חידות וחרדות

גיבורת סרטו של רן סלוין, קריאה לחלומות, היא התודעה, על גבולותיה המטושטשים ועל רסיסי ההכרה, הזולגים ומתמוססים אל תוך המציאות וממנה והלאה. קריאה לחלומות הוא סרט לילי, שבו לופתות ידי החשכה את נשמתה חסרת המנוח של העיר טוקיו, ובהמשך גם את זו של תל אביב האפלולית והנוגה. סלוין ממשיך את עיסוקו בממלכת הלילה עוכרת השלווה. כמו בסרטו אינסומניאק סיטי (2004–2009), שבו התחקה אחר נדודי השינה החמקמקים באמצעות מארג שבור של סצנות תל אביביות, שבהן נבללו יום ולילה, מציאות וחלום, תיעוד ובדיון, נופים פיזיים ומנטליים, כך גם בקריאה לחלומות הוא אורג סרט שכולו אשליה, הזיה, בדידות וחלום, עולמות מקבילים, הווה ועתיד, שבהם הזמן מרצד תדיר בסגול פסיכדלי, המעצים את חגיגת המועקה.

קו העלילה הפרום בסרטו של סלוין נרקם סביב סיפורי חלומות, הנפלטים ממכשיר הקלטה, מזגזגים בין גיבורת הסרט, אקו, שמגלמת הרקדנית היפנית, ממי שימאזאקי, לבין לקוחותיה, שאותם היא פוגשת לשם הגשמת הבלחות נפשם: שחזור סצנות מחלומות שחלמו. אווירת פילם נואר קודרת שורה על הסרט, ותמונותיו המהפנטות מעוררות תחושה מזככת, כמו זו הצפה על פני התודעה, כשאנו צופים ביופי הבלתי מוסבר הממלא את סרטיו של אנדריי טרקובסקי או בשירה הקולנועית, הממזגת יחדיו פנטזיה, צבע ויופי, בסרטיו של סרגיי פרדז’אנוב הארמני.

באיכותה הסינתטית, הכמעט סטרילית, תפאורת הסרט מציעה קלאוסטרופוביה אורבנית כרקע לקיום אנושי תלוש. זוהי ארכיטקטורה של חדרים, הנפערים מתוך מסדרונות בוהקים בלובנם כבסרטי מדע בדיוני, או פרוזדורים ריקים, העולים באש ונחרבים כליל, ובתוכם דמות או שתיים הכלואות בתוך עצמן, מייחלות לגאולה שלא תבוא, אף לא במחיר מימוש הפנטזיה, שקנו במיטב כספם. לצד הסצנות הביתיות נפרשות בסרט פנורמות נוף מרהיבות של שמים סגלגלים, שבהם מעופפות ציפורים שחורות, וירח כתום תלוי ככדור ענק מעל עיר הזרועה בכבישים אינסופיים. דימויי ההוד הצרוף נמתחים לכל עבר כבציור מופשט, ומתכסים תדיר במעטה של ערפל, בין שזהו מסך של גשם שחור, שהוא חלק מן הפסקול המלווה את הסרט לכל אורכו, ובין שמדובר בעשן ובתאורה מלאכותית במועדוני לילה זולים, המציעים אוכל, מין ובעיקר מפגשים בין זרים.

גיבורי הסרט נפלטים אל הרחוב הריק, והעלילה מתנהלת למעשה בין מרחבים פנימיים: בין חדריהם של הלקוחות לבין חדרה של אקו, שאליו היא שבה וממנו היא יוצאת להרפתקאותיה. זוהי נקודת האחיזה היחידה בסרט – אותו חלון גדול, מנוקד בטיפות גשם, החוצץ בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים, שבו הדגים השטים באקווריום הם אות החיים הבלעדי ופיסת הטבע היחידה. ההליכה פנימה והחוצה היא ביטוי למטוטלת תודעתית שבורה ולחיי הניכור, שמציעה העיר, הפועלת כמכונה אדישה. הזרה היא הפעלת מנגנון של ניכור כלפי כל זולת כאובייקט. היא ההיפוך המוחלט מאופן ההתבוננות האינטימי (הבובריאני, למשל). “איפה מוצאים אהבה בקהל של מיליון איש?”, שואל הסרט, בעוד שירה הרומנטי של קוני פרנסיס, “Where the Boys Are”, מתנגן על רקע סצנה כמעט הוליוודית, ובה בריכה תכולה וכדור ים צבעוני, שעף מעלה ברוח באופן על-טבעי. אך הזוועה עולה בחצר הבית הנטוש בדמות בובת פארק שעשועים מפלצתית, הנשרפת מול עיניי בתו של החולם, שגם היא עצמה נראית כבובה ממוכנת. “אני חסר תועלת”, פוסק הגיבור מתוך ההוויה הניהיליסטית השורה על הסרט, וההווה ממשיך להימוג אל תוך העבר.

זהו סרט על הזיכרון האנושי ועל משמעותו בעולם שכולו טכנולוגיה, שיבוט וחיים וירטואליים. כבר בפתח הסרט בוחר סלוין בדימוי מרהיב לעיצוב הזיכרון המתנפץ, כסיבי מוח שחדלו מפעולתם (תמונה החוזרת שוב בהמשך), באקט שבו נופלת אקו מעולפת לרצפה לצלילי קרקוש מטבעות, הנפלטים ממכונת משחק צבעונית. לחלום זה לא בהכרח לחיות, אומר סלוין, ופירורי הזיכרון נאחזים כנוירונים שהשתבשו במשפטים בודדים וסתומים.

עבודתו הדיסטופית של סלוין מייצרת אתרים, הנעים בין המדומיין למציאותי. ההזרה, הניכור ומניפולציות הפוסט-פרודקשן תובעות מן הצופה לחרוג אל מעבר למוכר ולשגור. כל ניסיון לגעת בממשי ובהגיוני קורס, אולם למרבה הפלא, הצופה בקריאה לחלומות מתמסר לעולם הסלויני עתיר החידתיות והחרדה, לדמויות המהדהדות אחת את רעותה, למבט העולה בסרט, לשאלת ההתבוננות ולמרחב חסר הגבולות, המכליא בין המיתי והמאגי לבין האזוטרי ובין העובדתי לספקולטיבי ולבדיוני. אחת התמונות המפעימות בסרט היא זו, שבה חולפים סוסים במנהרת ענק על פני הדמויות, ללא כל סיבה או הסבר, אולי כמשל לחירות ולחופש, שתובע סלוין לעצמו ולצופיו, או כביטוי לאפשרות לעבור, מנטלית ופיזית, בין ממדים במקום שבו תל אביב מחליפה את טוקיו. הלוך הרוח של העין הפנימית מוביל אל עלילת הסיפור הבלשי, הנשזר בסרט, אינו בא על פתרונו ואף לא מספק התרה כלשהי. “היום הדברים הם לא כפי שהם נדמים”, אומר הטבח לאקו בדוכן המזון המהביל ומזמין “לזכור אירועים, לא בהכרח בדרך שהם קרו”. אקו מסמלת את מה שסלוין מעניק לצופיו: תמונת עולם מפוצלת של הניכור שלנו מן הזמן הטבעי כשיקוף חובק חושים של העידן הווירטואלי-דיגיטלי. “אין יותר ‘אמיתי'”, היא קובעת.

בספרו סיפור העין חוקר ז’ורז’ בטאיי את ההליכה על הסף ואת משמעותה של פריצת הגבולות. בטאיי טוען את האפל, את הבזוי ואת המגונה במטאפיזיקה פרטית וייחודית, כשהחוויה הפנימית, הנתפשת לרוב כמסע וכרוכה בהכרה של האדם בזהותו ובגבולותיו, היא המניעה את הגיבורים אל חוויה, שהיא כמעט דתית בעוצמתה. האדם החווה אותה חותר אל הנשגב רק כשהוא נחלץ מתוך עצמו.¹ גיבוריו של בטאיי כמעט מתפוצצים מרוב עודפות, שהיא עינוי ואושר בעת ובעונה אחת. אותה התמכרות לעודפות פוצעת ומכאיבה היא גם זו הפותחת אינסוף אפשרויות בניסיון לפרוץ את גבולות המידות הטובות ואת כללי הלוגיקה ולגעת בבלתי אפשרי. גם אצל סלוין נדרשת העין לפרוץ את גבולות המשמעות. דיילת, המסמנת נתיבי מילוט בחדר שינה, המתערפל תחת מסכות חמצן, אמנית פיתוח גוף, המטפחת שרירים משומנים לעילא, ובחור יפני, המתאמן בקנדוֹ בדירתו, אולי כהדהוד למפעלו הספרותי והאישי של יוקיו מישימה, בזיקתו למקורות התרבות היפנית של העולם הישן – כולם נאלצים לכוון את מבטיהם אל הטבע המלאכותי, לפרום את קשר השתיקה של האבולוציה, שהרחיקה אותנו משורשינו האותנטיים.

מיהו ה”אני”?, שואל סלוין. מהי מהות הקיום האנושי בעידן שבו מיטשטשים הגבולות בין האווטאר לאני, ועולה התהייה שמא הם אמיתיים במידה שווה. ומהו בכלל האמיתי? האם אכן יש הבדל בין רוצח, היורה לתומו באישה בחדר זר, לבין בלש, החוקר את התעלומה וחולם אותה (השחקן יחזקאל לזרוב). מהי המציאות ומהו החלום, והאם כלל חשובה ההבחנה ביניהם? בסרטו של סלוין הדברים מתחוללים באזורי תודעה, שאנו ממעטים להגיע אליהם. “האם החולם חולם את החלום, או שמא החלום חולם את החולם?”, שואל סלוין, וחותם את סרטו במילים: “מה קרה?”

מה שקרה נותר פתוח, בבחינת סיסמוגרף תודעתי, הזורם כנהר אפל. זוהי הזמנה לתוהו ובוהו של החלימה בעין פקוחה ולאינסוף האפשרויות, האינטלקטואליות והרגשיות כאחת, הגלומות בה.

***

מאמר זה מופיע בתוך “Shapeshifter”, ספרו המונוגרפי של רן סלוין (עורך: פרנצ’סקו ספמינטו, הספר יצא בתמיכת מפעל הפיס). הסרט יוקרן בתאריך 29.7 בשעה 21:30 בקולנוע קנדה  (בית לקולנוע ולוידאו ע״ש דוד פרלוב) רח’ חצרים 15, פלורנטין ת״א.