האמת שבתוך השקשוק

היצירה החדשה של קבוצת תיאטרון רות קנר, “ריצה”, נוצרה על-פי סיפורו של ס’ יזהר “ריצה אצל הים”, המתאר את מסעה של חבורת מטיילים באזור ים המלח. היצירה עלתה בבכורה בתחילת דצמבר באולם אסיה שבמוזיאון תל-אביב לאמנות. קנר, יחד עם מעצב הבמה רוני תורן, שינתה את המבנה המנוכר של אולם אסיה – אולם שנדמה כאילו אין לשנותו כלל אלא רק להתבטל בפניו – והפכה אותו לחלל אחר לגמרי: רק השורות הקרובות לבמה פתוחות לקהל, והן נחצות על-ידי מסלול שבצדו האחד הבמה ובצדו האחר במה קטנה. קירות העץ הגדולים התוחמים את הבמה נעים על צירם עם שימוש השחקנים לאורך המופע. הרמקולים תלויים מעל ראשי המופיעים, ותנועת השחקנים נעה מן הבמה ואליה בצדי הקהל, מאחוריו ומאחורי הקלעים. אל הסט האינטימי הזה יצקה קנר את המלים שכתב ס’ יזהר.

זה כמה שנים שקבוצת התיאטרון של קנר עוסקת בעיבוד לתיאטרון של טקסטים של ס’ יזהר. “אני לא מסכימה עם תפיסת כתיבתו של יזהר כקשה”, אומרת קנר. “אני חושבת שהטקסטים של יזהר, אם אתה לא נעול על כל מיני דעות קדומות או ציפיות, הם דיבור מאוד חי ופעיל, שלעולם אינו נופל לקלישאות שחוקות. הכתיבה שלו מטלטלת, לא נותנת לך לנוח לרגע, היא כולה חיה. יזהר נע בקלילות בין לשון פושטית ללשון נשגבת ששורשיה נטועים בעומק התרבותי שמשותף לכולנו – לשון התנ”ך.

“למרבה הפלא, לקהל ששומע אותו מפי שחקן זה לא נשמע קשה או מרוחק בכלל. הכתיבה שלו נוגעת בתחום שהקבוצה שלנו חוקרת בעבודה מתמשכת זה שנים – איך למצוא פעולה בתוך טקסט. הקבוצה ואני מפתחות במשך שנים מנגנונים לגילוי הקפיץ הפעיל של הטקסט – המקום שבו הטקסט אינו מתאר או מסביר, אלא פועל. נדירים הסופרים שאני מוצאת אצלם את הקפיץ הפעיל הזה. יזהר פועל בתוך שדה הלשון באופן חתרני, זה שישו ושימחו, הכתיבה שלו, לא איזה עונש של ‘ספרות מכובדת’. בפרויקט שלנו הדוגמה היא תיאורי הטבע, שלעתים אתה מדלג עליהם בקריאה, אבל אצל יזהר השיקוף של הטבע הוא שיקוף של כוחות אדירים שנאבקים זה בזה, עניינים שהם מהותיים לאדם, הרוח האונסת את הים למשל”.

“ריצה” היא יצירה מוזיקלית בעיקרה. אבשלום אריאל הלחין את הסיפור ליצירה מוזיקלית המשלבת ז’אנרים שונים המתנגשים זה בזה. לצד שחקני הקבוצה, ולמעשה במרכז היצירה והבמה, מקהלה ונגנים. נוסף לכך הזמינה הקבוצה אנשים מבין קהל רוכשי הכרטיסים להקדים ולהגיע כשעה לפני המופע, כדי ללמוד שירת “לה לה לה” במקהלה, ובמהלך המופע הם עומדים ומצטרפים לשירה.

“הכל מתחיל בשורה ‘לה-לה-לה לה-לה-לה’, שמופיעה לעתים קרובות בסיפור של יזהר”, מסביר אריאל. “היא מעין פסקול שמרמז על שירי טיולים ושירי טקסים דוגמת ‘לא נותקה עוד השלשלת’, ‘מדן ועד אל-עריש’ ועוד, שמכוננים זהות קולקטיבית מקומית. מתוך העיקרון המוזיקלי הפשוט שטמון בשירים האלה, המוזיקה של ‘ריצה’ צומחת, משתבשת, מתעוותת ומתפתחת לשכבות מורכבות שיוצרות התנגשות בין ביטויים מוזיקליים שונים, שבדרך כלל לא חיים יחד באותה יצירה. אל תוך הטירוף הצלילי הזה מצטרפת בזמרור עיקש של לה-לה-לה גם קבוצת שירה שבוקעת מתוך היושבים באולם. הלה-לה-לה האנושי, הקולקטיבי, נפגש עם זרמים צליליים שנותנים ביטוי לקיום הנצחי של כוחות הטבע – הרוח, המלח, הים”.

קנר מוסיפה: “אחת מהיצירות שהכי השפיעו עלי בחיים היא יצירה שראיתי לפני הרבה שנים באמסטרדם, ‘Can We Dance a Landscape’, והתשובה שלהם בריקוד היתה ‘לא’. אתה לא יכול להעביר את הרוח והטרשים והאבנים של הארץ הזו לבמה. לכן אלה דברים שאי-אפשר ואסור להמחיש אותם באופן אילוסטרטיבי. רק המוזיקה, שיש בה משהו טהור שנוגע בעיקרי הדברים ולא במוחשיות הפיזית שלהם, יכולה לתת ביטוי לכוחות הטבע, ולכן התפקיד שלי היה דווקא לאפק מאוד את התנועה וההתרחשות הבימתית ולתת במה לגלים של הצלילים והמערבולות שבמלים. הם נושאים כאן את האלימות. ולכן שיתוף הפעולה היה מאוד מובן מאליו, מראש הזמנתי את המוזיקה להיות הנשאית המרכזית של המסע”.

הלב הפועם של “ריצה” הוא תנועה בלתי פוסקת המתרחשת מחוץ לגוף. הזמרים, השחקנים והנגנים אינם מתרוצצים רוב הזמן, למעט בקטעים קצרים, ובכל זאת הכל רועד ומשקשק, בפנים הגופים ובאוויר שביניהם, שאליו נשלחים המלים והצלילים. “זו תנועה שנוצרת בתוך התודעה או בתוך החושים ובחלל הגולגולת”, אומרת קנר. “היצירה היא ריצה, אבל אנחנו לא רצים עם הרגליים, אלא גלי הקול, גלי הנגינה, הדיבור, השירה – הם יוצרים איזו ריצה מטורפת, ריצה מנטלית שקשורה לריצת היומיום שכל אחד מאיתנו רץ ולא מצליח לעצור, כי היומיום מריץ אותך כל הזמן”.

בשיאה של היצירה, כאשר כוחות הטבע מטלטלים את החבורה ונדמה כי הם עומדים אל מול המוות, מתרחש רגע של התגלות. ברגע הזה, לאחר שהמוזיקה, הקולות וריצת השחקנים תוקפים את הקהל, מתיישבת בחורה אחת על קצה הבמה בשקט מהדהד ומתארת את הרגע הזה בקול אחד. “אני מודה שכל היצירה הזו היא בשביל להגיע לרגע הזה” אומרת קנר. “זה מסע של גילוי, אתה מתגלה לעצמך, זו האמת שבתוך השקשוק.

“לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא סוף הסיפור. זה לא סיפור שהולך אל האפיפניה, אלא יש את הטלטלה הכאוטית, ומזדכך רגע צלול ואתה עומד מול עצמך ואתה אומר: ‘הנני’. זה קורה, והמסע ממשיך, כמו החיים. ויזהר חכם מספיק להביא אותנו רבע שעה אחר-כך לקטע השני שמדברת השחקנית, טלי קרק, קטע שבו המחשבה דווקא מתערפלת – ‘מה בעצם גילית? איפה השתנית?’. הוא חותר תחת עצמו, יזהר. יצרנו קקופוניה מטורפת כדי להגיע לשקט הזה, ואז לדון בשקט הזה בשקט רב. יש פה שני גילויים: גילוי העצמי וגילוי הזמן. והמוזיקה היא בסופו של דבר כדי להגיע למלה העירומה. יזהר מנצל את זה שאנחנו שבויים במצב החירום בשביל לעכב אותנו להתבונן בעניינים שראוי להתבונן בהם. זה מנגנון מורכב ומחוכם”.

הסיפור מתאר את קורותיה של חבורת צעירים המטפסים אל המצדה, והארץ מתעמרת בהם; היא אינה מקבלת את “כיבוש הארץ ברגל”, את המיתוסים. הפעולה של ההולכים במסע ל”כיבוש” הארץ נכשלת, והארץ עצמה מקיאה אותם מתוכה. הסיפור, כמו גם עיבודו לתיאטרון, מתאר ברגעי השיא את כליונה של הארץ המובטחת. המוזיקה הכאוטית זועקת מהרמקולים הרבים התלויים מעל הבמה ומכוונים ישירות אל הקהל כערוכים למתקפה. כך “ריצה” אינה מוותרת לצופים שלה. היא אינה לא מציגה בפניהם מסע של גילוי בלבד, אלא מכריחה אותם להתנער בעצמם, לחוש את רעד האדמה מתחת לרגליהם.

על אף ש”ריצה אצל הים” הוא לא טקסט פוליטי מניפסטי ויש בו פערים ופואטיקה שמשאירים את רוב “העבודה הפוליטית” לסבטקסט, ההקשר הפוליטי העכשווי וההיסטורי מתבקש, וקנר נדרשת אליו: “ב’ריצה אצל הים’, שנכתב ב-1996, יזהר מדבר על טיול שבאמת היה ב-1943. בזמן הכתיבה יזהר כבר היה מודע לעוולות האיומות שמתחוללות כאן. בזה שהארץ הזו קמה על יושביה ומטלטלת את הניסיון להיאחז בשלשלת ההרואית של המוסרים נפשם למען המולדת – אין ספק.

“יזהר פירסם לא מעט כתבים פוליטיים נוקבים. המפורסם שבהם הוא כמובן ‘חרבת חיזעה’. לצדו למשל נמצא ‘דפי ריב’, על האינתיפאדה, שבו יזהר כותב מלים איומות ומכאיבות. ויש לו גם טקסט שנקרא ‘נגד יהושע’, שבו הוא דן בפסוק ‘לך ורש את הארץ’, והוא כותב מלים קשות מנשוא: ‘לרשת אינו לכבוש, ולרשת אינו להרוג, ולהיעשות יורש הוא הליך משפטי שבו צד’ א’ מוריש כחוק לצד ב’, בתנאים מוגדרים, בהסכמה הדדית, בדעה צלולה, מרצון חופשי, ובסמכות הדין, לכאורה”.

וכך כותב יזהר ב”נגד יהושע”: “מהר מתברר כי ‘ﬠלה רש’ או ‘קום רש’ הוא מעשה פטור מן החוק, מן הצדק, מן האנושי. הוא צו מגבוה. כל הלﬠלות ולקום ולקחת ולרשת – אחת היא מה הדין או הצדק, או מה קרה לאלה שלקחו מהם, ואם קול דמיהם לא צועק גם הפﬠם מן האדמה לשמים, אלא שהשמים כעת ציװ להתﬠלם מכל הקולות, ורק לקחת ולרשת בכוח”.

“האם היתה הארץ הנורשת ההיא ריקה? והרי היו בה תושבים קודמים ידועים בשמם ובייחוסם, כנענים ואמורים וחיװים ואחרים, וצריך היה להמיתם כדי לרשת אותם, והרי כל מלחמות יהושע נﬠרכו תמיד רק בתוך ארץ נושבת צפופה, או לא כך היו הדברים, והארץ לא היתה כלל של תושביה היושבים עליה, אלא כמובן של האלוהים, והוא המחליט מי כן יישב עליה ומי לא, והנחלה אינה עוברת מאב לבן, לפי הסדר המקודש, ולא לפי דין הצדק, אלא כאן בעל-הבית הוא הקובﬠ מלמעלה מי כן ומי לא, ושיקוליו ﬠימו. ואם כך, מהו חוק הירושה? חוק או טבח? ‘הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם בל יקומו ויירשו ארץ’, מתאר ישﬠיהו, י”ד, כ”א”.

אפשר לקרוא בכתביו הפוליטיים של יזהר או לקרוא פשוט את העיתון היומי, ולמלא באמצעותם את הרווחים שבין המלים ב”ריצה”. גם מירוץ החיים האישי וגם מירוץ המדינה – לשניהם קורא יזהר לעצור לרגע, ללמוד את עצמם ולחשוב את עתידם. “ריצה” מציעה לנו להפסיק לנוע ולחשב את המסלול מחדש. אובדן הדרך הוא איום ונורא, על-פי “ריצה”, ואנחנו נקראים להפסיק מיד את הדהירה המטורפת המרטירית ולמצוא את צדקת הדרך והמוסר.

לפעולה אמנותית בכלל וליצירה תיאטרונית בפרט יש פוטנציאל פוליטי בין השאר משום שהן פונות לקהל ומציגות בפניו דבר-מה שמשפיע עליו. בתקופה שבה כוחות אלימים ושלטונות תוקפניים פורחים סביב, הדחף של המתנגדים להם עלול להפוך אלים בעצמו. קנר מסרבת להשתלב בשיח האלים או ליצור יצירה לוחמנית, ותחת זאת מציעה התמקדות והשקעה של מאמץ בחלקים ה”טובים” של נפש האדם והארגון החברתי. לשם הדיון היא מציעה לקרוא בכתביה של חנה ארנדט.

“בספר של חנה ארדנט ‘המצב האנושי’ יש פרק על הפעולה, והיא מדברת על פעולה שנפעלת באמצעות מלים, ושאתה לא יכול לשער את התוצאה שלה. המלה היא תמיד משהו שאתה פועל ומישהו ימשיך אותו. אז אני יכולה רק לתת למלים לפעול את הפעולה שלהן, אני לא יכולה ולא רוצה לשלוט על מה שיקרה איתן לאחר מכן. ולכן יש משהו כל-כך משוחרר ולא רודני בפעולת המלה. אני נפעמת מהחשיבה הזאת. הפוליטיקה של היצירות שלי היא לא בדיבור על פוליטיקה, אלא במעשה עצמו. אני לא מנסה לכפות מסר או רעיון, אלא לאפשר למלים להדהד ולאפשר לכל אחד לשאת את ההדהוד הזה באופן שהוא חש שהוא יכול לשאת אותו. זה משהו של אחווה אנושית ואמונה באדם, אתה לא יכול ואסור לך להשתלט על מחשבות. אם הצגה כופה רגש מסוים, היא פשיסטית גם אם היא מטיפה לשלום עולמי. המאמץ שלנו בהצגה הוא לעבוד בכל מיני רבדים אפשריים שפותחים שאלה ולא כופים תשובה”.

פעולה נוספת שיזמה קנר היא “קריאה בציבור”, שקבוצת התיאטרון שלה קיימה בסוף דצמבר בגלריה אלפרד בתל-אביב. במהלך האירוע, שיימשך שלושה ימים, יוזמן הציבור למעגלי קריאה משותפת בכתביו הפוליטיים של יזהר. חרף הדחיפות הפוליטית ותחושת הכאוס שהציעה קנר ב”ריצה” כמראה וכנבואה, היא מסרבת להיות פסימית. כדי לסיים את פגישתנו ברוח מעודדת, וגם את הפעולה עם הקהל והקוראים, הציעה קנר את הציטוט הבא, מתוך “ימי צקלג” של יזהר:

“…שניזכר כעת בדבר חשוב יותר. חשוב מכל. שאסור בשום אופן לשכחו, שחובה לאחזו בשתי ידיים היטב, לשנן ולקבוע בלב, כי מה זה אומר? לא יודע מה. יודע, קודם כל, אדם חייב שיהיה אהוב ומסור לאשר הוא בו, ליפה, לחי, לעליז, לפורח, לשקט, והולך אחר זה, ולא מותר, ולא נסוג, ולא זז מזה, ולא מניח לשום תוהו לבוא במקומו, אפילו לא רגע, אפילו לא בייאוש […] הכל, הכל ולא להניח לשום תוהו! לא! וכל-כך למה? כי כך טוב”.

***

ההצגה הבאה של “ריצה” תתקיים ב-10–11 בינואר 2017, בשעה 21:00, במוזיאון תל–אביב לאמנות.

“ריצה”, יצירה בימתית: רות קנר. מוזיקה: אבשלום אריאל. עיצוב: רוני תורן. תאורה: יאיר ורדי. תלבושות: נועה אלרן. עיצוב סאונד: אורי קדישאי. מופיעים: אבשלום אריאל, רונן בבלוקי, טום בוליג, נטע ברזילי, שאול ברקן, שירלי גל-שגב, תומר דמסקי, שרי זק-לוי, דני כהן, עדי מאירוביץ’, תמרה נשרי, עדו עקוב, אורי קוטנר, טלי קרק.