אמנות פורחת בממלכה ההאשמית

ביקור במוזיאונים ובגלריות של עמאן בירת ירדן בשנת 2017 מעלה תמונה מעניינת. ארבעה מחללי התצוגה הממסדיים הרשמיים – מוזיאון ירדן, מוזיאון הפולקלור, המוזיאון הצבאי והמוזיאון להיסטוריה פוליטית – שופצו והתחדשו בשנה האחרונה. התצוגות מנסות לנסח נרטיב ויזואלי של אומה ירדנית שהולדתה ב-1916, שנת תחילת המרד הערבי בעותמאנים. המרד הונהג על-ידי המשפחה ההאשמית, ובמהלכו נכבשה עבר הירדן של אז על-ידי הנסיך עבדאללה (אבי סבו של המלך עבדאללה הנוכחי), שהפך לאחר מכן למלך עבדאללה, מייסדה של ירדן המודרנית. לעומת זאת, המרכז לאמנות עכשווית דארת אל-פונון, מרכז האמנות העצמאי המוביל בעמאן, המתקיים בכוחה של קרן חאלד שומן, הקדיש את כל תוכנית 2017 שלו לפלסטין, במלאות 100 שנה להצהרת בלפור, 70 שנה להכרזת האו”ם על מדינת ישראל ו-50 שנה ל-67′.

נתחיל בשיטוט בחלקים ההיסטוריים של עמאן לעבר השכונות החדשות. שניים מהמוזיאונים הוותיקים של עמאן – מוזיאון הפולקלור והמוזיאון למלאכות מסורתיות – שוכנים זה לצד זה, בפאתי האמפיתיאטרון הרומי, במרכז העיר התחתית. שניהם הוקמו בשנות ה-70, ומוזיאון הפולקלור חודש ב-2016. המוזיאונים מציגים תלבושות, כלי נגינה, כלי נשק ותצוגה של מלאכות חקלאיות, בשוק ובבית, על-ידי שורה של בובות ומודלים של חדרי מגורים. התצוגה מתארת מסורות משתי גדות הירדן ומתמקדת בעיקר בבדואים תושבי ירדן. ההתייחסות היא לפלסטין הגיאוגרפית. אין כל התייחסות לפלסטינים בירדן.

הליכה לאורך הרחוב המרכזי בווסט אל-בלד מובילה למוזיאון החדש והגדול ביותר שנבנה בעמאן בשנים האחרונות, מוזיאון ירדן. המוזיאון הוקם ב-2013, הוא מתפרש על פני כ-10,000 מ”ר ומטרתו “לספר את סיפורה של ירדן לאורך 1.5 מיליון שנות היסטוריה ירדנית וארכיאולוגיה”. המוזיאון מנסה לייצר רצף היסטורי וארכיאולוגי של הממלכה ההאשמית ושורשיה. כדי לעשות זאת הוא מתרכז בהיסטוריה של עבר הירדן המזרחי, עם חריג אחד – המגילות הגנוזות, ומתעלם באלגנטיות מירושלים.

באחד הרחובות היותר מפורסמים של עמאן, רחוב ריינבו, רחוב של בתי-קפה ובליינים, בבית הפרלמנט הישן של ירדן, שוכן המוזיאון להיסטוריה הפוליטית של ירדן. גם בו מוצג הנרטיב של הממלכה ההאשמית, מתחילתה ב-1916, עם המרד הערבי בעותמאנים, דרך העצמאות ב-1946 ועם חלק נכבד העוסק בפוליטיקה של זמננו.

רחוק ממרכז עמאן, בגבעה הצופה על העיר, נמצא המוזיאון הצבאי, שבאחרונה שינה את פניו לחלוטין ומציע תצוגה מתוחכמת יותר מזו שהיתה בו בעבר. המוזיאון הוקם ב-1977, לרגל 25 שנה למלוכה של חוסיין, ומוצגת בו ההיסטוריה הצבאית של מלחמות ירדן, החל מהמרד בעותמאנים ב-1916, דרך כיבוש עבר הירדן ב-1920, התגבשות הלגיון הירדני, ועד לערביזציה של הצבא הירדני. חלק נכבד מוקדש למלחמות ישראל–ירדן ולאנדרטת זיכרון לנופלים.

ב-2016 שופץ המוזיאון, חודש ועבר מתיחת פנים אוצרותית ועיצובית. נעלמו הדיורמות המיושנות שניסו להחיות את קרבות 48′, האוצרות עדיין שומרת על טון ממלכתי, אבל בגישה עיצובית עדכנית. ממוזיאון שנתן מקום רק להצלחות, באופן לא פרופורציונלי, התצוגה כיום מכילה מנעד רחב יותר של התייחסויות. לדוגמה, בעבר כמעט שלא היתה במוזיאון התייחסות למלחמת 67′, אבל למבצע כראמה, שנחשב הצלחה גדולה מול הצבא הישראלי, ניתן מקום עצום. כיום הכשלונות מוצגים, אם כי מוצנעים. כמו כן נוסף לתצוגה חלק המפרט את חלקן של הנשים במלחמות וחלק המספר על השתתפותם של חיילים ירדנים באו”ם. גם השפה השתנתה לטובה, והיא תעמולתית פחות: למשל, תיאור המלחמות בין ישראל לירדן מציין את “הצבא הישראלי”, לא הציוני ולא האויב.

עלייה לוובדה, שכונת ההיפסטרים, הזרים, האמנים, הכנסיות והגלריות, שבה שוכן גם מרכז האמנות דארת אל-פונון, מרכז האמנות החשוב והמרכזי של עמאן. המרכז, הפועל בעצמאות כלכלית יותר מ-25 שנה מכוחה של קרן שומאן, מציג עצמו כבית לאמנויות ואמנים מהעולם הערבי, ואכן מוצגים בו תדיר אמנים מסוריה, לבנון, מצרים, עיראק, ירדן ואיחוד-האמירויות, עם דגש ניכר לאורך השנים על אמנות פלסטינית. כמו כן מוצגות במרכז תצוגת קבע מאוסף חאלד שומאן ותערוכות מתחלפות. הבניין מכיל חמישה חללי תצוגה במבנים יפים משנות ה-20, גן ארכיאולוגי ובו שרידי כנסייה ביזנטית, ספרייה, גינה פתוחה ובית-קפה הצופה על העיר.

על רקע השיממון הוויזואלי והשתיקה היחסית שבה בחרו רוב מוזיאוני ישראל לציין את 2017, בולטת בחירתו של דארת אל-פונון להקדיש את כל השנה לעיסוק בפלסטין וב”המשכיות התרבות והמורשת לאורך ההיסטוריה”. הטקסטים האוצרותיים וגם החלוקה התמטית (אשכול תערוכות שכמה מהן היסטוריות ואחרות עכשוויות) מייצרים המשך בין הנרטיב העכשווי שעוסק בנכבה כהווה מתמשך (ולא כיום זיכרון) לתרבות הפלסטינית בערש היווצרותה.

סוהא שומאן, ילידת ירושלים, תושבת עמאן, היא מייסדת ומנהלת דארת אל-פונון ומנהלת קרן חאלד שומאן. לפני כחודשים התראיינה למגזין האמנות “”Ibraaz והסבירה שהבחירה בפלסטין כנושא מרכזי היא תגובה לטענה שהפלסטינים לא היו קיימים לפני 48′, או שהכל התחיל עם הגעתם של האירופים. “הקולוניאליזם חילק מדינות כרצונו וראה את עצמו כמגדלור של הציביליזציה”, היא אומרת. “אני פלסטינית, עד היום, אבל לא מזהים אותנו כתושבים המקוריים של האזור”.

בפברואר נפתחה בדארת אל-פונון רטרוספקטיבה לחאלד חורייני, מנהל האקדמיה הבינלאומית לאמנויות ברמאללה. התערוכה עסקה בסוגיות וסמלים פלסטיניים מובהקים. הוצגה בה העבודה המוכרת של חורייני, שכבר זכתה בעבר להתייחסות בדארת אל-פונון – “פיקאסו בפלסטין“. כמו כן מוצגות עבודות המתייחסות לזברה של גן החיות בעזה, לסוגיית הפליטים ולערב איידול. עבודה חדשה ומעניינת של חורייני היא ציור קיר גדול של אנדריי קרלוב, שוכב-מרחף בתוך הקיר הלבן. קרלוב היה שגריר רוסיה בטורקיה ונרצח בגלריה לאמנות. תצלום מותו הפך עד מהרה לדיון סוער על הקשר שבין ייצוג למציאות. חורייני מצייר בגלריה בעמאן דימוי של רצח בגלריה באנקרה.

במקביל לרטרוספקטיבה הוצגה תערוכה שמעניין להשוות אותה לתצוגה במוזיאון הפולקלור. התערוכה, “החלוצים: ציורים, הדפסות וטקסטיל”, הציגה אמנות פלסטינית מראשית המאה ה-20 לצד אוסף של שמלות פלסטיניות מאמצע המאה ה-19 וכן ציורי נוסעים מעכו, ירושלים, בית-לחם ושכם מאותה מאה. בניגוד למוזיאון הפולקלור, השמלות הוצגו לצד ציורי שמן והדפסים, ולא לצד מלאכות מסורתיות. הקונטקסט הוא כבר לא פולקלור, אלא חלוציות תרבותית.

בימים אלה מוצגת במוזיאון תערוכה ובה תצלומי דיוקנאות של כרימה עבוד, צלמת פלסטינית פורצת דרך, ילידת נצרת, שפעלה בתחילת המאה ה-20. עבוד נחשבת לאייקון תרבותי, והשנה האוניברסיטה לאמנות בבית-לחם השיקה פרס צילום שנתי על שמה. עבוד נהגה לחתום על תצלומיה בכינוי Lady Photographer, וכמו צלמות חלוציות אחרות בהיסטוריה של הצילום, צילמה דיוקנאות. בתערוכה מוצגים צילומי דיוקן מעבודת הסטודיו שלה, נופים ותצלומים מהאלבום המשפחתי. טקסט התערוכה ממקם את עבוד בניגוד לצילום אירופי מאותה תקופה וביחס לנכבה, וקורא את תצלומיה ביחס להיום. ועדיין, הטקסט רווי נוסטלגיה. “הצילומים אינם מדמים סצנה מהמקרא או את האובססיות האתנוגרפיות של הצופים האירופים”, נכתב. “פניהם של הפלסטינים לפני הנכבה מראים נדיבות, פשטות ושלווה”.

תערוכה נוספת המוצגת כיום היא “Desert Soundscapes” של האמן והאדריכל עמאר חמאש. חמאש אסף עשרות אבני צור ויצר מהן הצבות שונות המאפשרות למבקר לנגן עליהן באופן עצמאי. דרך חקירת הקשר בין גיאולוגיה למוזיקה (בדומה לתערוכתו האחרונה של דור גז במוזיאון האסלאם בירושלים) עוסק חמאש בפערים התרבותיים שבין הסולם המערבי הכרומטי לעולם המיקרו-טונים שהוא מנסה לייצג על-ידי האבנים. לכמה מההצבות יש תוצר גרפי ויזואלי. הטקסט מסביר שחמאש חוקר את נופי ירדן ופלסטין, אבל החיבור בין שתי הישויות אינו מוסבר.

התוכנית “פלסטין, הציביליזציה לאורך ההיסטוריה” מרשימה מאוד. נוסף לתערוכות נערכות במוזיאון הרצאות העוסקות בקולנוע, אמנות, שירה, מוזיקה, במה ועיתונות פלסטינית. התוכנית מנסה ליצור מסד אמנותי חזותי רציני ולבנות רצף של ארכיון ותרבות חזותית משנות ה-20 של המאה הקודמת ועד היום. דארת אל-פונון ממקם את הרצף הזה בהקשרים היסטוריים מעומעמים מבחינת מערכת היחסים מול ירדן. גם כאן, כמו במוזיאונים אחרים שסקרתי, אין התייחסות לפלסטינים הגרים בירדן, שהם רוב האוכלוסייה, אלא בעיקר לפלסטין שבתוך מדינת ישראל ולפלסטינים החיים בה. יחד עם זאת, המרכז מצליח להעניק תוקף ממשי לזהות פלסטינית חיה, מחוברת לעשייה רחבה גם טרום 48′. באוקטובר, למשל, מתוכננת תערוכה לג’ומאנה עבוד, אמנית פלסטינית עכשווית העוסקת בסיפורי עם פלסטיניים.

חשוב לציין כי בשנים האחרונות פועלת בעמאן סצנה אמנותית אקטיביסטית פורה למדי, הממומנת מכספי קרנות. אוצרות ובהן תולין טוק אחראיות לפרויקטים פוליטיים הנוגעים לא אחת גם בפלסטין וישראל, אך מפאת קוצר היריעה לא אתייחס אליהם כאן. יחד עם זאת, מעניין להשוות בין הדימויים שהממסד רוצה ביקרם לעומת הדימויים שממומנים מחוצה לו. המוזיאונים שנסקרו מחזקים את התמונה שלפיה לפלסטינים תושבי ירדן אין ייצוג בדיון החזותי על הנרטיב הירדני. מצד אחד, ירדן התנתקה מהגדה המערבית והכירה בכך שלפלסטינים מגיעה מדינה נבדלת, ומצד אחר, גם הירדנים אינם מוכנים להכיר במדינת כל תושביה ובייחודיות של הפלסטינים תושבי ירדן. בו בזמן דארת אל-פונון, גוף שנתמך על-ידי קרן פלסטינית, עסוק בפלסטין ובפלסטינים בתחומי פלסטין.

אני נזכרת באיש שפגשתי במעבר הגבול. איני יודעת מה שמו. חלקנו מונית לעמאן, הוא סיפר על אבי סביו שברח מלבנון מאימת העותמאנים שרדפו את הנוצרים, הגיע לחיפה והשתקע בה. “בכל האזור הזה לא היתה תקופה אחת של נחת”, אמר לי. “זה לא התחיל עכשיו, זה מאז ומעולם ככה. לא היתה פה תקופה אחת של שקט. בארצות האסלאם היו תקופות של מדע ותרבות. כאן תמיד מלחמות”.