תחינה

בערב קר וגשום נפתחה תערוכתם המשותפת של יואב אפרתי ונועה תבורי בגלריה מנשר. לצד הרישומים העדינים והיפים של אפרתי, שנעשו ישירות על קירות החלל הגדול בקו הרישומי המצוין האופייני לו, מוצגים מספר צילומים ומעין פסלים של נועה תבורי. בתערוכה הזוגית המוצלחת הזו, החלל כולו מייצר דיאלוג מעודן בין רישום לפיסול ומהדהד את הדיאלקטיקה בין רעב לשובע.

רק התבוננות ארוכה בעבודותיה של תבורי חשפה בפני את עוצמתן, את שכבות המשמעות שמוטמנות בחיבורים הלא שגרתיים והמהפנטים שתבורי מייצרת. מבט ראשון מתקשה למפות אף את פני השטח הדנוטטיביים. מה בדיוק אנו רואים? הקיטלוג הראשוני של העבודה (המוצגת בצילום מספר 4) הוא “צילום מוזר שמוצמד אליו מבנה רבוע מכוסה שטיח”. העבודות ללא כותרות, כך שמלאכת הפענוח הפרשנית מוטלת כולה על הצופה. התבוננות קפדנית בצילום תגלה דמות נשית עטופה שחורים, ספק כורעת ספק משתחווה בפני גבו של פסל שיש לבן של דמות גברית עצומת ממדים. ידיה מניפות מעלה בובת תינוק, שחורה אף היא. הקומפוזיציה האלכסונית החזקה מציבה שלושה ראשים המצויים בקו אחד: ראש האם, ראש התינוק והראש הגברי של הפסל. הצילום בשחור־לבן מטעים את הניגודיות הצבעית. קונטרפונקט נוסף נוצר בשל הדיאלוג הבלתי אפשרי שבין דמות חיה בשר ודם לפסל דומם.

ברשימה שכתבה טלי תמיר על עבודה קודמת של תבורי, שהוצגה בתערוכה “האם הגדולה” במוזיאון רמי ואורי נחושתן היא התייחסה ל”רצונה של תבורי להפוך בעצמה לפסל”. גם אז בחרה תבורי בלבוש שחור, ו”נטפלה” לפיסול ישראלי קאנוני.

תבורי בילתה מספר שבועות בשהות אמן בליסבון. במהלך השהות התוודעה לגן פסלים, והחליטה להשתמש בו כזירה עבור ההעמדות הצילומיות שתכננה. היא עצמה הדמות בשחור, וצלם פורטוגלי בשם נונו מאטינז צילם עבורה. בעיני תבורי אין חשיבות כלל לשם היצירה, לא לשם הפסל, לא לאף פרט לגביו. זהו פיסול גנרי, המצוי למכביר בכל רחבי אירופה וארצות הברית. כך הופך הפסל לא רק לסמלה של מורשת יוון הקלאסית, אלא ל”רדי מייד” שמייצג את המורשת האמנותית המערבית מאז ימי יוון הקלאסית ועד ימינו: סמל המערב.

כך, הקרבה הגופנית המרבית שמייצרת תבורי בינה לבין הפסלים (ראו תמונה מספר 3) יכולה להיקרא גם כהיצמדות נואשת אל תפארת מורשת יוון הקלאסית, אל האמנות המערבית, אל האמנות באשר היא. הרצון להיאחז באמנות, ככוח מרפא, כצרי (תרופה), כדבר מה שמעלה ארוכה לפצעים, רלוונטי במיוחד בימי המגיפה הללו.

עבודה נוספת (תמונה מספר 4) יכולה להיקרא גם כתמונת ראי מהופכת ליצירתו הנודעת של אנגר: תטיס, אמו של אכילס, מתחננת בפני יופיטר שיסייע לבנה במלחמת טרויה (תמונה מספר 1). יצירתו של אנגר, מ־1811, הייתה היצירה האהובה עליו ביותר. אנגר מטעים את פערי הכוח בין הנשיות והגבריות דרך השימוש בסיפור המיתולוגי. יופיטר הוא האל רב־הכוח, ראש הפנתיאון, ותטיס רק נימפה. המוטיב של “אם וילד” מצוי בשתי היצירות. תטיס התחננה על חייו של אכילס, ודומה כי תבורי המחופשת מתחננת אף היא על חייו של התינוק שהיא מחזיקה בידיה. ההתנפלות אל השיש הקר והגב העצום, החשוף, הבוהק, החלק, מעצימים את המטען הריגשי של הסיטואציה. דומה כי תבורי, בהתגלמותה כ”כל אם”, כמו מגישה מנחה לאל אכזר המסב אליה את גבו ואת פניו; ראו את הטיית הראש הקלה שמאלה של ראש הפסל, אשר המנח הקומפוזיציוני של תבורי עושה בו שימוש מבריק.

השימוש שעושה תבורי בשחור ובלבן מהדהד את הפערים המעמדיים, המגדריים והגלובליים. אישה שחורה מתחננת בפני גבר לבן. תמצות האכזריות של זמננו: מחד, קובעי המדיניות ההגמונית – ברובם גברים לבנים – ומאידך קורבנות הניצול, הרעב, והמלחמה – ברובם נשים וילדים. די להיזכר בהמוני הפליטים המתים בים התיכון, רבים מהם אפריקאים שבורחים מ”הרעב הגדול”.

למרות שבמקורו היה הפיסול היווני צבעוני, מאז פעולותיו הנמרצות של הניאו־קלסיציסט יואכים וינקלמן לצביעת הפסלים היוונים בלבן, קובע הצבע הלבן כסמלה של המורשת הקלאסית. בהדהוד עכשווי, עבור הפליטים הרבים, יוון היא היא השער לאירופה, היא אירופה.

העיטוף הקפדני שתבורי עטתה על עצמה, כולל אצילי הידיים, מרפרר במובהק אל סמל אחר של התקופה: הסמלים המוסלמיים של הרעלה, החיג’אב והניקאב. הגוף הנשי המכוסה מכף רגל ועד ראש בשחור הוא סמל הצייטגייסט, והמאבק של המודרנה העכשווית ממוסגר כמאבק לשחרר גופים הממוגדרים כנשיים מן החוקים הפטריארכליים המכסים אותם. לכאורה אמור האיסור על עור נשי להיראות בציבור לבטל את הממד הארוטי הטמון בו “באופן אינהרנטי”, אולם ברי לכל מי שראה נשים אלו כי הארוטיקה, הפתיינות והאיכות המינית לא נעלמו כלל עם הכיסוי. עקבים גבוהים, עיניים מאופרות, ביגוד צמוד, רפרטואר נרחב מאפשר לנשים להלך על הקו הדק שבין האיסור של השריעה, או ההלכה, לבין הרצון לשמר לעצמן הילה של אטרקטיביות מינית ויופי.

מי שהנכיחה לאחרונה במלוא העוז את המתח העצום הזה שבו שרויה התרבות העכשווית הגלובלית הייתה הסלבריטאית קים קרדשיאן, בהופעתה השחורה בפתיחת המט גאלה בניו יורק (תמונה מספר 2). אם הציור של אנגר בחר בקונטרסט הברור בין האישה הערומה והפגיעה לגבר החזק הלבוש למשעי בכדי להצרין את פערי הסטטוס והמעמד, הרי שיצירתה של תבורי עושה ההיפך, בהתאם למתחולל בימינו. לבוש היתר הוא סממן לפגיעות, והעירום סממן של כוח.

תבורי אינה מוותרת על הפטישים הנשיים: ראו את הארוטיות המוחנקת בעקבים הגבוהים (צילום מספר 3) והבגד הצמוד (צילום מספר 4). החיבור לאסלאם מודגש גם בחיבור שעושה תבורי בין הצילום לקובייה העטופה שטיח, הנדמה כשטיח תפילה מוסלמי (צילום מספר 5).

הלבוש השחור מזוהה גם כלבוש אבלות. האם האישה בתצלום היא אישה השרויה באבל? האם בנה חי או שמא מת? או עומד למות? דמותם של מריה וישו, על שלל ייצוגיהם (“מריה השחורה” מצ’סטוחובה, שהעתק שלה נמצא בכנסיה ביפו, למשל), עולה בזיכרוננו. גם בעבודה שהוצגה במוזיאון אורי ורמי נחושתן התייחסה תבורי לפיסול האנדרטאות הישראלי, והשתמשה בלבוש השחורים שלה כמקביל לעבודת האבל הפיסולית הישראלית.

יכולתה של תבורי לגעת בטרנסנדנטי דרך הפגניות, הנוצריות, והמוסלמיות, בהיותה היא עצמה אישה יהודייה וישראלית, היא פנומנלית. זוהי עבודת אמנות מרגשת, אייקון של התקופה שבה אנו חיים.

“הרעב הגדול”/ נועה תבורי ויואב אפרתי
גלריה מנשר
אוצרת: סמדר שינדלר
נעילה: 12.03.22