“מה שאני רוצה לעשות קודם כל זה להכיר”

במהלך פברואר 2018 נכנסה ד”ר גליה בר-אור לתפקיד המנהלת האמנותית של מרכז הפירמידה המתחדש בשכונת ואדי סאליב בחיפה. מבנה הפירמידה שוקם באחרונה במסגרת פרויקט אדריכלי ביוזמת עיריית חיפה ובתכנונה של קבוצת תו החיפאית. בר-אור, שניהלה במשך 30 שנה את המשכן לאמנות בעין-חרוד והפכה אותו למוזיאון מרכזי בעולם האמנות הישראלי, תהיה המנהלת האמנותית של המרכז כולו ואוצרות הגלריה. התוכניות של בר-אור עבור הפירמידה גדולות בהרבה מהנוסחה המוכרת של חלל סטודיואים וגלריה לתערוכות מתחלפות. היא מתכננת מרכז תרבות של ממש, המעורב בשכונה ובעיר, שיקיים סדנאות ואירועים במבנה כולו, כולל ימי עיון, כמיטב המסורת שהנהיגה במשכן עין-חרוד.

למה החלטת לקחת את התפקיד בפירמידה?

“מה שאני באמת הכי אוהבת זה לאצור ולכתוב, אבל בעיסוק הזה תמיד יש עניין של קונטקסט, וכשאת אוצרת כפרילנס את לא קובעת את הקונטקסט. בעבודה במוזיאונים או בחללי תצוגה בונים אפשרות של שיח מורכב, והשיח מורכב כשהוא נבנה על מצע עשיר. הקונטקסט הוא הכל, והוא בנוי ממעגלי אמון סביב המוזיאון וסביב הרפרטואר של התערוכות.

“חיפה היא עיר מעניינת במיוחד. לא רק מבחינת הטופוגרפיה שלה, של ההר והים ודרך החוף – היא גם עיר עתיקה עם נמל מדהים, והכי חזקה מבחינת כל הסיפור של המנדט עם הרכבת, הנמל, וגם התנועה הקומוניסטית הפלסטינית-יהודית שפעלה בה. אחר-כך יש גם את ההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית, והאוניברסיטה, המקלט לנשים מוכות והצפה של נושאים שב-1970 ממש לא היו כאן, והובאו בחיפה. וכמובן ואדי סאליב וכל הסביבה שמתחדשת.

“ההקשר העכשווי הוא השאלה של השרינג – לא לשתף, אלא לחלוק. כולנו חולקים את המרחב. חיפה בנויה בהרבה מובנים כמובלעות-מובלעות, מצד אחד, ומצד שני מתרחשים בה נסיונות מדהימים לראות את העיר במובן הפוליטי העמוק, כמרחב שיש בו דינמיקה וסוגים של שיתופי פעולה בין קבוצות וקהילות. אני חושבת שהיום גם מקום לאמנות מוכרח להתייחס לנושאים האלה”.

כשמדברים על חיפה מתייחסים אליה לא פעם כאל פוטנציאל שלא מצליח להתממש, ולרוב מי שאומר את זה מתכוון שהיא לא מצליחה להפוך לתל-אביב. בשנים האחרונות הפירמידה לא היתה פעילה כמעט בכלל.

“הפוטנציאל של העיר, כמו בכל עיר ובטח בעיר שיש לה כל-כך הרבה שכבות ומובלעות וקהילות, הוא מה שהמרחב יאפשר. מה שאני רוצה לעשות קודם כל זה להכיר; קבוצות שרלבנטיות למקום, אנשים שרוצים לשתף פעולה, וגם קבוצות של אמנים שהעיסוק שלהם קשור במקום ובמרקם שלו. לא אמנים ששייכים לקבוצה עם מניפסט, אלא אמנים שתדליקי אותם על נושא והם כבר ממילא יבקשו להתמודד עם משהו שלא דובר וכאילו תובע את שיבתו ועדיין נוכח במרחב משום שיש מבנה או יש משהו שהוא כאילו החור השחור הזה שדרכו עושים את המסע הזה לשאול וחזרה. זה דבר אחד. חוץ מזה גם יש קהילות שאני לא מכירה. יש מועדונים פלסטיניים מדהימים, ויש קהילה חרדית ויש בה אמנים, אמניות. קודם כל צריך לראות. ויש בכלל כל מיני אנשים שהיו שמחים לעשות למשל מפגשי הגות, קריאה, להשתמש במקום הזה.

“יש גם אמנים בחו”ל, כמובן, שאני מקווה ומתכננת לעבוד איתם. בגלל הדוקומנטה ועוד פרויקטים שהייתי שותפה להם, התחלתי ליצור רשת של אנשים שמדברים את השפה הזאת. הכוונה היא שכשמקימים תערוכה, אז מובן שצריך אמנים נהדרים, רציניים, מחויבים, ושהתערוכה תהיה נהדרת, אבל הקונטקסט של זה כל הזמן נושם את המקום. והמקום הוא כל העולם.

“כמו בפדגוגיה אמיתית, כשעובדים עם אמנים מוכרחים לעבוד איתם קודם על זהות עצמית. ולא רק על זהות עצמית של מה זה חיפה או של מקום או קהילה. בפדגוגיה של אמנות לא עובדים על פס ייצור. אתה לא בהכרח מייצר אמנים שיצליחו בשוק עוד כמה שנים, אלא קודם כל עובד עם אנשים צעירים על מי הם ומה הם בעצם רוצים מעצמם ואיך הם מתמודדים עם השאלות הללו, מאיפה באתי ולאן אני הולך. זה א’-ב’.

“אותו דבר כשמקימים מקום בעיר. גם חיפה כל הזמן משתנה, והחוכמה בחיים היא להאמין שכל הזמן נמצאים בתהליכים של שינוי. פה זה לא טבור העולם ולא טבור חיפה, אבל את העבודה שלו הוא עושה. במובן הזה ייצור המשמעות שלו אינו בזה שהוא מפגיז בתערוכה, באים כולם מתל-אביב, אין מקום ועושים מסיבה עד הבוקר, ואז במשך חודשיים המקום ריק. כי לעשות תערוכה עם קשרים וקצת כסף זה באמת לא סיפור. הסיפור הוא שכל דבר נובע מכל דבר. מהקשר הזה של מי שנולד בחיפה, ותמיד טוב שיש גם מישהו מקומי ולא מוכר, ודרך זה ניתנת ההזדמנות להסב את תשומת הלב למה שהוא עושה, ועד היום לא שמו לב אליו כי חיפה היא מעבר להרי החושך מבחינת המרכז.

“הכוח של עיר הוא שאנשים יכולים להציף בה את הקונפליקטים. זה אף פעם לא מרחב של כולם, תמיד יש היררכיות, אבל המצב כיום שונה. לפני נניח 15 שנה היינו מגדירים את ההיררכיות ואומרים, עם אלה אנחנו לא עובדים, אלה דכאנים. אנחנו לא באים למקום הזה. אנחנו עובדים רק במקום שבו יש שוויון וצדק והוא דמוקרטי”.

אבל אז את תמצאי את עצמך לא עובדת בשום מקום.

“אני חושבת שהיום יש יותר ההבנה שבכל מקום יש רבדים וריבוי עניינים. בטח במדינת ישראל. וטוב שאנחנו בחיפה ולא בעיר אחרת שאני לא רוצה לנקוב בשמה, שהיא בירתנו, ששם באמת כמה מהדברים שנעשים הם ברמה שמי שמשתף איתם פעולה צריך להרגיש מאוד-מאוד רע, ועדיין יכול להיות שצריך לשתף איתם פעולה באיזשהו אופן. אבל בחיפה, בלי ספק, הסיפור הוא באמת לנסות לראות אסטרטגיות, והאסטרטגיות האלה הן עם מי אפשר לשתף פעולה, ואיך אפשר מתוך כל מצב בעצם לנסות לבנות את העניין הזה. וגם לחלום”.

יש במרחב התרבותי בחיפה תחושה של צמצום, גם מבחינת חללי תצוגה, הופעות וכו’, וגם מבחינת אמנים ושיח. גם המוזיאונים בחיפה במשבר, ואוצרות שעבדו בהם ועזבו די מהר מספרות שאין שיתוף פעולה מצד העירייה. את מרגישה מצוידת למשימה הזו בגלל הניסיון הקודם שלך במוזיאון בעין-חרוד?

“זה אחרת. כמה שלא כתבתי, כל מאמר קטן אפילו, רשימה קטנה – אני מתחילה מחדש, בלי נוסחאות. יש דף לבן, ויש אמנית או אמן או קבוצה קטנה, יש אישיו, וצריך להתחיל לכתוב את חמשת המשפטים הראשונים, לשים את הרגל איפשהו. ואז אני מתחילה דווקא לחשוב מסביב, על כל הפרספקטיבות, וגם לחוש באינטואיציה איפה דברים קצת אנטגוניסטיים, משהו שכאילו נראה מוזר, זר, וצריך לטפל בו. כמו שנגיד את נכנסת לגן ויש ילדה או ילד שאין לו מספיק מקום, אז דווקא לשם את תלכי. ואותו הדבר בהליכה למקום חדש. את לא יכולה להיות מצוידת. את באה וצריכה לשים את הרגל ולהתחיל לפעול. אז קודם כל צריך להתחיל לא מעוגן ולא מהוגן. זה לא שמתחילים ב’בואי נעשה תערוכה עוד חודשיים! מה תהיה הכי מדליקה? אני נתקלתי באמנית אחת מדהימה שהציגה ב… וראיתי וידיאו בביאנלה האחרונה ב…’. זה הדבר האחרון שיכול להיות פורה. אני אנסה ליצור את המצע של כל זה. קודם כל היום אנחנו מדברים על טכנולוגיות, מידע שצריך להיכנס, אתר אינטרנט. ויש את עניין הזיהוי שהזכרנו. לזהות מקומות פעילים שלעתים אנחנו לא מגיעים אליהם”.

נשמעו טענות שמה שבעלי הכוח והממון מנסים לעשות בהחייאת הפירמידה והעבודה איתך זה התחלה של תהליך ג’נטריפיקציה.

“המקום הזה, הפירמידה, נעשה על-ידי אנשים שהאמינו באמנות, בהקשר חי, וזה חשוב. אנשים בחיפה נלחמו על שיפוץ בכיוון של עבודה נכונה, וזה מורגש באווירה של המקום. אם לא היה, היה יותר קשה. ברור שאין מקום אקסקלוסיבי, כוחות ג’נטריפיקציה פועלים בסביבה של הפירמידה וחיפה ובכל העולם עם כוחות של העלמה ומחיקה, כוחות גדולים. העלמה ומחיקה הם חור בנשמה, ומה יותר מאשר כאן. אבל כאן בדיוק צריך להבין את המשמעות: הפירמידה היא מרחב ציבורי, יש לה זהות, היא כאן בשביל להישאר, לכן היא כל-כך חשובה.

“בכללי, ברור היום שצריך לקפוץ למים. עד לא מזמן פעלו בעולם אמנות כמו מצביאים שמסמנים גזרות. היה נדמה שזה מספיק כדי לנצח, וגם המציאו לזה מלים מיוחדות, ‘להנהיר’, ‘להמשיג’, מלים שאנשים מחוץ למעגל הפנימי לא הבינו, והיו עולמות שלמים שלא נכנסו אליהם: איפה שהמעגל הוא שלנו, מביני הדבר, שם פועלים, והשאר פשוט לא קיים. היום נראה שאנחנו חיים בעולם של יחסים ולא עולם של שחור ולבן, עולם שחי שינוי, וכל התפיסה השתנתה. אבל האם לכל מקום  נכון להיכנס? לשטחים הכבושים? הדיון מורכב, כולנו בתוך זה, ואשמח להשתתף בשיחה בעניין, זה חשוב.

“לי זה ברור: חיפה כל-כך חשובה, כל-כך מרתקת, העירוניות המעורבת שלה, מה שקרה וקורה וההשתנות המהירה, שיש לה היבטים קשים ויש לה פוטנציאל אדיר. במרחב כזה צריך לחשוב על אופן הפעולה. יש אינטרסים, צריך משא-ומתן, לזהות עם מי ובמה אפשר לשתף, לאפשר, לפתוח דרכים ופורומים להתבטא, להיחשף, ליצור, להשתתף בעיצוב, למשל במרחב זיכרון, וגם לשאול למי שייך המרחב, מי קובע מה הערך של משהו, מה ההיגיון הבא שלפיו אנחנו הולכים. להתדיין על זה, אולי גם להיאבק על זה. הרי הערך הסימבולי לא נקבע היום רק על-ידי ההון, כפי שאמרו המרקסיסטים, אלא הוא מתעצב ברשתות חברתיות. צריך ליצור שותפים, לעבוד עם מקומות נוספים שפועלים נהדר בחיפה ועם קהילות שונות. זו ההעצמה שיש לה משמעות וסיכוי, לא ההישגיות המצומצמת של המקום הבודד”.

האג’נדה האוצרותית שלך תמיד היתה איפכא מסתברא לבון-טון של השדה, למעגל האקסקלוסיבי של מביני הדבר.

“כן. אבל אני לא מחפשת את זה. זה מה שמעניין אותי. על-פי אותו היגיון גם חיפה מעניינת אותי. חלקים גדולים מעולם האמנות לא מצליחים להתארגן נגד שום דבר משמעותי מכל הדברים האיומים שקורים סביבנו, אז יש להם אג’נדה עכשיו להחרים את חיפה. נהדר, זה באמת מראה שחיים. אבל זה בעייתי. ההתנהלות בחיפה היתה ללא ספק בעייתית וראויה לתגובה, וחיובי שעולם האמנות כקהילה שיש בה גם סולידריות וגם עמדות ביטא עמדה. חד-משמעית. בעיקר שהאוצרות שיצאו משם הן באמת השופרא דשופרא של מה שייצרנו כאן – מחויבות ועשו עבודה מדהימה וממשיכות לעשות עבודה מדהימה. אבל חיפה, בכללי כאילו? מכל מה שיש לכם עכשיו לעשות? זאת הבעיה? ואני לא אומרת שג’נטריפיקציה היא לא בעיה, אבל היא בכל מקום. לכו לכל מקום בעולם, כל עיר בעולם שאתם אוהבים, וצאו שתי דקות מהזארה והבוטוקס ותראו מה קורה”.

תגידי, זה לא ממש פרובינציאלי להסתכל על חיפה ולהגיד שהיא פריפריה?

“אני גדלתי בעין-חרוד, ועין-חרוד תמיד ראתה את עצמה כמרכז. היו שם אנשים בתחום של חשיבה חברתית ופוליטית וסוציאלית וכלכלית שחשבו שהם עושים את הדבר הכי-הכי, הכי בן-הזמן, והם גם מובילים בזה. זה לא עניין גיאוגרפי בכלל. אז אני איפה שאני נמצאת, ושם אני עושה.

“על אברהם אופק התקבעה איזו תפיסה שהוא היה אמן פיגורטיבי, ציוני, שעסק בזהות ושייכות למקום הזה. בראיון עם אדם ברוך הוא אמר, ‘השורשים שלי הם במקום שבו אני נמצא’. ברור שהוא נולד בבולגריה, על השולחן יש ספרים של משוררים עכשוויים בבולגרית, אבל ‘השורשים שלי הם במקום שבו אני נמצא’. זהו. המרכז שלי הוא במקום שבו אני יכולה לפעול. ומפה אנחנו משליכים לעיר: מה זה עיר בלי מרכז? עיר בלי מרכז זו עיר שאין בה מרחבים ציבוריים. כי במרחב הציבורי אנשים פועלים”.