מטפורה להדחקה

הביאנלה לרישום בירושלים, שמתקיימת השנה בפעם השישית, מוכיחה עצמה בכל פעם מחדש כאחד מהפרויקטים האוצרותיים המרתקים והרציניים ביותר בנוף הישראלי הדל של הביאנלות והתערוכות השנתיות.

לפני שנתיים עסקה “רשמים V – מעבר לנייר”, באוצרותה של טל יחס, במוטיב הקו המשוחרר מהנייר והפורץ למדיומים שונים. הביאנלה הנוכחית, “רשמים VI – שובו של הנייר”, באוצרותן הראשית של עדנה מושנזון וסאלי הפטל-נווה, מבצעת מהלך הפוך וחוזרת אל מצע הנייר המסורתי באופן שעלול  להיראות מודרניסטי ואנכרוניסטי, אך מפתיע ברלבנטיות שלו.

בטקסט הקטלוג המרתק שלה, הסוקר, בין השאר, תערוכות בינלאומיות שחקרו את מדיום הרישום, כותבת מושנזון כי “מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 הרישום, בין אם על נייר או על מצעים אחרים (כגון קיר ונוף), נתפס כדה-מטריאליזציה של האובייקט האמנותי, תגובת נגד למסחור של יצירת האמנות הראוותנית עתירת החומרים. החזרה הנלהבת של אמנים רבים אל הנייר, אל חומרי הרישום ואף אל אופני השימוש בהם בראשית המאה ה-21 יכולה להיתפס כרה-מטריאליזציה, כביטוי לתמורות שהביא עימו העידן הדיגיטלי מבחינת יחסינו לפני השטח והאופן שבו אנו חווים חומריות”.

כמו בשנים קודמות, הביאנלה נפרשת על פני כמה תערוכות בחללים שונים, שנאצרו על-ידי אוצרי משנה, מה שמקשה על ביסוס טענה אוצרותית קוהרנטית ושמירה על רמת איכות אחידה. ואכן, התערוכה המרכזית בבית האמנים, באוצרותן של מוסנזון והפטל-נווה, והתערוכה “מצעי שעשוע” באוצרותן של הפטל-נווה ומאשה זוסמן בגלריה ברבור, שבהן בחרתי להתמקד, הן מהמעניינות שבין התערוכות. מוצלחות פחות הן התערוכות “מגרסת נייר” באגריפס 12, שאצרו מקס אפשטיין ועודד זידלו, ו”טבע הרישום, קריאת הנייר”, שאצרה אירנה גורדון בסדנת ההדפס, שמתקשות לאגד את העבודות לכדי אמירה קונקרטית. יש לציין גם את התערוכה המצוינת “ויקטוריה” של רועי חפץ בבית אנה טיכו, באוצרותה של תמנע זליגמן, שעומדת כמופת רישומי-פרפורמטיבי בפני עצמו.

בתערוכה המרכזית בבית האמנים מציגים 42 יוצרים, שעבודותיהם נשזרות יחד באופן עדין ואינטליגנטי. רוב משתתפי התערוכה צעירים יחסית, ויצירותיהם משרטטות מהלך דינמי של עיסוק בנייר בשנים האחרונות בישראל. נקודת הפתיחה של התערוכה היא עבודות הנייר הקונספטואליות של משה גרשוני משנות ה-70. גרשוני פישפש בקרביהם של דפי A4 סטנדרטיים, שעל אף שהצהיבו עם השנים, נראים היום אקטואליים מתמיד: נייר שבראשו קרע קטן, ששוליו נצבעו שחור, ותחתיו נרשם בכתב יד המשפט המרמז רעות, שהוא גם שמה של היצירה, “הנייר הוא לבן רק בחוץ, בפנים הוא שחור” (1970), או דף שבמרכזו כתם שומני לצד הכיתוב “3 גרם מרגרינה בשמש” (1970). תחת המעטה של חקירת מדיום מודרניסטית, מחלחלות דרך השפה העברית דאגות מקומיות וקיומיות. נראה שתנועה זו, החושפת עיסוק פוליטי מתוך חקירה רפלקסיבית, מלווה את הביאנלה כולה.

רישום גדול של מיכה אולמן, שהוא עצמו הגדיר אותו כ”רישום שעושה את עצמו”, מתכתב ישירות עם גרשוני. אולמן הציב על גבי נייר שקוע במים רגל שולחן שנטבלה בצבע שחור, ליצירת מופשט גיאומטרי – ארבעה ריבועים שחורים בפינות הנייר (“שולחן”, 2016). אך ריבועי האקוורל מתמוססים, מאבדים את אחיזתם הפורמליסטית, ומהווים עדות לתהליך היצירה המושגי. השולחן נעדר, והותיר אחריו רק את עקבותיו המדממים.

אמנים אחרים צעירים ממשיכים את החקירה החומרית של הנייר, כפי שניתן לראות בניירות השרופים והמפויחים של ארז ישראלי (“ללא כותרת”, 2013) או בניירות הטבולים והספוגים של הדס חסיד, היוצרים קומפוזיציות גיאומטריות. שמות העבודות הללו ­– “ללא כותרת (שש טבילות)” )2007(, או “יכולות ספיגה 3 ו-2” (2016) ­– המציגות פסים בגוונים שונים של ירוק חאקי, משוות לתהליך העבודה מעמד של ניסוי או תרגיל צבאי המותח את הפוטנציאל של המצע (או העורף). הומוריסטי יותר הוא הפסל הקינטי המצוין של אריאל שלזינגר, “חרדת הנייר הלבן” (2008), ובו שני ניירות המונחים על במה ארעית קטנה, נעים זה לעבר זה כאילו במטה קסם, נצמדים זה לזה ונעים כלפי מעלה, רק כדי לחזור לאחור ולהיפרד בריקוד מעגלי טכני וחסר תכלית, מעין פרפרזה על כוריאוגרפיית היצירה בסטודיו.

 

(כנסו לאתר LostWords – פרויקט ויזואלי המתייחס לכתבה שקראתם ומציע פרשנות חדשה עבורו. הפרויקט נוצר על ידי חן צרפתי וליליאנה פרבר במסגרת “הדימוי היומי” באוצרותה של יעל רביד. תכנות: עזיז נאטור.)

עבודות אחרות מייצגות את הנטייה השגורה יותר לאחרונה להתייחס לדפים כאלמנט ארכיוני. נגה ענבר הציבה על הקיר דפי שורות זהים, ריקים ומהוהים, שהופרדו ממחברות ישנות, ויצרה מהם מעין גג רעפים כתום, גריד מודרניסטי מגן ומסתיר (“הארכיון הסתום”, 2012). ב”מלכודות” (2014) מתחה ענבר גומייה אדומה מפינת הקיר באלכסון, ותלתה עליה תצלומים ישנים ודפים מהוהים, היוצרים מעין מלכודת חובבנית של דימויים.

מיכל בראור מציגה סדרת תצלומים שבהם נראית כף ידה אוחזת בפתקי נייר דהויים, מקומטים ומעלי עובש, שהכיתוב עליהם מרמז כי הם ליוו בעבר חפץ מוזיאלי כלשהו (“ארכיאולוגיה של הנייר”, 2014–2015). על אחד מהם רשום בכתב יד קטן “ערבי קדום” – בניסוח כמו-פרודי על אוריינטליזם ארצישראלי. החפץ עצמו נעדר, אך נוכחת היד החיה, האוחזת בשריד הנייר ליצירת ניגוד ויזואלי בין זמנים שונים ובין אובייקט ארכיוני לגוף חי ­– היא אחת מהאיכויות הצילומיות האופייניות לבראור.

כמה מהעבודות מתכתבות עם החלל המרשים של בית האמנים. ויק יעקובסון-פריד כיסתה את הקיר שמול המדרגות בקומה השנייה בטפט עם דפוס דקורטיבי וחזרתי של פרחים וציפורים, ליצירת מראה כביכול ביתי-בורגני. על הטפט תלויים רישומי עיפרון ממסוגרים, המציגים בסגנון היפר-ריאליסטי סצנות אפוקליפטיות המשלבות מבנים וסמלים ירושלמיים, כגון האריה (“ארץ הישומון”, 2016). הוויקטוריאניות האירופית מתערבבת בתחושת אסון ים-תיכוני מיתי, תוך כדי העלה באוב של אחד מגלגוליו של משכן בית האמנים – בתחילת דרכו כמוזיאון לאומי שיכן בו בוריס שץ פוחלצים של חיות ארצישראליות. רישומי הפחם גדולי הממדים של דרור בן-עמי, בצורת קתדרלות שחורות העשויות בתהליך סיזיפי של רישום קלאסי ותחריט, מתכתבות עם קשתות המבנה ופותחות את קירות האבן הבהירים שלו אל תוך חור שחור, אל גותיקה הזרה כל-כך למקום (“קתדרלה 2”, 2016).

בתערוכה עבודות נוספות הנוטשות את ברירת המחדל הלבנה של המצע, אך דווקא במטרה להבנות מתוך החשכה דימויים ריאליסטיים, מנוכרים ומאיימים. כאלה הם רישומי העיפרון השחורים של מתן בן-טולילה, המציגים עמדות שמירה, מקלטים וגדרות (“לילות ומקלטים”, 2012–2016). הרישומים, המבוססים על תצלומים, מעובדים דיגיטלית ליצירת הרקע השחור, וכך מהווים מעין תשליל רישומי שמקורו בצילום.

הלל רומן מציג את הרישום המופתי “הרחבה” (2016), המבוסס על הדמיות אוטופיסטיות של מושבות חלל משנות ה-70. כאן הטכניקה משלבת גריעה ומחיקה ליצירת תנופת בנייה אל תוך חלל חיצון שחור. ליהי תורג’מן מציגה סדרת רישומי עיפרון, גרפיט ופחם קטנים ועדינים, אך בעלי חומריות תקיפה. הם פורשים נופים ארצישראליים – גדרות תיל, עצי זית, מבנה נטוש, מצבה עם כיתוב ערבי ושלט המזהיר “גבול לפניך”.

בין כל אלו בולטת סדרת רישומי הפחם המעולה של דוד רוסו, “סולומון אמר” (2016). הרישומים מוצגים בגריד, כאילו היו רצועת קומיקס או story board. העלילה היא זו של כל ה”סולומונים”, אותם מהגרים נותני שירות הפועלים בלילות במטבחים, במחסנים, בעבודות השחורות הבלתי נראות, בלופ אינסופי של שחור על גבי שחור. אל מול אלה בוהק בצבעוניותו רישום האקוורל של הראל לוז “אביב ערבי” (2013), המתרגם את תמונות המדיה של זוועות המלחמה לאייקון קומיקסי. אך נראה שהיום, אותו פנים שחור ומאיים של גרשוני אכן השתלט על הנייר, על פנימיותו כמו גם על חיצוניותו.

התערוכה “מצעי שעשוע” בגלריה ברבור מרשה לעצמה טון מעט יותר משחקי. מוצגות בה עבודות שמתייחסות לנייר כמרחב לניסוי וטעייה ומשתמשות במצעים משניים או שואבות מסגנונות איור גרפיים, מתרבות פופולרית ומאמנות רחוב. את התערוכה פותח רישום קטן, גרוטסקי ומדויק של שרון פדידה. אליו מתווספים אמנים אחרים הבוחרים בסגנן איורי קומי-טרגי, כגון שי יחזקאלי, שמציג רישומים אקספרסיביים וצבעוניים על גליונות נייר כרומו שנועדו לגריסה לאחר נסיונות הדפסה כושלים; קארין יציב, שרישומי העט הכדורי שלה מציגים דמויות בסגנון מובהק, המזכיר את ציורי האובייקטיביות החדשה על שלל טיפוסיהם הנלוזים; ויסמין חסידים, שמציגה רישומים כמו-אנטומיים של חלקי גוף סכמטיים על גבי גריד של דפי לוחות-שנה.

מעט שונים מאלו הם רישומי השחור-לבן של ליהי ניידיץ. תחת כותרות כגון “אדריכלות רגשית”, “זמן פציעה”, “זמן דימום” או “זמן תיפוף”, מכתיבה ניידיץ, בעזרת דימויים סכמתיים של דמויות, חצים וטקסט, הוראות גרפיות או שרטוטי עבודה לפעולות שבבסיסן הן ספונטניות ובלתי נשלטות, כגון החלמה, פציעה או נפילה. הניגוד מזכיר את טבעו החמקמק של הרישום, הנע תמיד בין התגלות אינטואיטיבית פלאית של הדימוי לבין מעשה התבוננות מחושב, אך הוא צובע את אותו טבע יצירתי בפסימיות זהירה.

“האם פעולת האמן על מצע הנייר ובתוכו כמוה כהעלאת טראומות עבר מנבכי הזיכרון והתודעה, או שמא המעטה הלבן של הנייר, המכסה על השחור שבפנימיותו, הוא מטפורה להדחקה?”, שואלת מושנזון בטקסט הקטלוג. רבות מהעבודות בתערוכה אמנם יוצאות מאותה נקודת מוצא דואלית שניסח גרשוני  –של פנים וחוץ, דו-מימד ותלת-מימד, לבן ושחור, הצפה והדחקה – אך מיטיבות לרשום את רצף הגוונים והממדים שביניהם.

הביאנלה הארצית השישית לרישום – “רשמים VI”
“שובו של הנייר / מחשבות על רישום”
נעילה: 11.2.17
אוצרות ראשיות: עדנה מושנזון וסאלי הפטל-נוה
בית האמנים ירושלים, אגריפס 12, גלריה ברבור, סדנת ההדפס ובית טיכו