אונטולוגיה באוריינטציית אובייקט

יצירתה החדשה של מאיה כהן לוי מורכבת משלוש עבודות וידאו העשויות בטכניקת הסטופ-מושן. העבודות מציגות דימויים הנעים על המתח שבין אוטופיה יפיפייה לדיסטופיה, קטסטרופה אקולוגית, שריפה ש”השחירה הכל”; מתצורות נוף טרנסנדנטי, מהפנט, המשרה הוד קדומים ושלווה, לבדידות חודרת כל. עבודות הווידאו אינן נרטיביות או סיפוריות במובן עלילתי טלאולוגי, ולמעשה אינן נושקות לקולנוע הנורמטיבי כלל, אלא מעמידות במרכז הווייתן את החקירה הצורנית, את הפלסטיות של הדברים, את מה שהפילוסוף אדמונד הוסרל כינה “הטרנסנדנטיות של אובייקט טבע” (על הפנומנולוגיה של הבין סובייקטיביות, אדמונד הוסרל, רסלינג 2018 עמוד 203). עוד אחזור לנקודה זו בהמשך.

ההלך הצועד במדבר, הדקל השחור, השמש השחורה, המים הנעים, רסיסי האור המשתברים, ענפים ועצים המשתרגים לאינסוף, שמיים ואופק, מילון הצורות שפיתחה כהן לוי במשך השנים בציור החומרי ובצילום המקולף הופך עתה לתנועה, לזרימה המשתנה ללא הרף. אם נתייחס לשלוש העבודות כמכלול אחד, אזי זוהי עבודת הווידאו השנייה של כהן לוי לאחר “מלאך בוונציה”, וקיים דמיון בין השתיים; המוסיקה הנפלאה של אבי בללי, טכניקת ההוספה והגריעה, שהיא בעיני לוז המנגנון היצירתי, ואתייחס אליה בהמשך, השימוש בסטופ-מושן וההישענות על המגורען, השחור לבן, מייצרים אסתטיקה ראשונית מוקפדת. ההתרחשות הוויזואלית נשענת על אופן ההצרנה הייחודי של כהן לוי במדיום שפיתחה בתערוכותיה הקודמות, בהן הציגה “צילום מקולף”. כאשר חתכה/קילפה כהן לוי את הצילומים, החתך עצמו הצטרף כציר מפתח צורני למכלול יצירתה. החתך הופיע כצורה גמישה, המופיעה הן במודוס רחב, כעין או עלה אליפטיים, או צר עד למאוד, עד כדי פס או קו רישומי. צורת החיתוך רבת המשמעות של לוי מעלה מנעד של משמעויות. החיתוך עצמו פוער פתח אל תוך האין של פני השטח המצולמים, אל משטח הבסיס, אל הקרקע הלבנה. אני בוחרת לכנות חתך זה בשם עלה-האין. עלה-האין יכול להיקרא גם כהיפר-סימן המושל בעולמה הפיוטי, המורכב להפליא, של כהן לוי.

במונחיה של ג’וליה קריסטבה: “על ידי גיוסם של התהליכים הראשוניים ושל האידיאליזציה טווה דינמיקת העידון היפר סימן מסביב לריק הדיכאוני ויחד עימו. (…) אני מסוגל לתקן את האין לכדי משהו טוב יותר בהרמוניה שאין לשנותה (…) בדומה למחלצות הנשיות, המסתירות דיכאונות עקשניים, היופי נגלה כפניו העריצות של האבדן”. (כוחות האימה, הדגשות שלי, עמוד 87). כהן לוי אכן “טווה מחלצות של יופי” סביב האין, המשמש כציר המפתח הצורני של העבודה. לא בכדי קרויה אחת מעבודות הווידאו בתערוכה “שמש שחורה”. כהן לוי מציעה לנו הצעה הכמוסה בעלה-האין.

מאיה כהן לוי, סטיל מתוך “נדודי לילה”

אחד המצרינים הגדולים של האין בתרבות העולם הוא ללא ספק המשורר פאול צלאן, שזיקתו לעבודותיה של כהן לוי מורכבת ועמוקה. בקטלוג משנת 2009 ציטט פרופסור מרדכי עומר שיר של צלאן בהתייחסו לעבודותיה של כהן לוי, אך לא עמד על הקשר התמאטי העמוק ביניהם. צלאן, המשורר הגדול של גרמניה שלאחר השואה, של הניצולים היהודים הכותבים גרמנית, הצליח לפעור פתח אל האינות במילים. נדמה כי כהן לוי מצליחה לעשות זאת דרך הפלסטיקה, דרך דימוי הממשי, החומרי, החושני. אולם אם בסיום קריאת שיריו של צלאן אנו נותרים בתחושה קשה, מצליחה כהן לוי להלך מעדנות על הקו הדק בין שיכרון מחייה לשכרות ממיתה, בין התמזגות טרנסנדנטית מופלאה להיעלמות רכה אל האין. עיסוקה רב השנים במיסטיקה האסלאמית מצוי גם כאן בקרקעית העבודות, פועם באורו הזורח ומפיץ זוהר מפעים. ואכן, היצירה הנוכחית מחברת בין כמה וכמה ספירות תמטיות הנוכחות תדיר ביצירותיה של כהן לוי: טרנסנדנטיות המתחברת לקטסטרופה של השואה, ההלך ההופך לדקל השחור, דמותו התמירה מהדהדת בחוזקה את הגפרורים השרופים שהציגה כהן לוי ב”צל על צל וכופל”, (הוצגה ב- 2017 באטלייה שמי), גפרורים המתקשרים לפסליו של ג’אקומטי, שדמותו המצמררת של ה”מוזלמן” שימשה לו נקודת פתיחה; חיבור חזק למיסטיקה המוסלמית (“מראות לילה” 2012 גלריה גורדון ורבות אחרות) היונקת מן ההתבודדות במדבריות הענק, וחומרי נוף המסומנים כישראליים, כאשר בעבודות אלו מדובר באופן ספציפי במראות הטבע הארץ ישראליים הדרומיים, (“ים המלח”) ולאו דווקא בעירוניות, בה טיפלה כהן לוי בעבר גם בסדרת המגדלים (עזריאלי) ודימונה (הכור הגרעיני), אם כי גם זו מבצבצת מדי פעם, בשולי הפריים.

בראשית דברי ציטטתי את מייסד הפנומנולוגיה, הפילוסוף אדמונד הוסרל. הפנומנולוגיה, “מדע התופעות”, מעמידה במישורי הקיום האחודים את האני ואת הדברים, בדומה למהלך שמבצעת האמנות הפלסטית. נדמה כי כיום זוכה ענף זה של הפילוסופיה לתחייה מחודשת, גם באמנות, דרך ה”פוסט-הומניזם” והפילוסופיה החדשה והמלהיבה מבית מדרשו של גרהם הארמן (אוניברסיטת קהיר), המדבר על “אונטולוגיה-(ב)-אוריינטציית- אובייקט” (הקרויה באנגלית 000).

טכניקת הסטופ-מושן, בה משתמשת כהן לוי, מעצימה את שוויון הערך בין ההלך לדקל, בין הערער שבערבה לשובל הזוהר של כוכב, ומוליכה אותנו אט אט אל “היפוך העולמות” שמציעה לנו תפיסת העולם שאינה מעמידה עוד את האדם ומידותיו במרכז הדברים כולם. התבוננות חודרנית באופן בו האדם שוזר את עצמו בכוליות של הטבע, המגע הבלתי פוסק עם הספירות הפרימורדיאליות של הקיום, הזכות לנוע במהירות או באיטיות אל עבר הטרנספורמציה, כל אלו הם ליבת יצירתה של כהן לוי. חקירתה הנמרצת את פני השטח הוויזואליים של היחסים בין האובייקטים, מושכת חוט של מחשבה אל עבר דבריו של הארמן: “יחסים מתקיימים תמיד רק בפני השטח” או “יחסים הם תמיד סוג של עיוות או קריקטורה של האובייקט” (מתוך: גרהם הארמן, “נסיך הרשתות, ברונו לאטור והמטפיזיקה ” 2009, RE.PRESS עמוד 227). כל גריעה או הוספה, הנעשות לנגד עינינו בעבודה זו, בעדינות ובאיטיות, מגלות לנו את השינוי העצום המתחולל במערך היחסים הצורני הקודם, אפילו אם ההתערבות הייתה מינורית מאוד. השדה המגנטי של התמונה כולה השתנה. הסימטריה בין בני אדם למי שאינם כאלה היא בבחינת המובן מאליו כאן. הארמן קורא לפילוסוף ברונו לאטור ולנו לחדור אל “מעמקי השכבות הקריפטיות של האוטונומיה של האובייקט”, ונדמה כי זה בדיוק מה שכהן לוי עושה.