מירי סגל: מיריאז’

במרכז תערוכתה של מירי סגל מוצג פרויקט חדש, ניסיוני במהותו, “רוחות רעות: תרגילים בפילוסופיה קונטיננטלית”. סביבו מוצב מבחר מעבודותיה הקודמות, מ-1998 ועד היום, המתכתבות עמו באופנים שונים ומציעות מפתחות לשפה האמנותית שגיבשה במהלך עשרים השנים האחרונות. עבודותיה של סגל פועלות במגוון אמצעים וכוללות עבודות וידיאו, אור וטקסט, אובייקטים מטופלים ודימויים מצולמים ומעובדים במחשב. יש בהן שלל מניפולציות חושיות ופיזיות, תעתועים פיזיקליים, משחקי מילים וחוויה טכנולוגית מפתה – כל זאת מתוך חתירה לבחינת נקודת המבט ה”טבעית” של הצופים וערעור עליה באמצעות הצגתה כמובנית מראש. מהלכיה של סגל מתמצתים “תיאור-מצב” אך גם מכוונים לחקר גבולות התודעה ונותנים ביטוי לעניינה בשאלות פילוסופיות הנוגעות לקיום, לאתיקה טכנולוגית ולמשטר כלכלי-פוליטי. היא בוחנת סוגיות אלו לא רק דרך בניית אשליה המשמרת את פוטנציאל חשיפתו של המנגנון המניפולטיבי (הרגשי והטכנולוגי) המכונן אותה, אלא גם דרך מערך לשוני שמסמן באופן אלגורי את מוגבלות פעולותינו ואת היאחזותן והתנייתן בסדרים הקיימים של סכמות שפה ולוגיקה. סגל יוצרת סיטואציות וייצוגים סמליים שדרכם היא מזמינה אותנו למפגש חזותי-מוחשי, אינטימי ומפוקח, עם חווית ההוויה האנושית ועם סטרוקטורות המחשבה והמשטר שמארגנות אותה.

התבוננות בעבודת הניאון “רגיעה זמנית” (2013) תוכל להדגים כמה ממהלכים אלו. זוהי עבודת אור שמורכבת מסבך של צינור ניאון דק ומפותל, הנראה מכל זווית כפקעת מאירה, זוהרת וחסרת פשר. בפועל, זהו מארג מתוכנן היטב שיוצר את המילה  together, אך המילה מתגלה לעינינו רק מנקודת מבט אחת בלבד – מפרספקטיבה שמצטלבת, הלכה למעשה, עם נקודת מבטו של הצופה. שם העבודה מעמיד מעין תיאור מילולי של חוויית הצופים לנוכח ההצלחה ה”מנחמת” בפענוח ההצפנה וחדוות הגילוי של המשמעות החבויה בדימוי. אך הכותרת גם דוברת לשון אירונית של אזהרה: מדובר ברגיעה זמנית בלבד. כך נוצרת אנלוגיה לקיום האנושי, שטומן בחובו רגעים בודדים של הקלה (היות יחד, הבנה) שחולפים ביעף ומותירים אותנו, על פי רוב, כשאנו חשים מבוכה, פליאה ובלבול ומשתוקקים לסדר והיגיון לנוכח המצב הכאוטי של הקיום החולף.

בתולדות האמנות נהוג לראות בעבודתו של לסלו מוהולי-נאג’ “מאפנן אור-חלל” (1930) את אחת מעבודות “אמנות האור” הראשונות, הנותנות ביטוי למהפכת המודרניזם במאה העשרים בכורכן יחדיו  הפשטה קונסטרוקטיביסטית ורעיונות של קדמה טכנולוגית וחזון עתידני אוטופי.¹ מראה הצבה מתוך “מיריאז'”, תערוכת יחיד למירי סגל, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2018, צילום: לנה גומון[/caption]

בשורשי פעולתה של סגל ניתן לאתר גם את נוכחותם מעוררת ההשראה של אמנים עכשוויים דוגמת ברוס נאומן, פיליפ פארנו, ואפילו טרייסי אמין, ששכללו את השימוש באובייקטים של אור כמבעים קונצפטואליים הנוגעים לסוגיות פוליטיות ותרבותיות של זהות וקיום בעולם העכשווי.] המאפנן הוא פסל קינטי הבנוי מרשתות וחלקי מתכת מבהיקים כמראות, שמסתובבים על ציר בעזרת מנוע חשמלי. התנועה המעגלית האינסופית, האורות, המתכת והצללים משקפים את החדירה של המכניקה והמדע (קינטיקה ואופטיקה) אל המרחב האסתטי, ונותנים ביטוי לדינמיות של החיים המודרניים. על רקע זה, מעניין לקרוא את דברי האוצר ברנרד בליסטן (Blistène) על מוטיב התנועה המעגלית בעבודתה של סגל, שחוזר גם בכמה עבודות בתערוכה הנוכחית – “הבל (העיקרון הפואטי)” (1998), (Neverfall” (2013″, ו”כיכר השעות היפות” (2005): “נראה אפוא שקיים בעבודתה של מירי סגל […] העיקרון המתמיד של המעגליות, של תנועה בין מה שישנו ובין מה שנחשף, בין המציאות של העולם ובין מה שמשחזר האמן. יש בה משהו מחזיון תעתועים: חוסר התמצאות, אובדן נקודות התייחסות ובנייתן מחדש, מתן צורה לבלתי נראה בהתאם לתקנון שהוא בה בעת מובן מאליו ומשחקי; תקנון שבו מובילים את הצופה לבחור: בתמונה ההפוכה שמולו, או בתמונה הישרה שלרגליו. מירי סגל משאירה אותנו מול מרחב הביניים הזה, מול הברירה”.²

השיח הפסיכואנליטי מציע אף הוא התייחסות לתמות התנועה החוזרת ומרחב הביניים, דרך סיפור המיתולוגיה היוונית על אורפיאוס, שירד אל ארץ המתים כדי להחזיר אליו את אהובתו, מושא תשוקתו, אורידיקה. כך מפרשת זאת רות גולן: “האיווי – כפי שהוא מוצג בשיח הפסיכואנליטי-הלאקאניאני – אינו ניתן להכחדה, מכיוון שהוא יוצא לדרכו מתוך אובייקט ראשוני אבוד, וכל מהלכו אינו אלא חיפוש אחר אותו אובייקט. אין אובייקט חדש, מקורי ככל שיהיה, שיספק את האיווי; גורלו של האיווי הוא להמשיך את תנועתו. אף אובייקט הוא “לא זה”, לא “ה-דבר”. האובדן מתרחש בשל התיווך ההכרחי הקיים במגענו עם הממשי – תיווך השפה, ייצוגים הנקראים הממד הסמלי. תיווך זה קוטע את המעגל “הטבעי” של צרכינו: הממד הסמלי הוא זה שמכניס למערך הנפשי את מושג המוות. […] הסבר זה מחזיר אותנו למיתוס של אורפיאוס. לחזרה המוחמצת שלו לשאול, לניסיונו הכושל להחזיר את אהובתו, ובכל זאת להתעקש לחצות את הגבול שבין החיים למוות. זהו הניסיון לחתוך את הממשי על ידי הסמלי, כלומר, לא להגיע אל סוד המוות, אלא אל סוד החיים. זהו גם טיבו של מעשה האמנות. האמנות מנסה לחתוך בממשי באמצעות הסמלי, ועל ידי כך גם לגלות משהו מהממשי”.³

על רקע זה ניתן להבין את נוכחותן החוזרת והמגוונת של רוחות הרפאים המאכלסות את תערוכתה של מירי סגל. יש בהן השולחות לנוכחויות חסרות ממשות או וירטואליות. כך, נמצא בעבודתה המוקדמת “הבל (העיקרון הפואטי)” (1998) קיום המסומן דרך הממד החסר של ממשותו: סגל מקרינה על גבי מאוורר דימוי וידיאו של רוח המנשבת בעצים, כהעלאה באוב ישירה וממשית, ויזואלי וחושית, של דמותו של הבל, הנרצח המקראי הראשון. בעבודות מאוחרות יותר – “מעגל סגור” (2000), (EG” (2002″ ו”חי דומם בעונת המלפפונים” (2003) המוצגת בתערוכה – היא משלבת הקרנה על לוחות זכוכית של דמויות הנראות כדמויות רפאים מרצדות, שניתן לפרש כרפלקציה חזותית תת-תודעתית. בעבודות ובמהלכים אחרים שעשתה סגל, מכוונות רוחות הרפאים למושאי געגוע אנושיים ספציפיים. למשל, בעבודה “Neverfall”, שמנציחה את זכרו של האמן גדעון גכטמן באמצעות “שיתוף פעולה” שנערך אתו לאחר מותו.⁴שייה, 2013), ללא מס’ עמ’. לובין מותח הקבלה יפה בין עבודה זו לסצינת “אל תיגע בי” של ישו ומרים המגדלית. קשר נוסף עם אמן לאחר פטירתו יצרה סגל בפעולה שעשתה עם תלמידיה בתוכנית ההמשך של המדרשה לאמנות בית ברל, שהיא עומדת בראשה: סיאנס, שנערך בעזרת “מתקשרת מקצועית”, שבמהלכו “תקשרו” עם רוחו של רפי לביא.] בעבודתה החדשה, “שיר קינה” (2018), שרה סגל בקולה את שיר הערש ידוע של נתן אלתרמן “לילה לילה”, אותו נהגה אמה לשיר לה בילדותה. אורה של נורת להט (כמחווה מרומזת לאדיסון, ממציא הנורה), נחלש ומתגבר בהתאמה לעוצמת הקול, ככוכב מנצנץ בחושך. שיר הערש, שאמור להרגיע ולנחם את הילד בטרם שקיעתו בשינה, אוצר בתוכו בפועל סיפור אימה על שכחה ומוות אכזרי. בהמשך להיפוך יוצרות זה, לאחר פטירתה אמהּ משחזרת סגל את סצינת השירה, בניסיון לתקשר עם מושא הגעגועים שמעבר לאפלה – ולשלוח (לאם? לנו? לעצמה?) מסר של נחמה והרגעה. הדבר מעלה על הדעת את דמותו של “המת החי” בשירת אלתרמן: נווד (זמר המגלם את דמות האמן) שהופך, בגלגולו הרפאי, למעין צייר אימפרסיוניסטי, שתשוקתו נתונה להנצחת אהובתו ולא פחות מכך לגילוי יפי-העולם.⁵ כפי שמציין חיים נגיד, “בניגוד לאריסטו, שקבע כי המקרה חייב לנבוע מתוך המשמעות, גרס המודרניזם המהפכני שהמשמעות חייבת לנבוע מתוך המקרה. בעיני אלתרמן, התבל ואהובתו – הנתפסות בהרף העין המקרי אך הבל יישכח של האמן והאוהב – הן פתאומיות-לעד. וכך הן יישמרו ביצירה האמנותית – באקראיותן הנצחית”.⁶

הפרויקט החדש של סגל, “רוחות רעות: תרגילים בפילוסופיה קונטיננטלית”, מכיל רבים מהמוטיבים שאליהם התייחסנו עד כה. בעבודה זו, מוזמנים הצופים להיכנס לחלל מוחשך, להתבונן במופע תיאטרלי שמוקרן בפניהם על מסך גדול ממדים, ואף לקחת בו חלק. המופע, שנראה לפרקים כאילו הוא נמצא עדיין בשלבי חזרות ואימפרוביזציה, הוא יצירה רפלקסיבית המתייחס למעשה האמנות עצמו, בדומה למחזהו האלמותי של לואיג’י פירנדלו, “שש נפשות מחפשות מחבר” (1921). דמותם של הצופים נקלטת בזמן אמת בעין מצלמה, והופכת לחלק אינטגרלי מההתרחשות על המסך. נוכחות מקבלת ממד שווה ערך לבבואות השחקנים, ואיכותו החיוורת והלא-טבעית של הדימוי מעלה על הדעת נוכחות רפאית.⁷ את המחזה המוצג חיברה וביימה מירי סגל בשיתוף עם יוני ניב (אמן ומוזיקאי). הם גם מגלמים את התפקידים הראשיים בו,  לצד הבמאי מיקי גורביץ’ והשחקן הילד סולו גבע. הוא מבוסס על המחזה “אחמד-פילוסוף” (2014) מאת הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו (Badiou, נ’ 1937), שמרבה לעסוק בתורת הקבוצות המתמטית, בדומה לסגל שהשלימה דוקטורט בנושא. במחווה שלה לחקירותיו ומשנתו של באדיו, סגל משמרת את רוחו האוונגרדית. דמותו הממשית אף מופיעה לפנינו בקטע מצולם מתוך הרצאתו “על האושר”, הנראה על מסך טלוויזיה שמופיע באחת המערכות בהצגה של סגל. מתוך מחזהו המקורי של באדיו, הבנוי כסדרה של 34 שיעורים על שאלות פילוסופיות שמגייסים את הקומדיה לטובת החקירה הפילוסופית, בוחרת סגל שלושה שיעורים: “הלא כלום”, “הסובייקט” ו”המוות”. התיאטרון הניסיוני שבו דוגל באדיו הוא תיאטרון של מחשבה; לא רק אתר של טיהור רגשי (קתרזיס) ומשחק של הזדהות או השתקפות, אלא אמצעי לפירוק ולהרכבה של ההוויה. במחזה של סגל אין נרטיב אחדותי, היחסים בין הדמויות אינם עקביים (הם נעים בין כוחניות, התגרות, הומור ותשוקה) וגם הדיאלוגים נעים, במעין תנועת מטוטלת, בין מציאות למשחק ובין ממשות מתוסרטת להזיה משוחקת. בעוד ששתי המערכות הראשונות עוסקות בשלילה ובכישלון המימוש באשר הוא, במערכה השלישית, “על המוות” (המובאת במלואה מהמחזה של באדיו) הפעולה הפוכה, והדיון במוות – בדומה למיתוס אורפיאוס – מבקש לעסוק ב”סוד החיים”.

העבודה “רוחות רעות: תרגילים בפילוסופיה קונטיננטלית” שולחת גם לסרטו הנודע של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי, סולאריס (1972), המבוסס על ספר באותו שם מאת הסופר הפולני סטניסלב לם.⁸  סגל משלבת בעבודתה אחת הסצינות המפורסמות בסרט, שבה, למרבה האימה, מגלה כריסטוף – פסיכולוג שיצא למסע על מנת לחקור את כוכב הלכת המסתורי סולאריס – כי דמותה של אשתו המתה קמה לתחייה מולו (איור 2). לם טען שכל המצאה חדשנית מנוצלת לרעה בידי הציבור שמשתמש בה. “אנשים תמיד ימצאו דרכים לעוות את הקדמה לצורכיהם”, אמר באחד הראיונות האחרונים שנתן בחייו. “האינטרנט, למשל, הוא רשת שנועדה במקור להחלפת מידע מדעי. בפועל, היא הפכה לכלי בשירות הטרור, הפורנוגרפיה ושאר רעות חולות שהאנושות כל כך אוהבת”.⁹ גם סגל, שבעבודותיה בולט השימוש בטכנולוגיות מתקדמות, לא חוסכת בביקורת חריפה עליהן ברוח זו. בעבודה סרגיי B (2010),המוקרנת בתערוכה, מוצג נאום שיווקי בדיוני ומהוקצע מפי בן דמותו של סרגיי ברין, שותף-מייסד של חברת גוגל, שמציג לציבור פיתוח פורץ דרך של מוצר עתידני המכונה Gmind, מתקן ראש ממוחשב שמופעל על ידי מחשבות האדם ומתעד את מעשיו בכל רגע נתון. עבודה זו, שהסתמכה על טכנולוגיות קיימות או כאלה שהיו עדיין בפיתוח בעת יצירת העבודה, חזתה למעשה – לפני השקת משקפי-גוגל ולפני שנודעה פרשיית סנודן – שינויים שחלו מאז בשיח הקונספירציות הטכנולוגיות.¹⁰ 

מגמות אלו מתנסחות במובהק בעבודתה של סגל, (Don’t be evil” (2011″. זוהי כתובת על הקיר שמקדמת את פני הבאים לתערוכה, המעוצבת בפונט המוכר של הלוגו המסחרי של גוגל באותה עת, שמתאפיין בנראות תמימה וישירה בצבעי יסוד. בעבודה זו, סגל מצטטת בסרקזם משפט מפתח מתוך הקוד האתי של החברה, שהדימוי שטיפחה במשך שנים ארוכות היה של אלטרנטיבה נגישה, פתוחה, חינמית ושוויונית – ולפיכך מוסרית – בעולם טכנולוגי-תאגידי, אך עם הפיכתה למונופול בתחום הפרסום באינטרנט החלה להיתפס כהפך מכך.¹¹ למרבה האירוניה, יצירה זו של מירי סגל נוכסה שוב ושוב, עשרות פעמים, על ידי אתרי עיתונות שונים ברחבי הרשת, שהשתמשו בה (ללא קרדיט לאמנית) כאיור לכתבות שעסקו במורכבות האתית של מציאות חיינו לנוכח הטכנולוגיה המתקדמת והכוחות הכלכליים והפוליטיים הפועלים באינטרנט, ברשתות החברתיות, בהדמיות וירטואליות, באפליקציות, ובראש ובראשונה מול נוכחותה המאיימת של הבינה מלאכותית. אבקש לחתום את דבריי בציטוט מתוך ידיעה עיתונאית שפורסמה בימים אלה בחדשות המדע והסביבה של עיתון הארץ: “תוכנת הבינה המלאכותית אלפא זירו ניצחה תוכנה אחרת בשם סטוקפיש 8, שנחשבה לאחת הטובות בעולם בשחמט. לפי הודעת החברה, אלפא זירו לימדה את עצמה שחמט בארבע שעות, ואז שיחקה מאה משחקים נגד יריבתה, בלי הפסד אחד. כך לפי מאמר מחקרי שפרסמה חברת דיפ מיינד, בבעלותה של אלפאבית – חברת האם של גוגל. […] אלפא זירו לא צפתה באף משחק שחמט ששיחקו בני אדם. התוכנה קיבלה את חוקי השחמט, ולמדה את המשחק על ידי כך ששיחקה נגד עצמה.. […] “היא לא משחקת כמו בן אדם, והיא לא משחקת כמו תוכנה”, אמר דניס הסאביס, מנכ”ל דיפ מיינד ושחקן שחמט בעצמו, בכינוס בקליפורניה, “היא משחקת באופן אחר, כמעט חייזרי”. הסאביס, שהגיע לדרגת אמן בשחמט כשהיה בן 13, הסביר שחלק מהמהלכים של אלפא זירו נראו לא-הגיוניים לשחקן שחמט אנושי, כמו להקריב רץ ומלכה כדי לנצל יתרון במיקום הכלים – מהלך שהוביל לניצחון. […] “זה כמו שחמט ממימד אחר”, אמר הסאביס.¹²

 

טקסט זה פורסם במסגרת קטלוג תערוכתה של מירי סגל, “מיריאז'”
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
אוצרת: איה לוריא
נעילה: 02.06.18