגלריה. אמנם אנטיאה פעלה עוד זמן קצר לאחר מכן, אך לא ברוח המקורית כגלריה פמיניסטית מובהקת, ולבסוף נסגרה.

***

ד”ר רות מרקוס, היא מרצה (בגמלאות) לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב ומייסדת העמותה לחקר אמנות, נשים ומגדר בישראל

המאמר מופיע בספר:

שמלה, סימלה: שיבה לאנטיאה- מהפכה פמיניסטית באמנות הישראלית
הוצאת גלריה אגריפס 12, 2022
עורכות: נעמי טנהאוזר, ריטה מנדס- פלור