הדוקומנטה ה-14, חלק ב’

השאלה הראשונה שנשאלת כשצופים בחלק השני של דוקומנטה 14 בקאסל, גרמניה, לאחר פתיחתו של החלק הראשון באתונה בחודש שעבר, היא מה היחס בין השניים: האם הם שני חלקים, שני פרקים, שתי מהדורות? ועבור מי שני החלקים הללו נועדו – עבור תושבי שתי הערים, עבור אנשי האמנות שיצפו באדיקות בשני החלקים, או עבור הצופה המזדמן שיבקר רק בעיר אחת? ללא ספק, הדבר הבולט ביותר לאחר צפייה בשני החלקים היא החזרתיות של העבודות. כמעט כל האמנים מציגים בשני האתרים, לעתים אותה עבודה בדיוק, לעתים תצוגה מעט שונה של אותה העבודה, ובמקרים מעטים עבודה שונה לחלוטין.

בכמה מהפרויקטים הכפילות הטרנס-אירופית מוצדקת ורלבנטית לעבודה עצמה, כמו בפרויקט של האמן האמריקאי דן פטרמן (Dan Peterman), שייצר אלפי מטילי מתכת מלבניים בצורה המסורתית שבה היה נהוג להעביר מתכות כסחורות. באתונה מוצגים מטילי הנחושת (“Athens Ingot Project (Copper)”, 2017), ובקאסל מטילי הברזל (Kassel Ingot Project (Iron)”, 2017″), בהתאמה לתעשיות העבר של שתי הערים – הים התיכון שלחופי אתונה היה ציר מרכזי לשינוע ברונזה ונחושת במאה ה-12, וברזל היה בשימוש נרחב במפעלי הנשק הרבים שפעלו בקאסל במלחמת העולם השנייה.

אך החזרתיות אינה נגמרת כאן. רבות מן העבודות בקאסל מופיעות בכמה חללים שונים. מטילי הברזל של פטרמן מוצגים ארבע פעמים (בשקים גדולים בנוי-נוי גלרי (Neue Hauptpost), בעגלות עמוסות בפביליוני הזכוכית ברחוב Kurt-Schumacher-Strasse, ב-Palais Bellevue וב-Kulturbahnhof, תחנת הרכבת התת-קרקעית הישנה. העבודות של זוג האמנים Prinz Gholam (Wolfgang Printz הגרמני ו-Michel Gholam הלבנוני), שמבצעים יחד מעין כוריאוגרפיות אטיות בחללים שונים, מופיעות כמיצגים בשתי הערים ופרושות כתצלומים ועבודות וידיאו בשלושה חללים שונים בקאסל.

“Carved to Flow”, הפרויקט הממותג של האמנית הניגרית אוטובונג קאנגה (Otobong Nkanga), שמוצג באתונה, ובקאסל בארבעה אתרים שונים, כולל פרפורמרים שמציעים למכירה קוביות סבון שחורות בשם “O8: Black Stone”, ומזכירים אנשי מכירות מיומנים שקופצים עליך מכל פינה בעיר. רשימת הכפילויות המיותרות והתמוהות הללו ארוכה, ומעלה את השאלה מדוע לא בחר הצוות האוצרותי לנצל את החלל הכפול בגודלו כדי לכלול עבודות אחרות. כמו כן, אם מדובר בשתי תערוכות כמעט זהות, מהי הרלבנטיות של שני המיקומים השונים? מבחינה מסוימת, הסבונים של קאנגה מאפיינים את החזרתיות האוצרותית, שהופכת את העבודות כולן למעין מותגים – ניתנות לזיהוי מהיר ומשתייכות לכפר האמנות הגלובלי, או הדוקומנטי.

עם זאת, ניתן למצוא בקאסל עבודות טובות יותר מאלה שמוצגות באתונה, לצד מהלך אוצרותי מעט ברור ומהודק יותר לפרקים. הלייבלים סיפקו יותר מידע הפעם, וכמה מהם כללו טקסטים קצרים על העבודות עצמן, למרות שאלו השתנו מאוד בסגנונם, באורכם ובמטרתם. הפעם, בעיה אחרת עמדה מול הצופה – בזמן הפתיחה לעיתונות, הרבה מהלייבלים היו חסרים, השומרים שלצד העבודות לא ידעו לספק את המידע המתאים, וכמה עבודות לא הוצבו עדיין. כמה מהאמנים לקחו על עצמם להדביק לייבלים מאולתרים לצד עבודותיהם.

באופן מפתיע, התצוגה המעניינת מכולם היא דווקא זו בפרידריכצינאום. הבניין האירופי, שנבנה בשנת 1779 והיה למוזיאון הציבורי הראשון באירופה, שימש מאז הדוקומנטה הראשונה ב-1995 החלל המרכזי של התערוכה. הפעם מוצג בו האוסף של EMST, המוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית באתונה (שמתפקד כאחד החללים המרכזיים של דוקומנטה 14 בבירה היוונית). כפי שכתבתי בביקורת על החלק היווני של התערוכה, זהו אחד המהלכים האוצרותיים החשובים של התערוכה, בהתחשב בעובדה שמאז המעבר של המוזיאון היווני למשכנו הקבוע ב-2014, עמד הבניין ריק עקב בעיות ביורוקרטיות ותקציביות, והאוסף שברשותו לא זכה לתצוגה נרחבת. עם זאת, העובדה שהאוסף, שנבנה מאז שנת 2000 וכולל עבודות של אמנים יוונים ובינלאומיים משנות ה-60 ואילך, מוצג לבסוף על אדמת גרמניה, במימון ובארגון גרמני, מעלה בעייתיות מסוימת. תחת הכותרת “Antidoron” (לחם שמחולק בכנסיות אורתודוקסיות, שמשמעותו המילולית ביוונית היא “במקום מתנות”), ובאוצרותה של מנהלת המוזיאון קטרינה קוסקינה (Katerina Koskina), התערוכה מרתקת ומרשימה, ומיטיבה לשזור נרטיבים פוליטיים יווניים לוקאליים לצד עבודות בינלאומיות שעוסקות בהיתכנות של דמוקרטיות, בדמיון פוליטי ובתיעוד היסטורי.

היריעה קצרה מלפרט עוד על תערוכת האוסף, ולכן אתמקד בחללים המרכזיים “הרשמיים” של דוקומנטה 14. אלו כוללים את הנוי גלרי (Neue Galerie), מוזיאון לאומי שמאכלס לרוב אוספים מהמאה ה-19 עד המאה ה-21; בניין הדואר לשעבר, שזכה לכינוי “נוי-נוי גלרי”, (Neue Hauptpost); והדוקומנטה האלה (documenta Halle) – החלל היחיד שנבנה במיוחד לדוקומנטה ב-1992. זאת נוסף לכ-30 חללים שפזורים במרכז העיר.

בנוי גלרי, שלראשונה מוקדשת כולה לדוקומנטה, מתגלה תערוכה צפופה ודחוסה, המתמקדת ברובה בתצוגה היסטורית מרשימה, מעניינת ודידקטית, שבלבה בעיקר קשרים תרבותיים-היסטוריים גרמניים בכלל, וכאלה הקשורים לקאסל בפרט. במקור שאף האוצר הראשי, אדם שימצ’יק, להציג במקום את האוסף הנודע לשמצה של משפחת  Gurlitt, הכולל יותר מ-1,500 יצירות, ובהן של פבלו פיקאסו, פול סזאן, קלוד מונה, מארק שגאל ואוטו דיקס. האוסף התגלה בדירתו של Cornelius Gurlitt בגרמניה בשנת 2012. אביו, Hildebrand Gurlitt, היה מקורב למפלגה הנאצית וסחר ב”אמנות מנוונת” במלחמת העולם השנייה. התצוגה לא הסתייעה, אך התמה של פשעי מלחמה תרבותיים והקשר ההפכפך בין אמנות גרמנית לסוציאליזם הלאומי נותרו.

הקומה העליונה נפתחת בתצוגה נרחבת של הפרויקט מכון רוז וואלנד (Rose Valland Institute, 2017), שהוקם על-ידי Maria Eichhorn לרגל דוקומנטה 14 ופועל בקאסל. המכון, המגדיר עצמו כ”פרויקט אמנותי עצמאי ואינטרדיסציפלינרי”, חוקר ומתעד מקרי ביזה והפקעה נאצית של עבודות אמנות, ספרים, נדל”ן ונכסים פיננסיים ואקדמיים מיהודי אירופה. במרכז התצוגה מתנוסס מגדל ספרים שנרכשו על-ידי הספרייה העירונית של ברלין לאחר שהופקעו מבעליהם היהודים.

ההצבה מהדהדת את המיצב המונומנטלי של Marta Minujín, האמנית הארגנטינית,  “Parthenon of Books”, דגם אחד לאחד של הפרתנון היווני, סמל לכוחה של הדמוקרטיה המערבית, שנבנה מספרים שצונזרו בעבר או כיום ושנתרמו למטרת הפרויקט. המיצב הוצב מול הפרידריכצינאום, שם העלה השלטון הנאצי ספרים על המוקד לפני פחות מ-100 שנה. אך בעוד ש”מכון רוז וואלנד” מתחקה אחר בעליהם של ספרים שהוחרמו וכך מאתר את הספרים, הפרתנון של Minujín מנכס ספרים שהוחרמו בעקבות תוכנם מבעליהם הנוכחים כדי לחנוט אותם בתוך פיגומי ברזל וניילון ולהפוך אותם למונומנט ספקטקולרי וסמלי, שבו הם אינם ניתנים לקריאה, בדומה, במידה מסוימת, לספרים שרופים.

לפרקים נראית התערוכה בנוי גלרי כמו פרישה של עץ שורשים אמנותי-מקומי, ששולח ענפים גם אל מעבר לאירופה. ניתן למצוא את ציוריו הליריים-אבסטרקטיים של ארנולד בוד (Arnold Bode), יליד קאסל, שייסד את הדוקומנטה ב-1955 בקאסל ההרוסה מהמלחמה, במטרה להניא את התרבות הגרמנית מחזרה לנטיות לאומניות. יש שציינו שגיוס האמנות למען מעין “פוליטיקה מונעת” מזכיר את הקו האוצרותי של דוקומנטה 14, וייתכן שבצדק, אך בפועל רוב העבודות בתערוכה אינן מצליחות להגשים מטרה זו, למעט אחדות, ועל כך בהמשך.

ציוריו של בוד מניעים שרשור של פורטרטים: החל מדיוקן של Karl Leyhausen מ-1920 שצייר בוד, אמן וחבר קרוב של האוצר; דיוקן של בוד שצייר גרהרד ריכטר בסגנון “תמונות הצילום” האופייני לאמן הגרמני (1964); ודיוקן של פגי סינקלר שצייר Leyhausen (1931). סינקלר, בת למשפחת אספני אמנות אירים שהתגוררה בקאסל, היתה אהובתו של סמואל בקט, שביקר בעיר כמה פעמים במהלך שנות ה-30, ושיומנו מ-1936, שבו מתואר ביקורו בהמבורג בחיפוש אחר אמנות אוונגרד גרמנית, מוצג גם הוא בתערוכה. אלה מוצגים לצד פוסטרים של תוכנית מארשל, תוכנית התמיכה האמריקאית לשיקום מערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, וממסגרים את הפריחה האמנותית של שנות ה-20 וה-30 בגרמניה בראי הזמן ומאירים אותה באור עגום.

גיבורים מקומיים אחרים הם האחים גרים, שפועלם מופיע לאורך התערוכה בצורות שונות. כאן מוצג המגזין “Old German Forests” מתחילת המאה ה-19, פלטפורמה לפרסום ספרות גרמנית בעריכתם, לצד תחריטים וציורים של אחיהם הפחות מוכר, לודוויג אמיל גרים. נושאי הרישומים הם מפגשים לא ברורים של גרים הצעיר עם “האחרים”, כפי שמציין טקסט הקיר, ובהם “שלושה אוריינטליסטים”, “יהודים מוורשה” ו”כושי מברזיל”, לפי כותרות התחריטים.

חלק נכבד מהעבודות חוזר לתקופת פריחה גרמנית מוקדמת יותר, זו של המאה ה-17 וה-18. פורטרט של היסטוריון האמנות הגרמני הידוע יוהן יואכים וינקלמן (Johann Joachim Winckelmann), שצויר, באופן פרדוקסלי, על-ידי אמן לא ידוע (Johann Joachim Winckelmann, “Shown against an Italian Landscape”, c. 1800), מוצג לצד שלושה מספריו מהמאה ה-18, שבהם הניח את היסודות לניאו-הלניזם ולניאו-קלסיציזם הגרמני באותה תקופה. זאת, חרף העובדה שכף רגלו של וינקלמן מעולם לא דרכה ביוון. התצוגה ממשיכה עם כמה ציורי נוף רומנטיים, ובהם של האקרופוליס (Louis Gurlitt“Acropolis, c. 1858, ). סדרה של רישומים מלנכוליים (1914, 1917-18) של נכדתו של גורליט ואחותו של סוחר האמנות הנאצי הידלברנד, קורנליה גרליט (Cornelia Gurlitt), מוסיפה למיקס אוצרותי סגנון לאומי אחר – האקספרסיוניזם הגרמני.

אחת הדמויות המקומיות המעניינות יותר שמוצגות כאן היא האמנית הטרנסג’נדרית לורנצה בוטנר (Lorenza Böttner), שנולדה ב-1959 בצ’ילה, איבדה את שתי ידיה בתאונה בגיל שמונה ועברה עם משפחתה לגרמניה לקבלת טיפולים רפואיים. בוטנר, שלמדה ציור בבית-הספר לאמנות בקאסל, פעלה בתוך מסורת של ציירי הפה והרגליים, תוך שילוב מיצגי רחוב חתרניים ועיסוק בנושאים לא רגילים לז’אנר, כגון פורטרטים עצמיים (אחת מהתמונות המרשימות ביותר הוא פורטרט עירום שלה, מניקה תינוק בבקבוק). היא ייצרה “סובייקטיביות טרנסג’נדרית קטועת ידיים”, כפי שמציינים טקסטי הקיר הלא רגישים בעליל, שאחד מהם מתייחס לאמנית בלשון זכר ונקבה לפרקים.

עוד רבים הרפרנסים והאנקדוטות ההיסטוריות שכלולים כאן, אך ברצוני לעבור אל התצוגה האוורירית הרבה יותר בדוקומנטה, שמספקת מעין אתנחתא אסתטית עכשווית יחסית. מחוץ למוזיאון עומד המיצב המרשים של Hiwa K, שמתכתב עם עבודתו (One Room Apartment” 2017″), שמוצגת מחוץ למוזיאון בנקי באתונה. בתוך גריד של צינורות ענקיים יצר האמן העיראקי מעין חללי שינה, קריאה ומחיה אלטרנטיביים, בניחוח איקאה לפליטים (When We Were Exhaling Images, 2017).

בחלל עצמו חוזרת תמת המוזיקה, כתב התווים והפרטיטורות החזותיות שמלווה את הדוקומנטה עוד מהקונסרבטוריום באתונה. יותר מחדר שלם מוקדש לתצוגה ארכיונית מתמיהה מעט של להקתו של Ali Farka Touré, מוזיקאי ממאלי, הכוללת תמונות, תקליטים, בגדים ופרסים. גם כאן מוצגים רישומים וכתבים של המלחין היווני Jani Cristou והמלחין האקספרימנטלי הבריטי Cornelius Cardew. כאן גם שוכן ה-Listening Space, שבו ניתן להאזין באוזניות לאירועי סאונד שמתרחשים באתונה בעודך משקיף על הפרידריכשפלאץ, בניסיון, אולי פשוט מדי, לחבר בין שתי הגיאוגרפיות.

אך מכל אלו, העבודה היחידה שעומדת בפני עצמה היא זו של המלחין האמריקאי Alvin Lucier Sound on Paper” – (1985)” – סדרה של דפים מסוגים ועוביים שונים, שרועדים לפי קצב של תדר נמוך זהה הבוקע מרמקולים המקובעים מאחוריהם, וכך מסגלים כל אחד קול ייחודי משלו הנובע מחומריותם השונה. הדפים נתונים במסגרות עץ סטנדרטיות של קנבס, וכל למעשה הופכים לציורים מזמרים, שבמקום להביט בהם, המאזין מצמיד אליהם את אוזנו. מרשימים גם שיירי סירות המהגרים מלסבוס, התלויים מהתקרה, ש-Guillermo Galindo המקסיקאי הפך לכלי נגינה, בדומה לעבודותיו הקטנות יותר בקונסרבטוריום באתונה (Fluchtzieleuropahavarieschallkörper”, 2017″).

 

בנוי-נוי גלרי כלולות עבודות מעט יותר ספקטקולריות, עד כמה שניתן להגדיר זאת כך. התערוכה נפתחת בשתי עבודות הדומות זו לזו בצבעוניותן העזה, אך שונות זו מזו בתוכנן: ציור הקיר של האמן האוסטרלי האבוריג’יני (Gordon Hokkey, “Murriland!” 2017), חלק מפרויקט מתמשך שבו הוא מצייר את ההיסטוריה של מולדתו קווינסלנד, תוך תרגום היסטוריות אורליות אבוריג’ניות ושזירה של נרטיבים קולוניאליסטיים אוסטרליים. לצדו תלויים הקנבסים הצבעוניים המופשטים והגיאומטריים של האמן הפקיסטני-בריטי Rasheed Araeen, שמוצגים לצד שולחנות וספסלים בעיצובו המוכר, המשמשים לעיון בעשרות גליונות של “Third Text”, המגזין האקדמי שהקים Araeen ב-1987 במטרה לאתגר את השיח האקדמי-אמנותי המערבי.

שתי עבודות מונומנטליות אחרות עוסקות במתח סביב ייצוגים מערביים אירופוצנטריים: וילון תיאטרון ענק שעליו מצוירת “ארוחת בוקר על הדשא” של אדוארד מאנה (1863), השייך לאמנית והאוצרת הקולומביאנית (Beatriz González ,”Drop curtain of mobile and changing nature”, 1978) שידועה בניכוס דימויי אייקוניים מתולדות האמנות המערבי, שכפולם ותרגומם הפופי; ו-Atlas Fractured של Theo Eshetu, שמקרין דימויים ודמויות על באנר מקורי שכיסה את הפסאדה של המוזיאון האתנולוגי בברלין וכולל חמש מסכות, אחת לכל יבשת שמיוצגת באוסף המוזיאון – אפריקה, אמריקה, אסיה, אירופה ואוסניה. הסאונד המלווה את ההקרנה וקנה-המידה העצום מייצרים מעין נרטיב עולמי בומבסטי, שחוטא במידה מסוימת בחלוקה הקטגוריאלית המגלומנית של הבאנר המוזיאלי שהוא מנסה לבקר.

יוצא דופן בין כל אלו הוא שיתוף הפעולה בין המכון לאדריכלות פורנזית (Forensic Architecture) בראשו של אייל וייצמן מאוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון ו-The Society of Friends of Halit. Halit Yozgat נורה למוות ב-2006, כשעבד בקפה-אינטרנט של משפחתו בקאסל. הוא היה הקורבן התשיעי מעשרה קורבנות רצח של הארגון הניאו-נאצי (NSU (National Socialist Underground בשנים 2000/11. תשעה מעשרת הנרצחים היו מהגרים או בנים למשפחות מהגרים, אך מערכת המשפט והמשטרה הגרמנית סירבו להכיר בקשר בין הרציחות עד שהארגון התגלה כאחראי להן ב-2011. בקפה באותו ערב היה נוכח סוכן של השירות החשאי הגרמני, Andreas Temme, שבעדותו הצהיר כי הוא לא הבחין ברצח, עובדה המעלה תהיות באשר למעורבות השירות החשאי ברציחות.

המכון לאדריכלית פורנזית הוזמן על-ידי הארגון The People’s Tribunal “Unraveling the NSU Complex” כדי לחקור את עדותו של Temme. בווידיאו  (77sqm_9:26min” (2017″, שנקרא כך על שם שטח הקפה ומשך זמן החקירה המשטרתית, מוכיח המכון שלא ייתכן שהסוכן לא הבחין ברצח. הוא עושה זאת באמצעות בניית מודל פיזי ודיגיטלי של הקפה, הצלבת נתוני הזמנים שהתאפשרה הודות לעובדה שכל העדים שנכחו בקפה היו מחוברים למכשירים מקודדי-זמן, והתייעצות עם מומחי סאונד וריח.

המכון, השואף להעניק תוקף לממצאים פורנזיים על פני עדויות סובייקטיביות, השתמש בעבר באמצעים דומים כדי להוכיח פשעי מלחמה בעזה, בסוריה וביוגוסלביה לשעבר. לעבודת המכון חשיבות פוליטית ומשפטית עצומה, אולם מעבר לכך היא מציבה שאלות מאתגרות בכל הנוגע להגדרת עבודת האמנות והשימוש באמצעים אסתטיים בתקופה שבה “אמנות חברתית” היא כבר דבר שבשגרה. בהקשר של דוקומנטה 14, שכולה זועקת כנגד עוולות פוליטיות וחברתיות, אך עצם הלגיטימיות הפוליטית שלה מוטלת בספק, העבודה הזו מציבה מראה פונקציונלית להחריד. וייצמן הצהיר כי הם “רוצים להראות אפשרות אחרת של אמנות – כזו שמתעמתת עם ספק ומשתמשת בטכניקות אסתטיות כדי לחקור”. הצהרות אלו נראות מנוגדות לחלוטין להצהרות שאיתן פתח שימצ’יק את התערוכה באתונה, ובהן הזמין את הצופים “להיכנס אל תוך החשיכה של אי-הידיעה”.

עבודה נוספת שמוצגת בנוי-נוי גלרי ועוררה תגובות פוליטיות קיצוניות היא הפרויקט “The Place of (the Thing” (2017 של אמן הפרפורמנס והתיאטרון הספרדי רוג’ר ברנט (Roger Bernat) בשיתוף עם רוברטו פרטיני (Roberto Fratini). השניים יצרו רפליקה של הליתוס, עמוד האבן שמולו נערך משפטו של סוקרסט באגורה. המונוליט המפוברק הוצג באתונה ולאחר מכן יצא לתהלוכה של שבוע ברחבי העיר, לפני שהוטס לקבורה בקאסל. כאן מוצג תיעוד של המסע, בטון הומוריסטי של יודעי ח”ן, שכולל תצלומים של האבן מבקרת ברחבי התערוכה באתונה. לפני כחודש קבוצת אקטיביסטים בשם Lgbtqi+ Refugees in Greece, שחבריה היו בין המקומיים ששירותיהם הושכרו על-ידי האמן כדי להוביל את האבן במסעה, גנבו את האבן במחאה על ה”פטישיזציה של פליטים” והכריזו על האקט כ”רוקומנטה 14″ (מלשון אבן). הגניבה לוותה בהצהרת וידיאו, שבה הוכרז  “Your stone is supposed to give us a voice, to speak to our stories. But rocks can’t talk! We can!”. בתגובה לגניבה פירסמו האמנים הצהרה נגדית מרגיעה ולפיה האבן לא שווה דבר ושהם צפו את הגניבה ולכן ייצרו שתי רפליקות נוספות – וכך למעשה רק חיזקו את הביקורת הכלכלית של קבוצת האקטיביסטים כנגד תקציב התערוכה כולה.

גם עבודותיה של האמנית הסרבית Irena Haiduk עוסקות בפן התאגידי של עולם האמנות. הפרויקט (SER (“Seductive Exacting Realism” 2015–הוצג לראשונה לפני שנתיים בביאנלה ה-14 באיסטנבול, וכולל שחזור של ראיון בין האמנית ל-Srđa Popović, המנהיג לשעבר של הארגון הפוליטי הסרבי Otpor!, שתרם להדחתו של הדיקטטור סלובודן מילושביץ’, וכיום ראש סוכנות הייעוץ Canvas)(Center for Applied Non-Violent Action and Strategies. הצופים מקשיבים לראיון המרתק בן החצי שעה, שבו עולה הדמיון בין העולם התאגידי לעולם האמנות, בחשיכה מוחלטת.

בעקבות העבודה הזו הקימה האמנית את Yugoexport, מעין תאגיד פיקטיבי, בן דמותו של תאגיד יוגוסלבי אמיתי בשם Jugoeksport. במסגרת אחד מהפרויקטים שלו, Nine Hour Delay (dated 2012–58), ייצרה האמנית מחדש “נעלי בורוסנה”, נעלי נשים אורתופדיות שיוצרו בגוש היוגוסלבי והפכו לסמל לאומי של דאגת המדינה הסוציאליסטית לכוח הנשי העובד שלה (המפעל שייצר את הנעליים שוכן בדיוק על הגבול בין סרביה לקרואטיה; לאחר פירוק הפדרציה התגלע ויכוח סביב זהותן הלאומית של הנעליים). הנעליים מוצעות למכירה לצופות הדוקומנטה בסגנון pay what you want, בתנאי שיינעלו רק בזמן עבודה – הגדרה נזילה עבור אנשי עולם האמנות של היום. הנעליים גם נראות במיצג בשם (-Spinal Discipline” (2016″, שבו נשים נעולות בורוסנה מייצבות על ראשיהן ספרים שעל שדרתם כתוב “מרסל פרוסט” ומהלכות זקופות ברחבי העיר (הספרים המלווים את הפרויקט מתחזים לכרך ה-12 במהדורה של 13 כרכים של כתבי פרוסט שפורסמה ביוגוסלביה ב-1967). הפרויקט מעט מורכב מדי וסובל מחוסר טקסט מבאר ומקשר, אך מעלה נושאים רלבנטיים להרגלי עבודה וצריכה בעולם האמנות, תוך שימוש באסטרטגיות של הזדהות עודפת, שהיו פופולריות בשנות ה-80 וה-90 בגוש היוגוסלבי.

בניגוד מוחלט ליעילות הסוציאליסטית הגופנית הזו, מופיע מיצב הווידיאו של Artur Żmijewski, ששוב מוכיח כי הוא אחד האמנים הטובים שנבחרו להשתתף בדוקומנטה 14. (Realism” (2017″ הוא מיצב וידיאו בשישה ערוצים, שמציג סרטון 16 מ”מ מגורען ואילם בשחור-לבן. בסרטון נראים גברים חסונים חסרי גפיים כשהם מבצעים תרגילי ספורט או פעולות שגרתיות כגון עלייה וירידה במדרגות. המראות מהפנטים במוזרות ה–uncannyית שלהם, בעיקר כאשר המצלמה מתמקדת על המפרקים המעוותים של הגברים בעודם מתכופפים ונמתחים בחזרתיות מכנית.

מעבר לחללים המרכזיים יש לציין גם את מוזיאון גרימוולט (Grimmwelt), שנפתח לפני כשנתיים ומוקדש לפועלם של האחים גרים. כאן מופיע אחד מהמהלכים האוצרותיים המהודקים ביותר בדוקומנטה, שקושר יחד כמה עבודות שפועלות בטווח שבין שפה, איור, עיוורון והשתקה. לאורך הקירות פרוש הפרויקט המרשים של רועי רוזן, “הסוחר העיוור” (1989–1991). רוזן הוסיף למחזה “הסוחר מוונציה” מעין נרטיב מקביל, שבו האמן מוצג כשיילוק, והטקסט מוצג לצד איורים. הסצנות שבהן מופיע הגיבור היהודי אוירו בעיניים עצומות, והן מהדהדות את המשפט המפורסם מתוך המחזה, “האין ליהודי עיניים?” עבודה מעולה נוספת של רוזן, (The Dust Channel” (2016″, מוצגת ב-Palais Bellevue).

במרכז החדר, בשולחנות ארכיון (אחת הפעמים המעטות בתערוכה שיש לאלה צידוק תצוגתי ואסתטי) ניתנות לצופה שתי מתנות היסטוריות. הראשונה, ציורי הקיר של האמן הפולני היהודי ברונו שולץ, המתארים דמויות מאגדות האחים גרים. הציורים צוירו בכפייה בחדר הילדים בביתו של קצין אס.אס בזמן ששולץ היה אסיר בגטו דרוהוביץ’ שבפולין (כיום אוקראינה), זמן קצר לפני שנרצח ב-1942. כמה מהציורים, שהתגלו רק ב-2011, נמצאים ביד-ושם (לאחר שנוכסו על-ידי המוזיאון בדרכים לא חוקיות), וחמישה אחרים, שמוצגים כאן, הושאלו ממוזיאון דרוהוביץ’.

המתנה השנייה היא איוריה המופלאים של Tom Seidmann-Freud, אחייניתו של זיגמונד פרויד, שנולדה בווינה ב-1892 בשם מרתה-גרטרוד פרויד, ולאחר מכן בחרה בזהות גברית. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הכירו פרויד ובעלה Yankel Seidmann את חיים נחמן ביאליק, ויחד הקימו את הוצאת הספרים אופיר, במטרה לתרגם לעברית ולאייר ספרות ילדים גרמנית.

כמו כן מוצגת תצוגה ארכיונית המתעדת את חייה של Anna (Asja) Lācis, אשת התיאטרון הלטבית שניהלה רומן עם ולטר בנימין. יצירה אחרת מעולה היא עבודת הווידיאו של סוזן הילר (Susan Hiller), שכמעט זהה לזו שמוצגת בקונסרבטוריון באתונה, ובה נשמעות הקלטות קצרות של שפות שנכחדו או כמעט נכחדו (Lost and Found”, 2016″).

התצוגה בגרימוולט מדגישה את כוחה של דוקומנטה 14 בקאסל בחשיפת קשרים היסטוריים נשכחים, מרתקים וחשובים. אך האם חשיבות זו מצדיקה את הפרויקט הדו-ארצי של התערוכה כולה? הקשר הגרמני-יווני עדיין מוצג כקלישאה, וקו ישר נמתח בין ההתאהבות הגרמנית של המאה ה-17 וה-18 בקלאסיקה היוונית לאירופה של היום בלי להתייחס כמעט למאות השנים שעברו מאז.

דוקומנטה 14, קאסל, גרמניה
נעילה: 17 בספטמבר 2017