שלושה צעדים ועוד קצת

צעד ראשון

התערוכה של עומר בן צבי ניצבת באמצע הרחוב, בין סניף של מקס־סטוק לתחנת הרכבת הקלה “הדוידק’ה”. זהו מרכז העיר ירושלים והטופוגרפיה נבלעה כבר מזמן מתחת לבניינים, אבל העבודות שבן צבי מציג מתעקשות להזכיר את המצע שנוכח מתחת לכל נהר האספלט הזה; העבודות שלו מזכירות שבעצם, כל הבתים האלו תקועים עמוק בתוך אדמה. זה אולי הפספוס הגדול של מודלים – הם מודבקים לקרקע במקום להיות חצובים לתוכה, מחוברים אליה בצינורות, בחוטים, בסיבים. כפי שהם באמת.

בתערוכה מציג בן צבי סדרת תצלומי אוויר של אדמה, דימויים שלקח ממודל התלת־ממד של עיריית ירושלים, והוא מציג אותם בגלריה “קופסה שחורה” (אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי) ששוכנת בחלל הציבורי שבכניסה לבניין כלל. כמה זה שונה מהתערוכה של שבתאי פינצ’בסקי ומיקי קרצמן במוזיאון ת”א בתחילת השנה, שם הוצגו צילומי רחפן שנועדו להשיג רזולוציה גבוהה יותר מ”זו שמדינת ישראל מרשה”, תוך ניסיון למצוא עדויות להתרחשויות קודמות שהמדינה או הציונות או הפוליטי מנסים למחוק. הרטוריקה ששלטה בתערוכה שלהם, שהייתה מרהיבה בדרכה, גרסה שנדרשת עבודת בילוש על מנת למצוא ראיות, שמדובר במשימה קשה מאין כמוה שמצריכה פרויקט צילום עצמאי.

אצל בן צבי, לעומת זאת, הסוד הגדול נמצא ממש מתחת לרגליים: הלא־ייאמן פשוט ישנו, כמו שכתב ישראל אלירז. האדמה נדמית לנו כצמח שהצלחנו לתרבת, אבל כמה קל לפנות לרגע את השאריות הצידה ולראות שהיא עדיין כאן, מקור להרפתקה חדשה לגמרי. גם לא צריך להתאמץ כאן: אנחנו באמצע הרחוב, האדמה מעניקה עדויות לכל דורש. ובהתאמה, בן צבי לא מבצע צילומי רחפן אלא נכנס לאתר העיריה שנגיש לכולם, נכנס לצילומי התלת־ממד ומצלם את המסך. העבודה שלו כ”צלם”, במקרה הזה, כוללת את בניית הקומפוזיציה, הנושא ואוצרות מדוקדקת: האוצרות הזו היא שמעניקה לפרויקט הזה את המשקל.

המבטים שבן צבי בוחר מניחים קודם כל שמלמעלה רואים טוב יותר. הקמת עיר בראש גבעה או מגדלי תצפית תמיד הייתה דרך מקובלת לניצול היכולת המופלאה שהמבט מגבוה נותן לצרכי הגנה ושליטה, ומנגד, המבט מלמעלה גם מפספס דברים: בתמורה לראיה הרחבה והכוללת נאלץ המתבונן מגבוה לוותר על הפרטים. ככל שהמודל מתקרב אל הבניינים מתחילים להיחשף ה”גליצ’ים”, המקומות שבהם אינסוף התמונות שמייצרות את המודל מתחילות לחרוק.

עם המצאת המטוס הפכה טכנולוגית התצפית למשוכללת הרבה יותר. צבאות יכלו לשלוח אדם עם מצלמה שיעופף בתוך קופסת עץ קטנה מעל לערי וביצורי האויב, ילחץ על כפתור פלאי וכך יעביר את המידע הזה הלאה; צילומים אלו נשמרו בארכיונים צבאיים ואנחנו יכולים לעיין בהם גם כיום, עשרות רבות של שנים לאחר שצולמו. אם במקור היו התצלומים כלי עזר מלחמתי סודי, הרי שהיום אפשר למצוא בהם ערכים היסטוריים, גיאוגרפיים ואפילו אסתטיים: כך, למשל, הפכו התצלומים שצילם חיל האוויר הגרמני בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה לאלבום מהודר בשם “מבט ועוד מבט על ארץ ישראל”, שהוציאה ההוצאה לאור של משרד הביטחון בשנות ה־90.

מאז עברו על העולם התפתחויות טכנולוגיות אדירות. אם בעבר היה צריך להעלות לאוויר מסוק עם צלם כדי לקבל “מבט ועוד מבט על ארץ ישראל”, הרי שהיום כל אדם עם נגישות בסיסית לאינטרנט יכול לגשת לגוגל ולקבל מבט ועוד מבט ועוד מבט ועוד מבט. ולא רק על ארץ ישראל. הקלות שבה ניתן למדל את “הכל” היא רגע של עוצמה אנושית: מידע אינסופי. כל התמונות כבר צולמו, כביכול, והעבודה של הצלם כבר אינה הפרוצדורה של העלאת מסוק ולחיצה ברגע הנכון, אלא הצבעה על הדימויים ששווים עוד מבט ויצירת קונטקסט מכוון.

צעד שני

ואם כל התמונות כבר צולמו, הרי שיש לסרוק את כולן היטב על מנת למצוא את פתרון התעלומה: התערוכה שלפנינו היא איתור הנקודות החשובות לפתרון, התצלומים הנעוצים על הלוח שמעל שולחנו של הבלש.

התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים.

בן צבי מאתר בירושלים מספר נקודות כאלה: חלקן נוגעות לאמנות (החלל הרואה, דגם בית שני), חלקן לקברות (הר המנוחות, קברי המלכים), חלקן לאתרי בניה נטושים ופעילים (צומת המלונות, רחוב שמואל הנביא, רחוב ישראל אהרן פישל), חלקן לתשתיות (רכבות, מחצבות). כל נושא וכל תמונה מציעים פרשנות אחרת לתכונותיו של הטבור: הקשר בין פנים לחוץ, או בין ירושלים של פני השטח לירושלים הכבדה, ירושלים שהיא התל הבלתי נגמר שיושב על ההר.

העבודות השונות מראות פצעים שנפערו בקרקע ויוצרים פתח, ודיאלוג מעניין בין האדמה שנחשפה ובין האתר שסביב לה. כך למשל הפיר החצוב במרכז הר המנוחות לא יכול שלא להציע מחשבה חדשה על הקברים שלידו, על הפתח אל גלעין האדמה ועל יחסי הגומלין בינינו לבינה; הפצע שפערה מחצבת הר חרת מאיר באור אחר את טופוגרפית הטרסות שסביבה; הגבעה שבלב אתר הבניה בשמואל הנביא מדגישה את התעלה המקיפה אותה. העבודות של בן צבי מתבוננות באדמה כפתח לעולם אחר לגמרי, קרחון שקצהו מציץ מעל למים.

העוצמה של האדמה שמתגלה בחציבות הללו מובילה למחשבה שאולי לא האבן היא שביד המסתת, אלא להפך: מעפר באנו ואל עפר נשוב.

צעד שלישי

מנגד, יש לומר, העבודות מנכיחות גם את העוצמה של הפרויקט האנושי, הן בטעם טוב (קברי המלכים) והן בטעם רע (מחצבת הר חרת). את הנזק שבעוצמה הזו אנחנו כבר מכירים, ואולי עדיף להציע כאן כיוון אופטימי יותר לדיאלוג הזה, באמצעות שתי העבודות המתייחסות לגן הפסלים במוזיאון ישראל.

הראשונה בהן מראה את דגם ירושלים בימי בית שני, והיא כמין כותרת לתערוכה כולה שאינה מופיעה כעבודה עצמאית אלא במקביל לטקסט האוצרותי. הדגם הועבר בסביבות 2006 למקומו במוזיאון ישראל, וזכה לטופוגרפיה מחודשת המנסה לחקות את הטופוגרפיה האמיתית. דגמים, מטבעם, מנסים לבלבל את העין בקנה המידה כך שלא תראה קרטון או זכוכית אלא “בית” ו”חומה”, וכשאבני גבעת רם מדמות את נחל קדרון נוצר גם בהם שיבוש קנה המידה. האדמה האמיתית הופכת לאדמת המודל וזוכה לחיים כפולים: החיים הכפולים הללו מציעים חיים לצד האדמה, בהם היא יכולה להיות חלק מהסיפור שלנו, ובה בעת לבטא סיפור ארוך – שאנחנו אלה שחלק ממנו.

העבודה השנייה עוסקת ב”חלל הרואה” של ג’יימס טורל, החדר שבגן הפסלים של המוזיאון, והיא מציע מבט הפוך על לב האדמה: אם ניכנס מבעד לחור בתקרה נמצא את עצמנו בלב פרויקט אנושי דווקא, ועוד כזה שכל כולו מוכוון לשנות את הפרספקטיבה האנושית החוצה. ה”אדמה” כאן, העומק, אינה אלא המבט חזרה אל השמיים. אפשר לומר, אם כך, ש”טבור הארץ” כפי שהוא מוצג במוזיאון – הן בדגם ירושלים של בית שני והן ב”חלל הרואה” – מציע את הפעולה האנושית כמפתח לחיבור שבין פנים לחוץ, בין הקיום השוטף שלנו ובין השורשים שבהם אנחנו אורחים נידפים.

אולי הדימוי החריף ביותר לדיאלוג בין פני השטח למעמקים הוא בעבודה הניצבת בפני הבאים מאזור מחנה יהודה, שמראה את גשר נחל לוז, גשר 9 של הרכבת (אחד לפני עמק הארזים). שני נתיבי הגשר נראים מלמעלה, ונראה כאילו הגשר תופר את שתי הגבעות, הופך חושך לאור ואור לחושך. עם זאת, המחשבה על הגשר מהזווית המחמיאה הזו אינה מאפשרת לשכוח את הנוכחות המשמעותית שלו בשטח וגם לא את גודלו של ההר, ובכך מעצימה הן את עוצמת מעמקי האדמה והן את עוצמת הכוח של פני השטח – של הפעילות האנושית החולפת.

תפירה היא דימוי יפה בהקשר הזה. אל מול החשיפה והחציבה או ההסתרה והכיסוי, יש משהו כן בתפירה שחלקה נחשף כלפי חוץ וחלקה נרמז. המבט אל האדמה המוסתרת מציע דיאלוג פתוח והמשך התפתחות שיש בהם יותר עבודה משותפת מניכוס.

טבור הארץ

ואולי כל זה הוא מבוא לאבן השתייה, החלל הסתום שבלב העיר הזו.