הדרך (החסרה) לעין-חרוד

כאשר יניב שפירא, אוצר המשכן לאמנות בקיבוץ עין-חרוד, צלל לראשונה לעומקם של מחסני המשכן, הוא גילה שם יותר מ-20 אלף ציורים, פסלים, תחריטים, הדפסים ותצלומים. רבים מהם לא הוצגו מעולם. במשך חמישה חודשים ליקט שפירא עבודות נבחרות מן האוסף ואיגד אותן לשלוש תערוכות מרכזיות המקיפות את 80 שנות קיומו של המשכן (1938–2018). ב-1.9.18 נפתחה התערוכה הראשונה, “מאוצרות המשכן לאמנות“.

קיבוץ עין-חרוד הוקם בשנת 1921 והיה “מהקיבוצים הראשונים שקידמו את רעיונות ‘הקבוצה הגדולה’ וטיפחו את הזיקה המחייה בין החלוצים בארץ ישראל לבין העם היהודי בגולה”, נכתב בטקסט התערוכה. הם טיפחו וחיזקו את הקבוצה מתוך הבנה שהיישוב היהודי בכלל והקיבוץ בפרט אינם נפרדים מן ההיסטוריה של העם היהודי. יצחק טבנקין, ממנהיגי הקיבוץ-המאוחד, הדגיש כי “המפעל התרבותי שלנו בארץ קשה לו להתקיים בלי הד עממי בגולה, כי אין תוכן לחיי הפועל בארץ בלי פתוס היצירה של ההמונים בגולה”.

למרות מיקומו בלב עמק בית-שאן, שימש עין-חרוד “מרכז רעיוני מוביל בתחומי התרבות, החינוך והחברה”. חיים אתר, בן הקיבוץ ואמן בפני עצמו, הצליח להדביק את חברי הקיבוץ בהתלהבותו ובחזונו בדבר הקמתו של המשכן. התושבים המוטענים במוטיבציה, חזון ואמביציה הקימו את מה שיכונה לימים “המשכן לאמנות עין-חרוד”. עין-חרוד ביקשו להיות לא רק בית לאמנויות פלסטיות כגון ציור או פיסול, אלא גם לחפצי יודאיקה, ידיעת הארץ (בית שטורמן) ותיאטרון. במקביל נולד גם הרעיון לבנות אוסף של אמנות יהודית, אך זו היתה מעבר לים, בגולה.

לשם השתלמות בתחום האמנות וייבוא עבודות אמנות מן הנכר נסע אתר לפריז בשני מועדים, בשנת 1933 ובשנים 1937–1938. במסגרת זו גם רכש מטעם הקיבוץ עבודות של אמנים יהודים ולא-יהודים ואוסף של חפצי קודש ויודאיקה. רבים מהציורים שהביא איתו שיקפו את הצל הכבד שרבץ על יהודי אירופה באותן שנים.

אברהם מנייביץ’, שמועות על הפרעות, 1917, באדיבות המשכן לאמנות עין חרוד

מייסדי המשכן ועובדיו לדורותיהם היו כוח חלוץ באיסוף מורשת יהודית שמקורה באירופה, אך היו ערים גם לעליות מברית-המועצות ואתיופיה. על כן אומצו גם עבודות של עולי המדינות הללו לאוסף המשכן. לצד ההשקעה בחפצים ואמנות יהודית, הייתה כנראה גם שאיפה לעדכנות בינלאומית ולדריסת רגל בפנתיאון של אוספי האמנות הגדולים בעולם. על כן באופן מתבקש, אך גם מתמיה, הוצגה בתערוכה הראשונה שהתקיימה במשכן, ב-7 בינואר 1938, עבודה מקורית של ואן-גוך.

חלקה הראשון של תערוכת האוסף הנוכחית פורש שתי כנפיים רחבות. האחת מציגה אמנים יהודים שפעלו בראשית המאה ה-20 באירופה, והשנייה מציגה אמנים ישראלים שפעלו בישראל מקום המדינה ועד היום. שני הנושאים הללו מוצגים לפי 12 תמות, כאשר לכל תמה חדר נפרד המוביל לחדרים האחרים. החדר הראשון למשל, “עין-חרוד”, מציג עבודות של תושבי הקיבוץ מכמה דורות וממגוון מדיומים. מופיעים בו דיוקנאות אישיים לצד דימויי פועלים בשדה, ציורים כהים לצד בהירות של אור צורב. החדר שכותרתו “חצר הקיבוץ” מתמקד ב”ניסוח אורחות חיים ודפוסים של זיכרון קולקטיבי, תוך פתיחות לאמנות מגויסת”. בהפרדה בין החדרים, שהיו יכולים לכאורה להופיע כאחד, הדגיש שפירא את ההבדלים בין התנועות הקיבוציות השונות והבליט את ייחודו של עין-חרוד כמרכז פריפריאלי חי ויוצא דופן.

אופן הצגת התערוכה מזכיר תרשים של עץ ששורשיו חודרים לאדמת המורשת, הפולקלור וההיסטוריה היהודית, נמתחים מעלה וחורצים את גזע האמנות המודרנית, ומשתרגים אל הענפים הרכים של האמנות העכשווית. עם זאת, התערוכה אינה ליניארית מבחינה היסטורית. היא מערבת נושאים ותמות מתקופות ומדיומים שונים, מציגה פיסול קטן לצד אבסטרקט, אמנות מושגית לצד פיגורטיבית וציור לצד יודאיקה. התערוכה מבקשת לספר סיפור גדול יותר מן האוסף עצמו, ואף גדול יותר מהמקום שבו היא מוצגת.

חיים אתר, ילדב בכובע לבן, 1951, באדיבות המשכן לאמנות עין חרוד

בניגוד לתערוכות אוסף רבות, המבקשות להציג את “המיטב”, תערוכת האוסף של המשכן מנסה להציג “שוליים מרכזיים” של סצנת האמנות המקומית, המשכן ייצג לאורך השנים מגמות שנדחו על-ידי הקאנון, כגון השואה, פליטות ומצוקה חברתית, תוך הבנה שאמנות זו ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב האדם וסביבתו, וש”עצם העיסוק בבעיות של פליטים, ניצולי שואה, או מחוסרי עבודה גזר על האמן שבחר בכך הרחקה מן הקאנון”, כפי שכתבה בשעתו גליה בר-אור.

ברם, התערוכה מגלה מידה של רפיון ועמימות ביחס למתחים ומאבקים מרכזיים בהיסטוריה העין-חרודית. המאבקים עם היישוב הערבי, מאבקים מגדריים, פוליטיים ובין-אישיים – כל אלה אינם זוכים לייצוג משמעותי. בעבר אמנם הוצגו במשכן תערוכות שנתנו ביטוי לאמנים מן המגזר הערבי ולמבעים פמיניסטיים, אך במכלול התערוכה הנוכחית וביחס לשאר אגפיה, הנושאים הללו קיבלו טיפול מינורי.

מראה הצבה מתוך התערוכה “אוצרות המשכן”, המשכן לאמנות עין חרוד, 2018, צילום: אלעד שריג

הנוכחות החסרה ביותר בתערוכה היא זו של אמניות. במאמרו של מאיר חזן, “מאבקן של נשות קיבוץ עין-חרוד להשתתף בשמירה”, המתייחס למעמדן של החברות בהיררכיה המוסדית של הקיבוץ, נכתב: “ההיבט המגדרי שימש רכיב מהותי במאמציהן של החברות להשתלב במסגרת החיים השיתופית ולקדם את מעמדן האישי והחברתי בה”. ממאמרו של חזן עולה כי חברות הקיבוץ ודרישותיהן נחשבו לנטל שיש לסלקו ולהפרעה בהקמתו, פיתוחו ושמירתו של היישוב. לאחר מאבק ממושך ועקבי, הביאו חברות הקיבוץ למהפך מהותי במעמדן והצליחו לקבוע את “עקרון השליש”, שמשמעותו כי שליש מכלל החברים במועצת הקיבוץ יהיה מורכב מנשים. מאוחר יותר אומץ העיקרון גם במועצת הקיבוץ-המאוחד.

העדר נשים אמניות בתערוכת האוסף של המשכן כמעט משחזרת את המהלך ההיסטורי של היחס האדיש שהפגינו חברי הקיבוץ כלפי החברות שנלחמו על מקומן. דווקא בתערוכה גדולה ביישוב הזה, היכן שקולן של הנשים היה מתריס ודומיננטי במיוחד, הוא הוסט הצדה ונדחק אל השוליים. היה טוב ונכון לפגוש לפחות את “עקרון השליש” מעל קירותיה של תערוכת האוסף החשובה הזו.

“מאוצרות המשכן”
המשכן לאמנות, עין חרוד
נעילה: 31.12.18