אמריקה נראית קודרת מבעד למצלמה

כאשר למדתי צילום, לפני למעלה מעשרים שנה, היה רגע של מפנה מכריע, כשפגשתי את צילומיו של רוברט פרנק. היה צילום לפני פרנק – ואחריו. במסדרונות ״קמרה-אובסקורה״ של שנות ה-90 עדיין דובר מפעם לפעם על ביקורו במוסד בשנות ה-80, ומיתוסים רבים צמחו סביב דמותו. שנים לאחר מכן, כשאני מלמד את ההיסטוריה/ות של הצילום ומציג את עבודותיו, אני רואה את הפליאה והברק גם בעיני תלמידיי ותלמידותיי.

רוברט פרנק, שמת בשבוע שעבר בגיל 95, היה משנה עולמות. מדובר ביוצר שהביא את הצילום לנקודת מפנה (ושבר) שלאחריה השתנה הכל. והוא עשה זאת לפחות פעמיים. פרנק נולד בשוויץ והיגר עם משפחתו היהודית לניו יורק ב-1947, לאחר תום המלחמה. הוא פעל בסביבת דור ה״ביט״ וברוחו. חבריו הטובים ג׳ק קרואק, פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג עשו במובנים רבים לספרות ולקולנוע את מה שעשה פרנק לצילום.

ספר הצילום ״האמריקאים״, שהיה ועודנו המגנום אופוס של פרנק, יצא לאור לראשונה בשנת 1957 בצרפת. מו״לים אמריקאים לא רצו לפרסמו בתחילה, אך שנים לאחר מכן הוא הפך לאחד מהספרים הנמכרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מדובר בדיוקן קודר ושסוע של אמריקה שלאחר המלחמה הנוראית ההיא, מנקודת מבט של יוצר מהגר, אנרכיסט, כמעט חייזר. הספר הציג מהפכה של ממש בשני רבדים: הוא שינה ללא היכר את שפת הצילום בעודו חותר תחת כל ערכי הצילום המודרניסטי ״הטוב״. זוהי בשורת הצילום הרע (במובנו הטוב), שיאפיין את הצילום האמריקאי משנות ה-60. צילום חף, מיידי, לא מושלם, מטושטש, אטום, מקוטע. רבים מצילומיו של פרנק צולמו מתחת לגובה המותן, חלקית מתוך בחירה אמנותית אך בעיקר מסיבות פוליטיות. פרנק היה חבר בקבוצה שהיתה תמידית תחת עין פקוחה, חשודה בקומוניזם ובמסרים אנרכיסטיים. השפעתו הסגנונית ניכרת באופן גורף בשנות ה-60 ונוכחת גם בעבודתיהם של צלמי דור הביניים של הצילום הישראלי.

כריכת הספר “האמריקאים”, של רוברט פרנק

השבר המקביל שיצר פרנק בא לידי ביטוי בהנחת היסוד של הצילום התיעודי. לא ניתן להתווכח עם עובדת היות ״האמריקאים״ ספר דוקומנטרי. הוא מגולל את סיפורה של אמריקה בשנות ה-50 באופן שאינו פחות עדותי מאשר אסתטי. לראשונה אנו פוגשים תיעוד אישי, סובייקטיביסטי, שמצולם מנקודת מבטו של פרנק כאדם, כהלך, כיישות עצמאית. אין מדובר במסמך מטעם או בעבודת תיעוד תעמולתית, כי אם בגוף עבודה לירי, שבסיסו בפעולת תיעוד.

יותר מעשור מאוחר יותר, ב-1972, כאשר מפרסם פרנק את ספר האמן הרדיקלי The lines of my hands, הוא שוב שובר את הנחות היסוד המקובלות. הפעם הוא מפגיש טקסטים בכתב ידו עם דימויים צילומיים, מציג לראשונה את הדפסי המגע של צילומיו הלא ערוכים (הדפסי מגע), ומייצר מחשבה נוספת על דימויי ״האמריקאים״ כאשר אלו מוצבים מחדש במרחב הנוף והבית של שנות ה-60. לא יהיה זה בלתי זהיר לטעון שהספר הזה הציג לראשונה תחבירים שיאפיינו את הצילום הפוסטמודרני של שנות ה-70 המאוחרות. כזה שיאפשר לצילום לנוע מן המרחב המודרניסטי-אסתטי אל עבר המושגי. אך בניגוד לעבודות רבות שסובלות מאקדמיזם ביקורתי, פרנק ממציא צילום מושגי לירי. כזה שמצליח להיות חכם באותה העת שהוא מפעים.

ואי אפשר שלא להזכיר את הפן הטראגי שבחייו הארוכים והפורים. בעת שדהר במכונית שחורה במרחביה הפרומים של ארה״ב המגלידה היו איתו בת זוגו ברברה וילדיו אנדראה ופבלו, שאף מצולמים בכמה מהדימויים האיקוניים של הספר. פרנק איבד את שניהם: בתו אנדראה נהרגה בהתרסקות מטוס ב-1974 ובנו פבלו התאבד 20 שנים לאחר מכן.

על רוברט פרנק קשה לומר שנפרד מן העולם מוקדם מדי. הוא צילם עד תחילת שנות ה-90 שלו, ותרומתו והשפעתו ממקמת אותו לטעמי בחבורה מצומצמת מאד של פורצי דרך חד פעמיים.