מנקודת המבט של עפיפון

התערוכה “מערבולת” של גסטון צבי איצקוביץ במוזיאון הרצליה מורכבת מעבודות שנוצרו ב-2018 בסדרת נסיעות של האמן לאזור עוטף עזה, בזמן בו פרצו הפגנות של תושבי הרצועה נגד המצור הישראלי על עזה. איצקוביץ, שצילם באזורים שנפגעו על ידי עפיפוני תבערה שנשלחו מהרצועה לעבר שדות הקיבוצים, בוחן בעבודתו את המראה החדש שהותיר בהם הסכסוך. הסדרות צולמו בשטחים בהם האש כילתה צמחייה סביב תלי אבנים ומבנים הרוסים של כפרים שעמדו שם בעבר, וכך חשפה אותם.

התערוכה מורכבת משתי סדרות של תצלומי סטילס שצולמו בגובה עיניים במצלמת פִילְם אנלוגית פשוטה על סרטים פגי תוקף “מערבולת” ו”ללא כותרת [סִמְסִם, נג’ד ואלמנסורה]”, ומשני סרטי וידאו. האחד, “עפיפונים [סִמְסִם]”, מציג צילום אווירי של שדה שרוף והשני “שקיעה מעל עזה”, מציג את רגעי השקיעה שנקלטו במצלמתו של רועי עידן בזמן שידור ישיר באתר Ynet, בעת דיווח רציף על האירועים בגבול רצועת עזה.

התערוכה מעלה שלל שאלות על היחסים המורכבים שבין הפורמט הדיגיטלי החד והצלול לבין הפורמט האנלוגי שנראה פגום וישן גם כשהוא עכשווי; בין משך הזמן של הווידאו לבין הזמן של הסטילס; בין הזרימה המרצדת והאמורפית של המדיה הדיגיטלית לבין החומריות הסטאטית של סרט הצילום וההדפסה; בין ה”לייב-סטרים” של השידור הישיר האקטואלי לבין המבט המושהה של הגלריה; בין המקרי והסוחף (מערבולת רוח) לבין המתוכנן והקר. התערוכה נשענת על מסורת כפולה, זו של ייצוגי הנוף הפרספקטיביים וההוריזונטליים המגולמים בתצלומי הסטילס, וזו של המבט העילי, הטכנולוגי, המופשט והלא אנושי – שמגולם בסרטון “עפיפונים”. בעוד הווידאו של Ynet הוא שילוב בין שני המבטים הללו – שקיעה רומנטית שנקלטת בלי כוונה בידי המערך הטכנולוגי האוטומטי של השידור הישיר.

שלל השאלות מעניינות, אך כאן ברצוני להתמקד דווקא בשימוש של איצקוביץ במראה העילי בווידאו “עפיפונים” שממלא את החלל המרכזי. הפעולה שביצע איצקוביץ פשוטה למדי. הוא העלה מצלמת רחפן (drone) מעל לשדה שרוף באזור הקיבוצים אור-הנר וגברעם וצילם אותו ברצף אחד, ללא עריכה. אפשר לדמיין את המצלמה שלו מרחפת מעל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מביטה בו מרחוק ולא נוקטת עמדה חד-משמעית. גישה זו אכן מאפיינת עבודות קודמות של איצקוביץ, כמו סדרת המתנחלים שלו או סדרות הבולים שצילם. זהו מעין רצון בו זמני להגיב למרחב הפוליטי אך לא לשקוע בתוכו, לעסוק באקטואלי אך להשהות את המבט. בדיוק כמו להתרגש משקיעה מעל עזה בשידור ישיר. אולם, הווידאו “עפיפונים” מוכיח, לדעתי, דווקא את ההיפך: חוסר האפשרות של נקיטת עמדה מרוחקת שכזו, או חוסר האפשרות לא לנקוט עמדה.

לצילום האוויר יש השלכות הקשורות להופעת העידן הגלובלי, לעיצוב העצמי המודרני והעכשווי ולאופן הכרת העולם והמציאות. כמו כן לצילום האוויר חשיבות מרכזית לגאוגרפיה, למיפוי הקרקע, לתפיסות המרחב וייצוגו, לתפיסת הנוף האסתטית, הצבאית והפוליטית, לתפיסת הסביבה והשפעת האדם עליה ולתכנון האורבני-רציונליסטי-במבט-על. צילום האוויר אף השפיע על ארכיאולוגיה ועל אופן בניית תמונת העבר וכמובן על פיתוח התעופה וחקר החלל.

היכולת לצלם תצלומי אוויר נחשבה בעבר לאמצעי יקר ונדיר יחסית, השמור בעיקר למדינות ולצבאות. “השימוש הממסדי בצילום אווירי”, כותבים יעל מסר וגלעד רייך במאמר “שָׁמַיִם משוחררים: אמנות, המבט מלמעלה ויצירתו של ידע אזרחי חדש“, “הפך את המבט מלמעלה לשם נרדף לשליטה, למעקב ולאלימות”¹. אולם, לאחרונה טכנולוגיות אלו “שוחררו” ועברו מעין דמוקרטיזציה המאפשרת לאנשים פרטיים “לאזרח” את נקודת המבט העילית וליצור אלטרנטיבות לאופן הייצור, ההפצה והפרשנות של דימויים אלו. הורדת הסיווג מעל תצלומי לוויין ישנים, היכולת לרכוש תצלומי לוויין אזרחיים ובמיוחד, הופעת מצלמת הרחפן הביתית והפיכתה של מצלמה זו למוצר צריכה פופולרי, בידורי, תעשייתי ונגיש, פתחו את הפרספקטיבה האווירית לפוטנציאל התנגדות. אמנים ואקטיביסטים כמו טרוור פגלן (Paglen) ואיל ויצמן מפתחים טכניקות מיוחדות לחשוף את אופני הראייה החדשים והבלתי נראים של “הפוליטיקה האנכית” שמאפיינת את העידן הנוכחי.

הווידאו של איצקוביץ נמנע מאסטרטגיות כאלו ו”פשוט” מביט על שדה מלמעלה. די במעשה זה, לטענתי, כדי ליצור התנגדות. בדומה לסדרת הבולים של איצקוביץ – בה צילם בולים מפלסטין שעברו שינויים בידי תנועות פוליטיות שונות בתהליכים של ניכוס, מניפולציה, מחיקה והטבעה – גם סרטון הרחפן מקפל בתוכו את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת מצבו העכשווי במעין פַּלִימְפסֶסְט: שכבות של מחיקה-כתיבה-מחיקה, כיבוש-יישוב-התנגדות. כמו במקרה של תצלומי הבולים, נוצר דימוי של עבר-הווה-ו’הווה-שהיה’ (now-formerly). כל שכבה בונה תוך כדי הריסה, מייצרת דימוי חדש מתוך מחיקת הדימוי הישן. תצלום הרחפן דומה גם לתצלומי התקריב של הבולים בכך ששניהם מבטים עיליים וחדים, כמו פורנזיים.

בעת הנוכחית אפילו תיאור קר ומרוחק שכזה הוא מהלך חתרני. הסרטון “עפיפונים”, כשמו, מצטרף להתנגדות. הפרספקטיבה האווירית שלו אינה מרחפת מעל לעימות הפוליטי אלא הופכת לנקודת המבט של עפיפון פלסטיני, כי היא מסייעת לנו לראות את מה שהכיבוש ביקש להסתיר: מתחת לשדות המרעה של הקיבוץ מסתתרים שרידי 345 בתיו של הכפר הפלסטיני סמסם, ש-1,500 תושביו גורשו ב-1948 (על-פי אתר “זוכרות”). המראה העילי חובר בהכרח לתנועה השורשית (grassroots) של המפגינים העזתיים, ששיגרו בלוני תבערה לשורשי הסכסוך וביקשו לשרוף את העשבים שהסוו את ההיסטוריה.