דף הנייר שישרוף את חוות השרתים

מתישהו, לפני עשור בערך, התחילה הפנזינאות הישראלית להשתעל, להיחנק ולהתפתל על הרצפה במצוקה גלויה. יוצרי פנזינים, יצירי כלאיים חריגים של עולם האמנות ועולם התקשורת, עשו כאן חיל בשנות התשעים וקצת אחריהן, עם פנזינים בתפוצה נטענת של אלפי עותקים, שהמוצלחים שבהם היו מצרך נחשק שעבר מיד ליד, בידר והלהיט והשכיל עשרות אלפי קוראי עברית. אבל מתישהו, לפני עשור בערך, רוחה של הפנזינאות השתנקה, פערה פה ושבקה חיים. מהלוע הפעור שלה זחלה החוצה רוח מסוג חדש: אמנותית, דלת תפוצה במתכוון, אכולת נוסטלגיה לפנזין כמדיום ישן ומוגבל – אח במסדר הדחויים המתקמבקים של מצלמות הפילם, קלטות השמע ומכונת הכתיבה.

הפנזין לא תמיד היה מדיום מוגבל או מיושן. עד לפני שנים לא רבות, הוצאת פנזין הייתה בחירה הגיונית לגמרי עבור מי שביקש להגיד משהו ולא רצה – או יכול – למסור אותו לציבור הרחב באמצעות עיתון, רדיו או טלוויזיה. הפנזין סיפק אפיק גמיש וזול להפצת מסרים בתפוצה קטנה עד בינונית: המחיר הנקוב של הגיליון השלישי של “סטיות של פינגווינים” היה שקל אחד בלבד, פעמיים מסטיק בזוקה בטעם קולה במרכולית. ב-1996, תמורת חמישה שקלים יכולת לרכוש את הגיליון החמישי של “מלחמת המילים” וללמוד כיצד (ובעיקר למה) להוציא פטור משירות צבאי.

אבל כבר אז, מי שהיטה אוזן היה יכול לשמוע את התופים הכבדים הולמים ממעבר לגבעות. משהו חדש הלך והתקרב וסימן את הקץ עבור העיתון המודפס, ערוץ הטלוויזיה ותחנת הרדיו. וגם עבור הפנזין. בתוך פחות משני עשורים הספיק האינטרנט לשנות כל מה שידענו על פליטה וקליטה של מידע – התהליך נעשה פשוט יותר, המידע נעשה עשיר וזמין יותר, חינמי, והרבה-הרבה יותר מפולח. לא היה לנו שום סיכוי. ואם היה, הרשת החברתית עברה בין הגופות וביצעה וידוא הריגה. אבל אולי, רק אולי, בזמן שזה קרה גם נזרעו זרעי התחייה של כמה מאמצעי התקשורת הטיפשים והמיושנים שהרשת גאלה מייסוריהם.

בסצינה החזקה ביותר ב”סנודן”, סרטו של אוליבר סטון על מדליף מסמכי ה-NSA, אדוארד סנודן חוזר הביתה אחרי עוד יום של עבודה במנגנון המעקבים הממשלתי, נכנס למיטה ומקיים יחסי מין עם זוגתו. תוך כדי המעשה, ברגע של צלילות, הוא קולט בחרדה את אישון המצלמה הקבוע בראש מסך המחשב שלו. האם בצד השני יושב לו סוכן ביון וצופה בו בחזרה, כפי שהוא ועמיתיו עושים לאחרים יום-יום, שעה-שעה, ובמספרים אדירים?

הבום הטכנולוגי של העשורים האחרונים העצים את האדם המערבי באופנים שאפילו סופרי מדע בדיוני לא טרחו לדמיין. אמנם עוד לא למדנו לשגר את גופנו ממקום למקום, או לבצע קפיצות על-חלל, אבל שלל המכשירים העומדים כעת לרשות האדם מאפשרים לו לפלוט ולקלוט מידע בקצב שעד לפני כמה שנים היה שמור למבזקנים ומפעילי חדר-מצב.

כצרכני מידע, עברנו ממכולת קטנה שבה הכול ספור לסופרמרקט עצום שעל רוב מוצריו כלל איננו מתבקשים לשלם. ממדיה האינסופיים של הרשת מעוררים תחושה מתבקשת של אנונימיות, אך זוהי תחושה כוזבת. מהצד השני של הראוטר יושבים רובוטים שמנטרים את ההתנהלות המקוונת של כל גולש וגולשת ומנתחים אותה בניסיון לייצר רווח. כפי שהתברר בעקבות גילויי סנודן, הרובוטים המסחריים האלה אינם לבדם. ממשלות וארגוני צללים משתמשים בטכנולוגיה דומה, אך הרבה יותר פולשנית וגורפת, כדי לאגור מידע על הציבור הרחב כך שברגע האמת – כשיהיה צריך לאתר מישהו או למצוא עליו מידע מפליל – יהיה מאיפה לשלוף את הדאטה ולחתור למגע.

צריכה של מידע מקוון היא פעולה דו-כיוונית. כשהגולש מחפש ומוצא פריט מידע, הוא לא רק משתמש בו כפי שהיה משתמש, נאמר, במידע השמור על קסטת וידיאו או בגזיר עיתון – הוא גם מייצר מידע: חיווי קטן שאומר “הייתי פה”. על כל פרוסת מידע שהמשתמש בולע, הוא פולט פירור שנשאר אחריו ומצטרף לשביל פירורים שצבא הרובוטים יכול לנתח ולהבין. המשתמש לא רק משתמש במידע – המידע משתמש בו בחזרה. כשהמשתמש בודק מה מזג האוויר באילת, הוא גם משדר לרובוט שמעבר למסך: יש סיכוי לא רע שבסוף השבוע לא אהיה בבית, אולי ארד לאילת.

אבל מה אם אני חושב דווקא לעלות לסוריה? לטביעת האצבע שמשאיר המשתמש על כל פריט מידע שבו צפה ברשת יש השלכות המשפיעות על האופן שבו הרשת מתבוננת בו בחזרה. סייד קשוע כתב לא מזמן, באחד מטוריו השבועיים ב”מוסף הארץ”, שהוא נוהג להקליד ב”גוגל” את המלה “דאע”ש” בערבית כמעט מדי יום; הוא מסביר שכדי לאזן את טביעת האצבע הדיגיטלית שלו, מחשש שמישהו אי שם יסיק שהדבר מצביע על חיבתו לארגון הטרור, הוא מקפיד לחפש גם מידע על אישים מתולדות הציונות.

זה נשמע כמו פרנויה, אבל לא בטוח שקשוע מגזים: בשנים האחרונות, רשויות אכיפת החוק חקרו לא פעם ערבים ישראלים ופלסטינים שהביעו ברשתות החברתיות סימפתיה לפעולות טרור, ובפשיטות משטרתיות על בתים פרטיים מחרימים לא פעם מחשבים אישיים, שהמידע האצור בהם מסייע לגיבוש התיק נגד הנחקרים. כמו ארצות-הברית, ישראל משתמשת במערכות ניטור גורפות, שבמוצהר משמשות לסיכול טרור אסלאמי, אך קשה להאמין שלא נעשה בהן שימוש גם על אוכלוסיות אחרות.

איך אפשר להתגונן מפני מערכות הפועלות מאחורי מסך של חשיכה, שעצם קיומן הוא בגדר שמועה מוכחשת? דרך אחת היא להתחמש בתוכנות נגד, להיזהר במסירת מידע ולהרבות בהחלפת מכשירים. עם זאת, בהעדר מידע אמין לגבי מערכות המעקב, קשה לדעת עד כמה הדרך הזאת אפקטיבית. דרך אחרת היא התנתקות מבוקרת. אם המשתמש יוצא מנקודת הנחה שכל תזוזה דיגיטלית שהוא עושה עלולה להיות מנוטרת, ייתכן שהמסקנה היא שעליו לפעול בזירה אחרת, שאותה קשה הרבה יותר לנטר. במקום לשדרג את המערכת, לשנמך אותה.

לפני שנים אחדות, זמן לא רב אחרי חשיפת מסמכי ה-NSA, ערכה מערכת “העין השביעית” סיעור מוחות שבמסגרתו עלתה לדיון השאלה מהי הדרך הבטוחה ביותר להדליף מידע לעיתונאים. סנודן, שהכיר את יכולותיו של מנגנון המעקב האמריקאי, הנחה את העיתונאים שקיבלו ממנו את ההדלפה כיצד להגן עליו באמצעות תוכנות הצפנה ושימוש במחשב שמעולם לא חובר לאינטרנט. דרך אחרת היא לחזור אחורה בזמן ולהשתמש בטכנולוגיות טיפשות, כאלה שלא בלתי אפשרי לנטר – אבל מי שירצה לעשות זאת יזדקק לגדוד של מרגלים. מה רע במעטפה שנשלחת בדואר למכּר כלשהו, עם מסמכים שצולמו במכונת צילום ורשימות בכתב יד, או שיחה בארבע עיניים במקום תכתובות תזזיתיות בתוכנת מסרים? בהמשך הדרך, גם סנודן בחר להיפגש עם העיתונאים פנים אל פנים במדינה זרה.

מדינות שרודפות מדליפי סודות בטחוניים הן מחזה ישן. מנקודת המבט שלהן, זה אפילו מתבקש. במקרים קיצוניים (גם בישראל), הן גם ירדפו עיתונאים שמחזיקים ברשותם מידע רגיש. אך מה קורה כאשר מדינות לא מסתפקות בניסיון לעצור את דליפת המידע, ומבקשות להעניש גם את צרכני הקצה – הקוראים, הצופים והמאזינים?

חשיפה רחבת היקף של מסמכים סודיים אינה תופעה שכיחה בתקשורת העולמית, על אחת כמה וכמה בזו הישראלית, המוכפפת לצנזורה צבאית. אך יש גם סוגים אחרים של מידע שהמדינה הייתה רוצה לצנזר: חומרים שהיא תופסת כמסיתים; כאלה החושפים בעלי תפקידים בצבא ובממשל לסנקציות בינלאומיות; תכנים פורנוגרפיים או אלימים; או כאלה שמישהו יחליט שהם “אנטי-ישראליים”.

נסיונות חקיקה ושינויי מדיניות מהשנים האחרונות מאיימים להרחיב את יכולתה של המדינה לחסום בפני האזרחים את הגישה למידע לאחר פרסומו. לנסיונות אלה יש מניעים שונים, חלקם חיוביים, ויש להם גם תכונה משותפת: המידע שהם מבקשים לחסום הוא מידע מקוון. למה? כי אפשר. במידע מקוון אפשר לשלוט. המדינה אינה יכולה לשלוח פקחים לכל בתי האב בישראל ולבדוק באיזה מהם יושב על המדף עותק פיזי של “מיין קמפף”, אך היא יכולה להורות לספקיות האינטרנט לחסום אתרים המפרסמים תכנים שנאסר על הציבור לצרוך. הגבלות טכנולוגיות אפשר אמנם לעקוף בדרכים טכנולוגיות, אך יש להניח שרוב המשתמשים לא יטרחו לעשות זאת.

בכל יום שעובר נצברים עוד ועוד נתונים על הפעילות הווירטואלית שלנו. ככל שהמידע שנאסף עלינו יותר מקיף ואינטימי, גובר הפיתוי של האוספים להשתמש בו. כל הקצנה באווירה הציבורית או במתיחות הבטחונית מגבירה גם היא את הסיכוי שמישהו יחשוב שהפתרון מצוי בחילוט המידע והפיכתו לנשק. מוח קונספירטיבי יוכל לדמיין תרחיש דיסטופי שבו מערכת הביטחון וסיירת של חברות מסחריות לא רק משתלטות על אמצעי הייצור וההפצה של המידע, אלא גם מחילות פיקוח מעמיק על צריכת התכנים של התושבים. כיום, המציאות העגומה הזאת עדיין נשמעת מופרכת למדי – אבל אם היא תתממש, אחת הדרכים להתחכם לה תהיה מעבר לצריכה וייצור של מידע בפורמטים שקשה לנטר.

השלב הראשון בכינון משטר אורווליאני שכזה יהיה להשתלט על התקשורת הממוסדת ולקבוע עבורה גבולות גזרה הדוקים שאסור לחרוג מהם. השלב השני יהיה החלת פיקוח קפדני על מדיה חברתית, כולל מעקב אחר טראבל-מייקרים והחשכה מוחלטת ברגעי קיצון. השלב השלישי יהיה החלת מעקבים על התקשורת הלא-פומבית של הנתינים: שיחות הטלפון שלהם, אפליקציות המסרים המיידיים, תכתובות הדואר האלקטרוני. השלב הרביעי יהיה השתלטות על מידע דיגיטלי שאדם מחזיק לשימוש עצמי, בתוך המכשירים האישיים שלו: רשימות טקסטואליות, תיעוד ויזואלי, מסמכים, פיסות תרבות ומה לא.

מה יכול לעשות אדם שמניח שכל תזוזה דיגיטלית שלו נתונה לניטור ממשלתי? יחידי סגולה יתקינו מערכות שיבלבלו את המנטרים וישמרו עליהם מוגנים. אבל רוב הציבור ייאלץ להתרגל למצב החדש, ולהפנים שמי שמעוניין ליצור או לצרוך תכנים אסורים, עדיף שיעשה זאת מחוץ למעגל הניטור. אם המשטר יודע מה אתם כותבים במעבד התמלילים עוד לפני שלחצתם “שמור”, זה הזמן לנקות את האבק מעל מחברות הנייר הישנות. אם רובוטים ממשלתיים יודעים מה צילמתם בסמרטפון עוד לפני ששיתפתם את התמונה עם מאן דהו, אולי עדיף שאת התמונות הרגישות תצלמו במצלמה מטומטמת, נטולת חיבור לרשת. ואם סוכני חרש יושבים לכם על הפיד ומחכים שתגידו משהו שאסור לומר, אולי עדיף לשלוף טוש, נייר ומספריים ולסור למכונת הצילום הקרובה.

בטח, גם את מעגל החיים של הפנזין – משלב השרבוט והגזור-והדבק, דרך השכפול ועד ההפצה – אפשר לפצח, אבל יהיה קשה לעשות זאת באמצעות מערכת מעקב שנבנתה כדי לנטר מידע דיגיטלי. בשנת 2067 (נגיד), מי שירצה לעקוב אחרי דיסידנט שיפיץ מידע בשיטות של המאה העשרים יצטרך לשנס מותניים ולהשתנמך גם הוא: להסתתר בצללים, לחמוק דרך הסמטה, לאיים על הדלפקאי בבית-הדפוס ולזהות את מושא המעקב בלי לדעת מה טביעת האצבע הדיגיטלית שלו. סוכן ממשל שירצה לוודא שאף אחד לא קורא את עלוני המחתרת יצטרך לעבור בית-בית, שכונה-שכונה, ובסופו של דבר להקים מדורה גדולה ולשרוף את העיתונות או הספרות האסורה. זה ייתכן, זה אפשרי, אך בניגוד למפעילי מערכת המעקב הממוחשבת – שפועלים בשקט, במחשכים, ונשארים מאחורי הפרגוד אפילו בהליכים המשפטיים שמתבססים על ממצאיהם – מי שפולש לבתים, מחרים רכוש ומשמיד נכסי תרבות לא יכול להסתכל במראה ולהגיד לעצמו שהוא בסך הכל עובד בהייטק. ביום שבו יכריעו אותו נקיפות המצפון, יכול מאוד להיות שכלי התקשורת שלידיו יבחר להדליף את כל מה שהוא יודע לא יהיה עיתון בריטי עם תפוצה כלל-עולמית, כמו במקרה של סנודן, אלא קובץ דפים בכתב יד עם תצלומים מגורענים שמישהו יצלם בספרייה בלילה, בזכות מפתח גנוב.

איתמר ב”ז הוא חבר מערכת אתר “העין השביעית”. בעבר הוציא פנזינים והקים את ארכיון הפנזינים הישראלי. מאמר זה, שנכתב לרגל התערוכה “מלחמות הזירוקס: פנזינים בישראל” במוזיאון הרצליה, הוא המשכו של המאמר “היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס” מ-2014

“מלחמות הזירוקס: פנזינים בישראל” (אוצרת: ענת גורל-רורברגר)
פתיחה: שבת 13.5.2017, 20:00