באסטר קיטון של הציור

הדבר הראשון במערך הציורים של אלון קדם, המוצג כאן לפנינו, שצד את עיניי במלוא המובן של היות “ניצוד”, הוא מהלך ארוך של דומות, תמונות מראה, הכפלות לא סימטריות, ניגודי מקום, זמן ותנועה, כניסות שמתחלפות ביציאות ולהפך, פנים באחור ולהפך, והחלפת מבטים ברמה של פני שטח הציור כפשוטו וברמה של מצבי תודעה זורמים מתוך הציור. כמעט כל ציור בתערוכה מפנה את עצמו בתקיפות מוזרה אל זולתו, ומחליף מבטים מתעתעים וקריצות עין מסתודדות עם הצופה, המוסבות אל הציור הסמוך לו. במשך זמן לא קצר נוצרת סחרחורת מאחזת של מצבי תפיסה שונים ומשונים עד שהצופה מחליט לעצור ולעשות סדר, ולו שרירותי, על מנת לתפוס עמדה כלשהי בתוך סבך האפשרויות להתבוננות בציור הזה. עניין של מסורת, מתובלת בקורטוב עמוק מאוד של הומור מסתורי, אצל קדם.

גם הציור עצמו כמו מנער את “ראשו” ומנסה לעשות סדר בו. עולה הנחת עבודה בסיסית: הציור מתקיים כאירוע ממשי כשנוצר הקשר הגורדי עם הצופה. הציור תמיד מפנה ל”שם” כלשהו (מסומן, התכוונות, מובן, משמעות), בעודו פונה בעצמו (כמסמן) ישירות וללא כל תיווך אל הצופה. או להפך, הציור מציג מסומנים, מובנים ומשמעויות, בעוד המסמנים נשארים “שם”, בחוץ, ויש לנחש או להסיק אותם. כל ציור בעולם, אם כן, מחולק בין כאן לשם, כולל הציור “זו לא מקטרת” של מגריט, הפונה לכאורה אל עצמו, ככאן ושם המתאחדים ובה בעת מתפרקים בציור. אצל דה צ’יריקו למשל, הסוכן המקורי של הכפילות הבלתי נמנעת אינו הציור. הכפילות רב־הממדית נעוצה במציאות עצמה קודם הציור, והציור אינו אלא הכפיל הכפול והמוכפל, הנסתר או הפנומנלי, של אותה מציאות כפולה ומוכפלת.

אלא שאלון קדם מצא לנכון לסבך עוד יותר את ההבחנה הזאת. במקום לטעון “זו לא מקטרת!” או להציע תמונת מראה לא סימטרית של מציאות כפולה, שלעולם אינה סימטרית לעצמה, הוא מציב את ה”שם” ההיפותטי, השרירותי והמופרך של הציור, בצד או בתוך הציור עצמו. אין הוא עושה זאת כחד חידות, אלא מניח זאת בגלוי ובמפורש על ידי חלוקת הציורים עצמם לשני מישורים או לשני חלקים ממש, דיפתיכים עאלק דומים, שמפנים זה אל זה בערמומיות היתולית, כשני ילדים בצילום המסמנים “קרניים” זה מעל ראשו של זה. לפתע, כל התסבוכת המעיקה שתיארנו לעיל נעלמת לרגע, ואנו נתונים כל כולנו בתוך משחק מוחות מצחיק. ההומור מרגיע, מרפה, משהה, פותח פתח לרוח פרצים כאוטית ומרעננת. כל צד של כל ציור קורץ לנו ומכריז על עצמו ועל חברו “אני כאן, הוא שם”, ואנו מנסים לבדוק את הטענות הללו אלה כנגד אלה ללא הצלחה יתרה. זוהי תחילתו של המסע בין שני צדי המוח שלנו, שאף הוא מחולק לשני צדדים שונים בתכלית, המרכיבים ב”תמונת” המראה שלהם דבר אחד שלם, המפוצל והמפצל אף הוא בין גוף ונפש – כשני קוני למל. ההכרזה הרטורית והשרירותית של שם התערוכה, “כאן זה שם”, רק מעצימה את הבדיחה הטאוטולוגית והאבסורדית של סדרת התמונות הכמו מראתיות או הכפולות.

מי כאן בכלל מדבר? מי כאן מורה? מה זה “כאן”? ואיפה זה “שם”? מי אני בכלל? הציור בכל מקרה פוסח על שני הסעיפים, מנסה להעיד אף שאינו נאמן. הציור מתעתע, מראה דבר אחד ואומר משהו אחר, לא ברור, אין לו אפילו מקור עצמי, שהרי הוא מחולק לשני צדדים, לפעמים ארבע, שוויוניים גם אם לא שווים. איך נשווה בכלל בין שני ציורים אם אין כל מכנה משותף ביניהם? “אני רואה אותך” אומרים בעקשנות הציורים אחד לחברו, ומתאמצים לשמש זה לזה מראה מעוותת, מנכסת או קוראת תיגר. כמו כן, פה ושם הכוחות האיקוניים של הציור, מרכז כובד קומפוזיציוני או מסת צבע מושכת עין, מכריזים שזה “מכאן לשם” ולא ההפך, או מצווים באופן מופרך לצד האחר של הציור “לך לשם” או “בוא לכאן”, בעוד חלל האינסוף שמחוץ לציור עוטף אותם בשתיקה אירונית. ואולם בפועל ייתכן שדווקא הקליפה או הצל, מן העבר השני, מה”שם” שאין לו שם, הם אלה שהולידו את המרכז או המסה הטוענת מבחינה ויזואלית לקדימות. אבל איך נדע? מה בכלל צריך ואפשר לדעת כאן?

“אני רואה אותך” מצלצל כאן כ”אני מראה אותך”, אבל הצופה מתבלבל, מחבר ציור לחברו ולפתע פוגש זוג עיניים שננעצות גם בו, ויוצרות בכך טריפתיך מאוד משונה, של מין שאינו מינו הנועצים זה בזה עיניים ומראים זה לזה זה את זה, סחור סחור, במעגל. ואולם, אין באמת אף ציור בעולם ש”רואה”, ותמיד הצופה הוא שמעניק לציור את יכולת הראיה כדי לאפשר לציור, בדמיונו הוא, לראות אותו, לא לפני שהוא ראה את האפשרות הזאת נרמזת במוחו מתוך השתקפות הציור עצמו במוחו, כבמראות הנצבות זו מול זו. נוצרת כאן שרשרת הכרתית פנומנולוגית של מבטים בין היוצר לצופה באמצעות הציור המתיימר להביט בצופה או לשמש לו כמראה או ככפיל. יוצא שהציור של קדם בוקע מלכתחילה מפיצול חסר תקנה, אין לו אף אפריורי אלא רק בדיעבד מרובה ומתפצל שוב ושוב בתודעתו של הצופה. הכפיל אינו באמת כפול, והכפול אינו באמת מכפלה, והתוצאה היא משוואה שאינה שווה ועם זאת יוצרת יחס ממשי ולא מדומה.

בזמן האירוע עולה השאלה מי פונה אל הצופה, הציור עצמו או ה”שם” הערטילאי של הציור, המרחף לו אי שם במציאות שאינה אלא מוחו הפקעתי של הצופה? שם הופך לאי שם, או מסתכן בחוסר משמעות, פיקציה נטולת דימוי ונרטיב. בה בעת, כבתמונת מראה וכהמשך של האירוע, גם הצופה מציע לציור (לצייר?) את ה”שם” השרירותי שלו עצמו, בעודו מפנה את פני הפוקר שלו בשאלה אל פניו המיתממות והחתומות, תרתי משמע, של הציור. זהו קצה קציה של בעיית הפרשנות או המשמוע באמנות שאת אי־פתרונה יש לחפש ככל הנראה אך ורק בדינמיקה הסבוכה והלא פתורה שמתקיימת בזמן אמת בין יצירה לצופה. פתרון, ככל הנראה, חולף ולא בר־קיימא. יצירת אמנות פוסט מודרנית היא בהגדרה אי־יציבות, שמיטת קרקע, וההתבוננות ביצירה אינה אלא הניסיון למצוא יציבות, היחלצות מהסחרחורת של היות תלוי לפתע על בלימה בגינו של ציור המשקף מציאות נסתרת. ואולם יש לזכור ולא לשכוח, החתירה ליציבות היא של הצופה בלבד, לעולם לא של הציור עצמו. הציור כשלעצמו הוא אי־יציבות יציבה בהחלט. הוא הרי ציור, הוא שם ממש.

על פניו המתח הגדול שבציורים הללו נשען על רמיזות מתכוונות לשאלת מושג הסימטריה בכלל, או אולי לאידיאל ש”מחזיק” סימטריה מנטלית, ועל היחס הנפשי שבין דומות פגומה ומסוכסכת לבין אידיאל של סימטריה מושלמת, אם בכלל. בפשטות, נראה שהזוגיות בציור הזה נוצרת דרך זוגיות שמזדווגת בעולמות אחרים, בלתי מושגים, ובינתיים מציגה בפנינו את האנטומיה העכורה והכאוטית שלה בעולם הזה. הציורים הלא שווים הללו עומדים בזיקה זה לזה בזכות הדומות שנוצרת מאי־ההתאמה הסימטרית שלהם, דרך החסר הפונה אל זולתו בדרך של חיסרון ושאיפה לשלמות, או דרך התשוקה דחייה “להשתלם בזולתו”. ואפשר שתמונות המראה הא־סימטריות של הציור הזה מדברים על שרשרת מצבים קיומיים נרדפים של תודעה הרודפים זה את זה ללא כל יכולת להציב זה לזה את עצמם כמקור, מושגים כגון, היות פה, היות שם, הזמן כמשך ולא כזרימה ליניארית, הזיכרון המצטרף להיות ולא כייצוג קבוע של העבר, המוות הקטן והמוות הגדול כאירועים מחוץ או בתוך החיים, וכן הלאה.

אבל, יש להביא בחשבון גם ש”שם זה כאן”, לא כביטוי מושגי אלא כאסטרטגיה מנטלית של ממש, שעומדת גם ביסוד יצירתו של קדם כברירת מחדל קיומית אל מול הג’ונגל של עולם האמנות. כצייר מתחיל וכסטודנט בבצלאל חווה קדם את הלם ריבוי התפיסות ומגוון המדיומים והסגנונות הפוסט פוסט־מודרניים שרחשו במלוא עוצמתם בעולם האמנות של שנות האלפיים. את הלם החדש והעתיד של המודרניזם החליפה האמנות העכשווית בצונמי של הכל בכל מכל כל ושל יד כל ביד כל, ועתה צריך לכוון היטב את הרגע של הקפיצה אל הסחרחרת הזאת. כפרח מוגן במצודת האמנות של בצלאל, שבה לא לומדים אמנות אלא לומדים כיצד לשרוד ולהיות לוחם בעולם האמנות, החל קדם לחקור תהליכי בניה וקריסה, כמקדם את פני הבאות הקשות. “כאן זה שם” לא היה לקדם אלא פרפרזה על “דע את עצמך”, הכותרת החקוקה במקדשו של אפולו בדלפי, לאמור, התחל בגוף ובהכרה שלך, בתוך ד’ אמות הסטודיו שלך. היה זה הזמן שבו מושג החקירה חדר עמוק לשיח הפדגוגי של האמנות, והמעבדה המדעית החלה להחליף את הסטודיו. לאט לאט למד קדם להתבחבש (ראו “התבחבשות”, פרק חשוב ביצירתו) עם עולם האמנות.

וכיצד הוא עשה זאת? לדעתי באמצעות ההומור, בהמרת החרדה הקיומית של שאלות התפיסה והסגנון של אמן בעמדה נפשית ניטרלית ומשחררת, עוד לפני שרכש עמדה סגנונית או טכניקה ציורית כלשהי. אלפי שנים לפני שעלתה בציור, שאלת הסדר ואי־הסדר ביקום ובחיי האדם הייתה האובססיה של התיאולוגיה ושל הפילוסופיה. במשך שנים, מאז ועד תחילת המאה שעברה, עדיין באנו אל האמנות או אל הדת כדי לפוש, להתנחם או לכל הפחות כדי לקבל אישור. נוראות, אכזריות, גורל, פשע ותוכחה באמנות כן, אי־סדר כמעט ולא. ואולם, מאז שגילו האמנים את האנטרופיה הפסיכו־פיזית והפסיכואנליטית שבתוכם, החלה באמנות מלחמת חורמה בין האנטרופיה לבין האבולוציה, או בין הדקונסטרוקציה לבין האידאליזם הפוליטי הביקורתי. ועד שהגיע קדם אל העולם, כבר הפכה האמנות עצמה, כל כולה, לאנטרופיה המובהקת ביותר של חיי הרוח של האדם.

לדעתי לאלון קדם יש חוש הומור יחיד ומיוחד, פנומנלי, וזה ראוי לניתוח בפני עצמו. ההומור שלו לא תיאטרלי, לא צורני, ללא העוויה, ייחודי לציור עצמו כציור, תופעה לא שכיחה בציור הישראלי. ככזה הוא מוביל אותך להלוך רוח פילוסופי אבל באמת, המנוע שלו מסתורי, פנימי למדיום, מעין באסטר קיטון של הציור. סביר להניח שהציור שלו יצחיק אותך, אבל לעולם לא תצליח לתפוס אותו בבדיחה. אנחנו תמהים, בתוכנו אנחנו צוחקים, אבל איננו יודעים למה וממה בדיוק אנחנו צוחקים. הספליצ’ ספלאצ’ והפרטאצ’ הקומיים בציור שלו, ילידיהם של ההתבחבשויות המוקדמות, אינם אלא עמידות ראש סטואיות בתוך הסקנדל העצום של מראות הדומה תמיד אבל שונה ללא כל תקנה, וללא כל יכולת תפיסה. מציור לציור אנחנו מצחקקים, לא כי משהו מצחיק ממש, אלא רק מצתחקקים, כאילו איזה תיק של צחקוק מתכתי נדבק בנו מבפנים ולא עוזב. הייתי רוצה לעמוד ראש על זה.

 

“כאן זה שם”/ אלון קדם
גלריה חזי כהן
נעילה: 27.08.22