ממני/חוץ/בתוך/ביחד

בשיא ימי הקורונה, עסק עולם האמנות בעיקר בהשפעות מגבלות הריחוק החברתי על הצגת וצריכת אמנות, וחישב דרכי התמודדות מוסדיות עם המשבר.בעוד שדרכים חדשניות שכאלו לא נראה שנמצאו, שוק האמנות שוב עקף את המוסדות ואת האמנים בסיבוב, והמציא עצמו מחדש – ועל הדרך גם את ההילה של עבודת האמנות בעידן השעתוק הדיגיטלי – בעזרתו האדיבה של ה-NFT השערורייתי, הלא הוא קובץ דיגיטלי חד פעמי. בשדה המקומי, נראה שעיקר התערוכות שעוסקות בצורה כלשהי ברוח התקופה הוויראלית מנצלות את המגבלות והקושי שהיא הביאה עמה על מנת להציע יצירה מיידית, קלילה או מתנחמדת, כזו שלמעשה מסווה, ברוב המקרים, גישה מתעצלת או לכל הפחות אנטי-ביקורתית.

אך לאחרונה נתקלתי בשלוש יצירות שדווקא בחרו להתמודד עם הריחוק החברתי כנושא, תוכן או צורה, וליצור מתוכו, עבורו וכנגדו במקום להתבוסס במטא-ספקולציות נוסח ״לאן מועדות פניו של שדה האמנות?״. מדובר ביצירת המחול ההשתתפותית של להקת יסמין גודר ״מתרגלים אמפתיה # 2על2״, תערוכת הדיוקנאות ״קוראים לנו לבוא, עלמה יצחקי מארחת״ בגלריה P8, והתערוכה הזוגית של נעמה ערד ותכלת רם בארטפורט, ״חוץ ממני״. מתוך ובהשראת התקופה הנוכחית, המשיתה מגבלות על חיי היומיום, ניסחו לעצמן היוצרות בכל אחת מהעבודות האלו מעין תרגיל מתמשך או חוקי יצירה. במקרה של שתי התערוכות האחרונות, חוקים אלו אפשרו להן להחליף את תהליך היצירה הבודד ברובו בסוג של שיתוף פעולה, בעוד שבמקרה של עבודת המחול, שמראש נוצרת תוך שיתוף פעולה, הם דרשו להתמודד עם תוצאות לא צפויות בזמן הפרפורמנס עצמו.

ב״מתרגלים אמפתיה # 2על2״, עבודת מחול שהיא חלק מ״פרויקט מחקר חדש״ של להקת יסמין גודר, לקחתי חלק בטעות. נרשמתי למחול, שהוצג במסגרת ״פרטיטורה למרחב הפתוח״, תערוכה וסדרת מיצגים שאצרה האמנית הילה בן ארי במרכז תרבות מנדל ביפו, מתוך הנחה שיש להירשם כצופים מפאת מגבלות הקורונה. כשהגעתי למקום, התברר לי שנרשמתי כמשתתפת. כך השיתה עלי הנחת מגבלת הריחוק החברתי השתתפות אינטימית. העבודה, שנעשתה כתגובה מוצהרת לתקופת הקורונה, מפגישה שני רקדנים ושני משתתפים למופע קצר בן 25 דקות, שבוחן ״כיצד ניתן להפוך את מה שנתפס כמגבלה – שמירה על מרחק של שני מטרים – למרחב פוטנציאלי ליצירת אינטימיות, משחקיות, ריפוי וגילוי משותף״. בפועל, שני הרקדנים מפתים לאיטם, ובחוכמה תנועתית עילאית, את שני המשתתפים לשתף איתם פעולה. הם משדלים את המשתתפים לחקות אותם, ואז מחקים את תנועותיהם שלהם, במעין מחול של אחד על אחד ושניים על שניים שבו לא ברור מי מוביל ומי מובל. תוך כך, המשתתף לוקח יוזמה על המופע ועל השתתפותו.

״מתרגלים אמפתיה 2על2״, צילום: תמר לם

חלל הצפייה, שבו התקיימו במקביל שני מופעים מופרדים ביריעות בד, נתחם בצורה שיצרה אינטימיות לא רק בין הרקדנים למשתתפים, אלא גם בין הרקדנים והמשתתפים לקהל, שני סוגי אינטימיות שקשורים אחד בשני עבותות בעבודות מסוג זה, ולמעשה מאפשרים זה את זה. לאורך המופע המשתתפים נעו, תרתי משמע, בין היותם צופים, משתתפים, ונצפים: בתחילה צפו במחול כשאר הקהל בעודם ישובים בגבם אליו. בשלב מאוחר יותר הופעלו לכדי משתתפים, אך גבם נותר מופנה לקהל. רק לקראת סוף המופע מסתובבים המשתתפים לצופים ונתקלים חזיתית בעובדת היותם נצפים, וכך הופכים לפרפורמרים בעצמם. לאורך המופע, גדלה הקפסולה הזוגית של הרקדנים לקפסולה מרובעת של רקדנים-משתתפים, שבתורה מתרחבת לקפסולה של רקדנים-משתתפים-צופים. תהליך המיטוזה הכוריאוגרפי הזה מתאפשר הודות למינונים מדויקים של אמפתיה, אינטימיות, מוחצנות והשתתפות.

יצירה אחרת שמאפשרת לפרפורמרים, ליוצרים ולצופים להתחקות אחר נראויותיהם ופעולותיהם, וזאת דווקא על ידי תצוגה סטטית ורטרואקטיבית, היא התערוכה ״קוראים לנו לבוא, עלמה יצחקי מארחת״, בה מוצגים 14 רישומי דיוקנאות זוגיים בפחם. יצחקי הזמינה קולגות, חברים וסטודנטים שלה לשעבר למפגשי רישום של אחד על אחד. דרך התצוגה של הדיוקנאות מהדהדת את המפגשים האינטימיים האלו: הם מונחים בצורה אופקית על פלטות עץ המוצבות על חמורים. בחציו האחד של כל דף מופיע רישום דיוקנה של יצחקי שנעשה בידי האמן האורח, ובחצי השני רישום דיוקנו של אותו אמן אורח בידי יצחקי. הצופה רוכן מעל הרישומים, פעם מצד אחד ופעם מהצד השני, כאילו היה הוא הרשם, כמו גם המודל, בזמן שהדיוקנאות מביטים אליו כמו בבואות משתקפות.

מראה הצבה מתוך “קוראים לנו לבוא”, עלמה יצחקי מארחת, גלריה P8, 2021, צילום: תמר לב-און

הסדרתיות מובילה לחוויית צפייה מטרידה ומבלבלת: אנו רואים את אותו הסובייקט – יצחקי – בסגנונות ציוריים שונים, וסובייקטים שונים – שיצרו את אותם סגנונות – תמיד באותו סגנון הרישום של יצחקי. הדיוקנאות עצמם מחוברים בקודקודם כמעין תאומים סיאמיים לא זהים, וריח דק של מאבק על חלל הנייר הלבן עולה מנקודת המפגש. האם הדיוקנאות צמחו מן הטורסו אל עבר האחר במעין תחרות סמויה אל אמצע, או שמא פרצו ראשית מן המרכז, מן הראש, בתביעה א-פריורית למרחב הווייתם? לאורך השוטטות בין השולחנות, אקט הצפייה, שהוא כה חיוני לרישום דיוקן מהתבוננות, מוכפל ואף משולש בין אנשים ובין זמנים, בעוד שהמגע נותר מדומיין בין ראש לראש, בין עין לעין, ובין עין ליד.

את הדיוקנאות האופקים מלווים שני דיוקנאות עצמיים של יצחקי, שנעשו בדיו על קירות הגלריה. הם מבוססים על התבוננות בדיוקנאותיה כפי שהם נרשמו בידי הרשמים-אורחים, כל אחד מהם על קבוצה של שבעה דיוקנאות. כלומר, הם מכילים שכבות של התבוננויות ופרשנויות של הסובייקט בידי אחרים, למעשה דיוקן-עצמי-דרך-האחר. בכך, הם מנסים לאחוז באפשרות החמקמקה של הכרת עצמינו מבחוץ. בתוצאה, שמתנוססת על הקיר מלווה בהשפרצות דיו, ונבדלת מהדיוקנאות השולחניים בנוכחותה העוצמתית, המיידית, הגדולה והדחוסה, יש מעין זרות אלימה, דומה לתחושה הלא-נעימה שעולה כאשר אנו שומעים את הקול שלנו מבחוץ, בהקלטה. הבלבול האינהרנטי שטבוע בתיאור המילולי ״רישום של…״, שיכול להתפרש כרישום של הרשם ורישום של הדמות הרשומה, מתממש בתערוכה הזאת באופן ויזואלי, וכך מציף את מלוא הבעייתיות הכרוכה במושגי הבעלות על יצירה המתארת את האחר, כמו גם על דמות העצמי בכלל, שתמיד נראית על ידי האחר. בימי הזום, המפגש עם האחר כולל תמיד גם מפגש עם העצמי, ועם איך שהוא מופיע בפני האחר.

גליה הילי פסטרנק ועלמה יצחקי, פחם על נייר, 70×50

התערוכה הזוגית של נעמה ערד ותכלת רם, ״חוץ ממני״, מתייחסת בדיוק לאפשרות-חסרת-האפשרות הזו – היכולת להכיר את עצמינו דרך אחרים. אמנם בתערוכה הפיסולית לא נוכח שום סובייקט, אך הפיגורטיביות שבה ניכרת ביתר שאת בכל אובייקט. בדומה לתערוכתה של יצחקי, גם היא נוצרה תוך יצירה הדדית, אינטימית ובו זמנית, ואף הגדילה לעשות והתיכה את נקודת החיבור של ראש-לראש לכדי גוף אחד. זוג האמניות-חברות חברו יחד ליצירת המרחב האישי ביותר – בית. הגלריה הלבנה הפכה לדירת רפאים משחקית, שבה כל חדר מיוצג במינימליות על ידי אובייקט שטופל באופן סוריאליסטי-אל-ביתי-הומוריסטי, המשלב באופן מתעתע בין עכשיו אוניברסלי לסבנטיז ישראלי.

דלת רשת פרברית מאלומיניום לבן מסמנת את מבואת הכניסה. הרשת שבה נחתכה, ונתפרה חזרה בכבל USB לבן שקשור בסרט פפיון. כותרת העבודה, ״אינטרנט״, מציבה את הקישוריות כתנאי כניסה לדירה, וממקמת אותה כמעין פורטל. בפנים, המטבח מסומן בטוסטר אובן משומש ומטונף, מכוסה בצמר כבשתי, מעין חיית מחמד סוררת, שזנב כבל החשמל הלבן שלה משתרך מאחוריה (״The Open״). בסלון ספת עור סינטטי זול ומהוהה, שעליה מונחים סימונים של דמויות בדמות פטישי חימר רכים, ידית של אחד הפכה לכפה, השני אוחז סיגריה (״A Friend in Need’s a Friend Indeed, a Friend with Weed is Better״, 2020). האינטראקציה העדינה בין שני אברי האובייקטים האלו מרמזת על סלון של דירת רווקים הוללת, בה הביחד הוא זמני, סיבתי ומסיבתי. תחת הכותרת הצינית ״תרימי״ – ציווי הזמן הדורש להיות שמח, נמחצת כפפה חד פעמית מלאה בגבס תחת דלת של שידת פורמייקה לבנה. זוג גרבי ספורט לבנות שתלויות על מתקן צלייה מתכתי מצוות ציווי חברתי אחר – ״Change״ – דהיינו להשתנות, להשתפר: הגרביים מחוררות במחטי דיקור במעין טיפול עצמי עד לזרא. בחדר השינה נראים עקבות גופניים אחרים בדמות שני ריסים מלאכותיים שצפים בגיגית מים המשוקעת במיטת יחיד וחצי, היכן שאמור היה להיות מונח הראש (״בריינסטורמינג״). המיטה מכוסה בשמיכת לבד בהדפס פסים בגווני בז׳-חום-אדום, שכמעט ומעלה באף ריח נפטלין. הריסים שטים להם, לעיתים זה לצד זה כאילו הם שייכים לאותם פנים, לעיתים נפרדים.

מראה הצבה מתוך “חוץ ממני”, תכלת רם ונעמה ערד, ארטפורט 2021, צילום: ליאת אלבלינג

בטקסט מבריק הנכלל בקטלוג התערוכה, כותבת מיכל הלפמן כי ״בתערוכה זו נפגשו איברי הטרום־שימוש של ערד עם איברי הפוסט־שימוש של רם״. ההתכה של שתי הפרקטיקות הפיסוליות הדומות אך שונות של האמניות יחד מאפשרת ״להכיל את העצמי כאוטונומי ואת העצמי כיחסים, כמצב שאינו דואליסטי אלא שלם״. כלומר, במקרה הזה, התרגיל שהשיתו עליהן האמניות כפה עליהן לעבוד יחד ולמצוא את המשותף ביצירתן, אך התוצאה מתמקדת בהבניית העצמי המובחן, כתלוי כבר ותמיד באחר. עוד מבחינה הלפמן כי בתערוכה נפגשים הפיסול כפרקטיקה של ״ממני״, והמיצב כפרקטיקה של ״חוץ״. ברוח זאת ניתן להמשיך ולחשוב על הרישום של יצחקי ואורחיה כפרקטיקה של ״ממול״, המדגישה את המרחק החיוני לראיית האחר, כמו גם העצמי, ועל המחול של גודר כפרקטיקה של ״בתוך״ – כלומר הימצאות יחד בתוך סיטואציה מובחנת, מיצגית, קפסולית, שבה האני מוצג לצופים ומיוצג על ידי הרקדנים בו בזמן. כל יצירה, בדרכה, משרטטת את דיוקן העצמי בתקופה בה האפשרות להיות מחוץ לעצמינו משתקפת אלינו מן המסך, מחוץ לטווח התפיסה, ואילו היכולת להיות בתוך עצמנו עומדת למבחן.

מתרגלים אמפתיה # 2על2, להקת יסמין גודר, במסגרת ״פרטיטורה למרחב הפתוח״, אוצרת: הילה בן ארי, מרכז תרבות מנדל

חוץ ממני, נעמה ערד ותכלת רם, אוצרת: ורדית גרוס, ארטפורט

קוראים לנו לבוא, עלמה יצחקי מארחת, אוצר: אבשלום סולימן, גלריה P8, (משתתפי הפרויקט המוצגים בתערוכה: רותי בן יעקב, נטע ליבר שפר, ג׳ניפר בר לב, גליה הילי פסטרנק, מיכל בראור ,אפרת קליפשטיין, גיל גורן, לוסיאנה קפלון, נטליה זורבובה, תמר לב-און, טל ירושלמי, אלעד רוזן, גיא לוי, אלהם רוקני)