ליל שימורים

כשנכנסים לתערוכתו של אילן מויאל, “מעשי כישוף”, בבית האמנים בתל אביב, נתקפים חלחלה עמוקה. ניחוח של חומרים כימיים, של דברים שנמצאים בין החיים למוות, מכה בנחיריים. בחלל מוצבים אובייקטים מורכבים מגופי שימור המאכסנים בתוכם בעלי חיים חנוטים בנוזלים צבעוניים, רהיטי וינטג’ שהותכו בחמר טבעי ופוסלו לטילים קטנים או היברידים דוממים וחלקי צעצועים שבורים שנצבעו או כוסו בחומרים פלסטיים מבריקים. את הכניסה לחלל חוסם “כיסא המכשף”: כיסא מוזהב בעל שלוש רגליים ומושב פרסה, עליו מונחים שני בקבוקי מעבדה המכילים יצורים ונוזל תכלכל, ולפניהם שתי צנצנות קטנות מלאות בנוזל ירוק, זרחני. הצנצנות, הבקבוקים והכיסא עצמו מעוטרים בפניני פלסטיק ורודות ולבנות. על הקיר תלוי צילום פורטרט של מויאל (צילמה: ורד ניסים) ממנו ניבטות עיניו המוכיחות של מויאל, מוכות הקרנה של עשרות עיניים נוספות. על הקיר תלוי שעון קוקייה ישן שמחוגיו כבר נשרו וקוקייתו פרחה זה מכבר, ובלבו מונחת צנצנת מלאה בשסק שטרם בשל, כבוש בחומר משמר. האווירה הכללית היא של טירת רדופה בסרט הוליוודי. אפילו התוויות עליהן מופיעים שמות העבודות הודפסו בפונט מסולסל, כאילו נלקחו מספרי הארי פוטר. במרכז החלל התפרקדה מהופכת על גבה גוויית מקק מוקפת מערבולת של נמלים זעירות, מופע חי שנשתל במקרה או בכוונה ולא פונה לכבוד המבקרים.

אילן מויאל, “כיסא המכשף”, טכניקה מעורבת, 2019

מויאל, שלו תואר ראשון מהמדרשה לאמנות ותואר שני מהתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב, משוטט בסביבת ביתו בקרית אונו ואוסף אורגניזמים מתים מן החי והצומח, משמר אותם בצנצנות מלאות בחומר המבוסס על נתרן כלורי מרוכז, ומשלב אותם בעבודה פיסולית עם רדי-מייד שמצא ברחוב. בקלות ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר בחדר הנעורים האפל של סיד, הנער המופרע מהסרט “צעצוע של סיפור”, או חדר נסתר בטירה ההזויה והמרוהטת של “משפחת אדמס”, להניח שבמחשכי הסטודיו שלו רוקח מויאל מזימות רשע אפלות וזדוניות. אבל ההיפך הוא הנכון. מויאל מפסל את האובייקטים מתוך מחשבה עמוקה וריטואלים של כישוף, שמעלים באוב רפואה קדומה ושבטית או מלאכת מכשפות, ואמורים לטפל, באמצעות האובייקטים והתרכיב שלהם, בבעיות הקשורות ל”נעורים נצחיים, זיווג וזוגיות, ילודה ורבייה, און ואונות”.

אמנות ככלל נוצרת גם כדי שיגעו וימששו אותה. האמנית או האמן בוחרים לעבוד עם חומרים מסוימים מתוך מטרה ורצון ליצור דימוי חושני וחושי, שמאופיין בטקסטורה, צבע וריח ספציפיים, גם אם אלו עדינים מאוד. חרף הציווי הפורמלי והרווח “אסור לגעת”, אני תמיד רוצה לגעת בהיחבא בעבודות אמנות שמסקרנות אותי. בתערוכה של מויאל, לא רק שלא העזתי לגעת אלא ממש נמנעתי מכך, וטפפתי בין האובייקטים בזהירות מוגברת; שמא ידבק בי משהו מהמרכיבים המסתוריים, יימרח ויידבק אליי לעד. מויאל מציין, בצדק, שהאדם התרחק שנות אור מהחוויות האורגניות של המוות והלידה. בעבר, אנשים היו נולדים ומתים בבתיהם, הרפואה הייתה רחוקה מלהיות סטרילית ואנשים התעסקו עם נוזלי גוף, ריחות וטינופת באופן שוטף, ולא חששו או נגעלו מהגוף האנושי ומהחי והצומח.

אילן מויאל, “עגלת המוות”, טכניקה מעורבת, 2017

“זה מזיע”, קבעתי, והצבעתי על בובת תינוק שהייתה שקועה בתוך קן ציפורים בצמוד למשטח שחור בקיר. כבר דימיתי בעיני רוחי את מויאל נעלב מתגובתי אבל עיניו אורו. “אני כל כך שמח שאמרת את זה”, אמר וחייך, “ושאת חוששת לגעת”. מתברר שזה בדיוק האפקט שמויאל רצה לייצר. הוא מעיד שהעיסוק בחומרים ובבעלי החיים והצמחים גורם לו לסיוטים ממשיים. הוא נגעל ומתקשה לטפל בחומרים הללו, אבל מתעקש להמשיך להתנסות בכך, כחלק חיוני מתהליך היצירה שלו. זה לא מעט שנים שאמנים העוסקים בשימור, בעדות, בארכיב או בבעלי חיים, מציבים ריחוק גדול בינם לבין התוצרים ומציגים בעיקר את ה”דיבור” עליהם. מפזרים רמזים, מדגימים, מצלמים, יוצקים. אם בכל זאת הם בוחרים לחשוף מוצגים שהם הגוף עצמו או בעל החיים, גופים אלו מורחקים מהצופה באמצעות הצבה מנוטרלת ומרוחקת, נופך מדעי, או זיוף מוחצן; כביכול שחזור של תנאי מעבדה, כאילו ריקבון, רמזים למשהו שאולי בגרסה אחרת היה מגעיל או מפחיד מישהו. אפילו בעלי החיים המשומרים של דמיאן הרסט, על פרסותיהם המוזהבות והפרפרים הנעוצים בבד, עוררו בזמנו הערכה, תדהמה והערצה (לצד ביקורת).

בתערוכה של מויאל, הגועל עמוק וחזק מהצופה, מעורר בחילה, הסתייגות בלשון המעטה, ודחייה עמוקה שמקשה על השיטוט והצפייה בתערוכה ועל ההתייחסות אליה כאמנות. זהו המפתח לתערוכה ומקור הכוח העיקרי שלה. התוודעתי לעוצמת המסר הזה בעיקר כשביקרתי לאחרונה בתערוכות נוספות שעוסקות בנושאים דומים או קרובים. נדמה שהנושא האקולוגי-ביולוגי-מדעי על גווניו מתקמבק בענק בארץ, בעיקר בתערוכות הבוגרות והבוגרים הטריים של בתי הספר לאמנות, וחושף את הגישה הסטרילית באמצעותה מטופלים הנושאים הללו. הכל נשמר נקי, ארוז, עטוף ומורחק מאוד בתוך מדפים מוארים, מעמדים שקופים והצבות אמנותיות. המוצבים אינם גולשים או מבעבעים או מאיימים להתפוצץ, הם טבע משוכפל, מהונדס ומסורס מתהליכיו הקוסמיים, הכימיים והביולוגיים. “טבע” מפולטר ומועתק ממציאות אקסטרה טכנולוגית שאנו שבוייה ומעריציה.

אילן מויאל, “גולם”, טכניקה מעורבת, 2018

מויאל מצדו, מרגיש “חובה רוחנית” לעסוק וליצור באופן הישיר הזה, משרת נאמנה את המיסטי-מכושף-אנרגטי, ומנתב את ה”כמיהות האנושיות משולחות הרסן” לכדי תולדה של טוטמים ותבליטים מעוררי קבס. בימים בהם המפלצות והרוע האמיתיים של הגזע האנושי נחשפים במלוא כיעורם, עיסוקו של מויאל וניתוב הכוחות האפלים דווקא לאמנות או ליצירה ככלל הוא הצעה קריטית. טשטוש הגבולות בין ה”דיבור על” המנותק והמרוחק ובין הדבר עצמו והפעולה שטמונה בו, כלומר “טינוף הידיים” מתוך כוונות חיוביות ליצור טוב, הוא מהותי בעיניי להבנה שלא ניתן לעטוף ולארוז את הגועל והאימה בסרטים ומלמלות או במילים ומעשים. הטבע ותהליכיו, בסופו של דבר, חזקים מהאדם ולא ניתנים לאילוף, רק לניתוב מודע לעבר ביטויים ודימויים. האם גם לדימויים יש את הכוח והיכולת להזיק? ייתכן. אבל ההיסטוריה מוכיחה שאפילו הדימויים הברוטליים ביותר כמו פורנו וקולנוע אלים שאובים בסופו של דבר מתפיסות וממציאות שכבר מתרחשות או התרחשו בעבר. כלומר, הדימויים אינם מייצרים את המציאות, אלא המציאות, מזעזעת ככל שתהיה, היא שמייצרת ומולידה דימויים חמורים. אם כן, ההשתכשכות ברפש והפגישה איתו, ההתמודדות מולו והיצירה באמצעותו, הדברים שמציעה תערוכתו של מויאל, הם, לפחות בתור התחלה, הצעה אמנותית מרעננת.

“מעשי כישוף” / אילן מויאל
אוצר: אריה ברקוביץ’
בית האמנים ע”ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה:27.07.19