אמנות: הוראות הפעלה

במשך שנים רבות נהגתי לצאת לשוטט ולצלם על-פי סט הוראות פשוט ונוקשה: נקודת ההתחלה היתה תמיד בטרמפיאדה מחוץ לירושלים. עליתי על הרכב הראשון שעצר, לא משנה לאן נסע, והמשכתי איתו עד ליעדו. משם יכולתי להמשיך רק באותה צורה: לחכות לטרמפ ולעלות על הרכב הראשון שעוצר, לא משנה לאן. אסור לקחת כסף, אסור לקחת נייד. רק מצלמה, מכשיר הקלטה, מחברת ועט. חשבתי שבאמצעות כללים ומגבלות אצליח לפרק ולו במעט את יחסי הכוח הבלתי נמנעים הכרוכים בעצם קיומה של המצלמה.

העניין שלי בפעולות מוגדרות מראש היה אחת הסיבות לעניין שמצאתי בתערוכה “Do It بالعربي” (ובעברית: “עשה זאת בערבית”), שמוצגת בדארת אל-פונון, המרכז לאמנות עכשווית בעמאן, ירדן. התערוכה מנסה, באמצעות כללים והוראות, לפרק הגדרות ויחסי כוח ולהרהר על התפקיד והמשמעות של מושגים כמו תערוכה, מוזיאון וגלריה, אמן ואוצר.

“Do It بالعربي” היא גרסה אזורית של “Do It“, פלטפורמה אוצרותית ותיקה לעבודות אמנות שנוצרות לפי הוראות הפעלה. הרעיון התגבש במהלך שיחה בין האוצר הנס אולריך אובריסט והאמנים כריסטיאן בולטנסקי וברטרנד לבייר בפריז ב-1993. בעקבות השיחה הוזמנו 12 אמנים לכתוב הוראות הפעלה שתורגמו ל-12 שפות והופצו כספר.

אובריסט המשיך לאצור את “Do It”, ומאז התקיימו כ-100 תערוכות נוספות ב-50 מקומות בעולם. התערוכה בירדן בנויה על אותו עיקרון: תצוגה שמבוססת על הוראות הכנה שנכתבו על-ידי 70 אמנים מארצות דוברות ערבית. ההוראות בוצעו בסדנאות פתוחות לציבור ובכיתות אמן למבקרים, אמנים, תלמידים וסטודנטים לאמנות. כמה מהעבודות בוצעו על-ידי עשרות יוצרים בסדנאות שהקדימו את התערוכה, ואחרות מבוצעות על-ידי המבקרים בזמן התערוכה עצמה. יש הוראות לפרפורמנס, לעבודות סאונד, לציור, למיצב, למחשבה, לדיבור, לפעולה. יש הוראות מפורטות, מופשטות ופתוחות לפרשנות, הוראות שהן עצמן העבודה והוראות שצריך ליישם, לבצע או להפעיל – לפעמים על-ידי משתתף אחד ולפעמים על-ידי קבוצה. יש הוראות שאי-אפשר לבצע והן קיימות רק כמלים.

התערוכה המקורית התקיימה בעיר שארג’ה שבאיחוד-האמירויות בתחילת  2016, באוצרות משותפת של אובריסט וחור אלקאסמי, אוצרת ומנהלת קרן שארג’ה לאמנות. אותן ההוראות בוצעו מחדש בעמאן, והן עתידות להתבצע גם בבחריין, במרוקו ובפלסטין. כל ביצוע מחודש של התערוכה הוא פרשנות תלוית מקום, תלוית קהילה ותלוית שפה.

המחשבה על אמנות כתוצר של הוראות לא התחילה ב”Do It”, כמובן. אמנים המציאו פעמים רבות הוראות הפעלה לעצמם או למישהו אחר כדי להצליח לחמוק מההרגל, מהשיטה, מהמשטר, מהקפיטליזם. העבודות של דושאן, יוקו אונו, דוגמה-95 וג’ון זורן הן רק כמה דוגמאות לעבודה מול גבולות חדשים כדרך להסרה של מגבלות מחשבתיות עמוקות יותר. המשיכה לעבודה בתוך גבולות מומצאים היא כמיהה לחופש. הדיון בגבולות עצמם, בהוראות, ולא פחות חשוב, בפרשנות שלהם, נמצא בלב הרעיון המוביל של “Do It” לאורך השנים. אובריסט כותב על הפרויקט כעל פעולה מתמשכת שהתחילה ב-1993 ומאז לא הפסיקה, תערוכה שהיא קוד פתוח לאמנות שיש בה פחות בעלות ושהקיום שלה נגמר בסוף התצוגה (אחד הכללים הוא שהעבודות מושמדות בסוף התערוכה).

התערוכה מתפרשת על פני חמישה חללים. נקודת המוצא – ההוראות – מייצרת טווח מאוד רחב של התייחסויות ספציפיות או פתוחות לפרשנויות, פוליטיות וקונספטואליות. צמד האוצרים מצביע בקטלוג התערוכה על השאלות שהעסיקו אותו: איך לפעול בקהילות המקומיות, באיזה אופן השפה הערבית מחברת את האזור ואת האמנים הפועלים בו, איך ליצור קשר ודיאלוג בין האמנים המשתתפים, וכן, על רקע המצב באזור, שאלות על ניידות, מעבר בין גבולות והיכולת של אמנות לפרוץ מחסומים.

אובריסט מציין שהשנה הראשונה של “Do It” היתה בראשית דרכו של האינטרנט. לדבריו, התפתחות הרשת השפיעה על ההתפתחות של הפרויקט. ואכן, העולם הווירטואלי נוכח בתערוכה. אחד היוצרים המשתתפים בתערוכה, חאלד אלביה, התוודה כי “הפכתי לאמן שעוסק במדיה חברתית בגלל הצנזורה”, ויצר עבודה בפייסבוק שבה הוא עצמו הצנזור של המשתתפים. נאצר אלסאלם כתב הוראות הדורשות שיתוף פעולה של  שישה אנשים מכל העולם תוך שימוש במדיה חברתית. עבודות אחרות עושות שימוש ברשתות החברתיות כדימוי, כדרך ליצירת שיתופי פעולה וכפלטפורמת תצוגה.

קולקטיב האמנות GCC, למשל, מאגד שמונה אמנים ממדינות המפרץ הפרסי, היוצרים בבואות דיפלומטיות ואירוניות למבני כוח של המדינה על-ידי יצירה של טקסים ומבנים ארגוניים, בדרך כלל בהקשר של הפוליטיקה הפנימית של מדינות המפרץ. לאחת העבודות בתערוכה, “צחיח”, מצורפות ההוראות הבאות: 1. לאסוף מעט אבק. 2. לשפוך את האבק על השולחן. 3. לעשות מיקור חוץ (אאוטסורסינג). ג’לאל תופיק מבקש מהמבקרים להביא לחלל התצוגה אובייקט שהוא מושא תשוקה עבורם, ושואל אם ערבי יכול להיות מושא תשוקה עבור מישהו. מג’די מוסטפה כותב הוראות לבניית עבודה בסגנון ג’ון קייג’; המיצב “Sound Factory” עשוי מחומרי היומיום. ההוראות מגדירות איך להאזין לקולות ולרעשים שהחפצים משמיעים בערבוביה. מוחמד אלקסאב מנחה לאסוף מכלים, למלא אותם בשאריות “ולעשות איתם משהו מועיל”.

כמה מהאמנים מציעים התבוננות על התערוכה עצמה ועל המבט שהיא מציעה. ראאד יאסין כתב הוראות צפייה בתערוכה ומציע למבקר לשרוק לעצמו מנגינה מסרט מוכר בזמן שהוא מתבונן במבקרים האחרים. איתיל עדנאן מבטיחה שמי שיעקוב אחר הוראותיה יוכל להיות אמן במהירות וטוענת שלא דרושים לכך כישורים מיוחדים. רים אלקאדי מנחה את המבקר לפנות לאדם זר, עדיף ממדינה זרה, לבקש ממנו ריס, להצמיד את הריס לעינו שלו ולראות לרגע את העולם דרכו. את הריסים יש להדביק בספר.

בעבודה “Nothing Flashes From The Other Coast Except a Little” מערבב מוחמד עבדל-כרים בין סיפורים היסטוריים שונים וטקסטים באנגלית, ערבית וספרדית, שפות שרוב הצופים אינם בקיאים בכולן, מן הסתם. הוא מזמין את הצופה לשיטוט בין ספרד למרוקו דרך הסיפור של סלא, עיר נמל במרוקו, שהתנהלה באופן עצמאי והיתה למרכז פיראטים במאה ה-17. עבדל-כרים כתב הוראות מדויקות לבניית מיצב: “יש לארגן: משטח עץ במידות מדויקות, דגל ירוק שעליו הכיתוב ‘פני השמש’ מצד אחד ו’שודדי ים’ מצד אחר, אבן טבעית כלשהי. יש להביא שני ספרים: ‘בית הקברות’, רומן בן-זמננו שכתב סופר יליד ספרד שחי במרוקו, ואת הספר ‘המסע של שיאהב לפגישה עם יקיריו’ – סיפור בריחה מתחילת המאה ה-17 מגרנדה לפורטוגל, בעקבות גירוש המוסלמים מספרד הנוצרית”. הגדלים מחושבים, אין הרבה מקום לחריגה מהדיוק, אבל גם אין משמעות למקור (“אם אתה לא מוצא את הספר המקורי, תעשה אותו. אבל המקורי עדיף”). הוראות נוספות: להעתיק את המפה של סלא מהאינטרנט ולהדפיס אותה; לכתוב בערבית ובאנגלית את המשפט “Africa Begins At The Pyrenees”; ועוד. ההוראות יוצרות משרד ביורוקרטי לענייני קולוניאליזם ושליטה לאורך ההיסטוריה של האזור המפריד בין אפריקה לאירופה מהמאה ה-17 ועד היום.

גם פאדל אבי מזמין את הצופה להתעמת עם ההנחות והציפיות שלו ביחס לאפריקה. הוא כותב: “יש להביא קנבס בגודל מטר על מטר וצבעי אקריליק – שחור, לבן, אדום, צהוב וכחול. כעת הכן ציור שנראה כמו אמנות אפריקאית”. ההוראות בוצעו, והציורים צוירו במהלך סדנאות שהתקיימו בדארת-אלפונון בקיץ.

בעבודה “Untill There are None”, מזמינה מונה חאטום את המבקרים לצייר בגיר את מפת העולם על פני משטח לוח כהה ולסמן בה גבולות על-פי מדינות הלאום כפי שהן כעת. בשלב זה על המצייר להזמין מבקרים נוספים למחוק בצעדיהם את הגבולות השונים עד שייעלמו כליל.

סוהא שומאן, מנהלת דאר-אלפונון, משתתפת בתערוכה עם העבודה “Imagen”, שבה היא מציעה למבקרים לדמיין שהם גרים בבית בעזה. העבודה, המדמה בית מגורים הרוס בעזה ומלווה בעבודת סאונד, קיבלה מקום מרכזי בתערוכה ועוסקת בסוגיות הפוליטיות בצורה מעט דידקטית. המיצב עומד בסתירה מסוימת להוראות שלו: הכותרת מבקשת מהצופה לדמיין, להיכנס לראשו של אדם הגר בעזה, אבל הפרשנות ששומאן מציעה מאוד ישירה. זו גם אחת העבודות היחידות שבוצעו על-ידי אמנית ספציפית (רים מאג’רי), ולא בסדנה מתמשכת.

בשנת 2012 התקיימה באקדמיה הבינלאומית לאמנות בפלסטין התערוכה “פיקאסו בפלסטין“, ובה הוצג ציור מקורי של פיקאסו שהושאל ממוזיאון ואן-אבה באיינדהובן שבהולנד. התערוכה קראה תיגר על המחסומים והגבולות שמציבה ישראל ועל הבידוד של עולם האמנות הפלסטינית ומוסדות הלימוד לאמנות בפרט. בעבודה

“Rotation… of Picaso in Palastine” משתמש חאלד חוראני, מנהל האקדמיה, בתיעוד של הציור כשהוא מוקף חיילים במדים בגלריה ברמאללה ומשכפל אותו לאינסוף; ההוראות מנחות להעמיד שני שומרים ליד ההדפסה ולצלם אותה שנית וכך שוב ושוב, עד שהציור של פיקאסו נעלם.

דארת-אלפונון הוא מקום שאני מרבה לחזור אליו. זו אפשרות קרובה לראות במה עוסקים אמנים ערבים ולצפות בעבודות אמנות שאין אפשרות אחרת לראות. גם בתערוכות קודמות ניכר בדארת-אלפונון הרצון לשמש מוקד לאמנות ממגוון של ארצות ערביות, עם דגש מיוחד על אמנות פלסטינית. לרוב האוריינטציה של דארת-אלפונון פוליטית, ולכן מעניין לראות איך מבנה קונספטואלי כמו “Do It״ נותן מקום למטרות ולקו האוצרותי הזה, אבל גם מרחיב את טווח התכנים ומעמיק את האפשרויות לגעת בפוליטי. לפעמים המהלך של הכתיבה נראה מיותר, העבודה עומדת בפני עצמה ללא התרגיל המחשבתי והמעשי שקדם לה, אבל לרוב התשתית הקונספטואלית מאפשרת חיפוש רחב של אופני פעולה, תצוגה ורמות שונות של השתתפות של הקהילה בבניית התערוכה. מכלול ההוראות שואל בנוגע למשמעות או התפקיד של האמנות, אבל ללא עודף חשיבות עצמית. התהליך מעניין לא פחות מהתצוגה עצמה. גם עצם ההשתתפות של הקהילה המקומית בהגשמת התערוכה מרשימה. כך התערוכה מחברת בין הקהילה המקומית למרכז האמנות גם מעבר לאירוע הנוכחי.

ברוח  הדברים, הוראות הפעלה: קחו אוטובוס לבית-שאן ומשם סעו למעבר הגבול נהר הירדן, שיח’ חוסיין. הגיעו לשם עד 20:00 בימי חול או עד 18:00 בסופי-שבוע. חצו את הגבול במעבר בית-שאן. קחו מונית לעמאן, נסיעה של שעתיים, ואפשר לחלוק את המחיר עם נוסעים נוספים. אפשר גם לקחת מונית לאירביד ומשם אוטובוס לעמאן. רדו בשכונת ויבדה היפה שבמרכז עמאן ולכו לראות איך 70 אמנים מירדן, פלסטין, לבנון, מצרים, סוריה, איחוד-האמירויות, סודאן ועוד עושים אמנות בערבית. התערוכה מוצגת עד ה-15 בינואר.