זהו השבוע האחרון להצגת התערוכה “בית-ספר לאמנות”, שמציינת 70 שנה להקמת המדרשה. התערוכה, שאצר אבי לובין בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב, משלבת בין הצבת עבודות וסידור מיוחד של מפלסי הביתן בצורה שמדמה בית-ספר לאמנות למופעי פרפורמנס שונים שמוצגים בשעות קבועות מראש. אם ביכולתכם להגיע בשעות הפרפורמנס – לכו על זה. אם לא – אל תטרחו. הגעתי לתערוכה בשעות הבוקר ושהיתי בה כ-45 דקות. במקום מבחן קבלה לאקדמיה בעבודתה של מיכל היימן ראיתי שולחן ושני כסאות; במקום מרצים שמדקלמים את הטקסט ״גברים מסבירים לי דברים״ בפרפורמנס של עינת עמיר ראיתי דוכן נאומים; במקום שיעור ערבית אצל ראפת חטאב ראיתי כיתה; במקום לצפות בפרפורמנס בעקבות פינה באוש של נעה גרוס, פגשתי את נעה גרוס משוחחת עם חבר בפינת הקפה.
זו לא סתם תלונה קטנונית. במשך רוב שעות היום התערוכה עומדת דוממת, ורבים מהמבקרים יראו בדיוק מה שאני ראיתי, זאת אומרת מיצב-רישום קטן של שחר יהלום, מחווה למורי המדרשה של אורית אדר-בכר, צנצנות חמוצים של בן הגרי (בהשראת שיעור של גדעון גכטמן), חדר תחזוקה מספוגים של דינה שנהב, ציורי קיר של אניסה אשקר, “פינת עבודה” של גבי קלזמר ועוד כמה עבודות שאינן גרועות בהכרח, אך הן מתקשות למלא את החללים בתוכן של ממש. אם דלות החומר החדשה נובעת מהצורך להתאים את שעות הפעילות לשעות הפתיחה של המוזיאון, זה סתם טיפשי. לעומת זאת, אם מישהו בצוותי המדרשה והמוזיאון חושב שמה שמוצג בתערוכה מספיק – זה כבר הרבה יותר גרוע, כי הדבר מעיד על חוסר הבחנה בין נסיוניות לבין חלמאות וחוסר שיקול דעת.
אף ש”בית-ספר לאמנות” מציינת אירוע היסטורי, זו אינה תערוכה היסטורית בנוסח “מורי המדרשה ותלמידיה”, “השפעת המדרשה על האמנות הישראלית” וכיו”ב. למעשה רבים ממורי המדרשה ותלמידיה הידועים נעדרים מהתצוגה. “בית-ספר לאמנות” גם אינה בית-ספר לאמנות. שיעורי האמנות במדרשה ושלל הפעילויות במוסד לא הועברו לרגל האירוע מהקמפוס בבית ברל לביתן במרכז תל-אביב, ולכן בניגוד להצהרת הכוונות בכניסה, אין פה “הפעלה של בית-ספר לאמנות בביתן הלנה רובינשטיין למשך חודש ימים”. מה שיש בתערוכה זה רפלקסיביות. לובין בחר להשתמש באמנות ובפלטפורמה המוזיאלית כדי ליצור רגע של התבוננות של בית-הספר על עצמו – מערכותיו, עקרונותיו, כשליו ושאיפותיו.
הניסיון המוסדי-רפלקסיבי מבוסס על מודלים של אוצרות ופעולה אמנותית פתוחה ואלטרנטיבית. למודלים אוצרותיים כאלה כבר יש היסטוריה של כמה עשורים ונוכחות מקומית ובינלאומית, מתומס הירשהורן עד פסטיבל “מתחת להר” לאמנות ציבורית חדשה (שבעצמו הקים בקיץ 2013 בית-ספר זמני לאמנות). המודלים הללו התפתחו בתגובה לאי-נחת ממגבלותיה ושיטות עבודתה של אוצרות מסורתית יותר, וכפועל יוצא מכך סוג הפעולות שהם יוזמים או מקדמים מתמקד יותר באקטים מאשר בתוצרים חומריים (גם כשאלו קיימים, הם אינם מוקד העניין של העבודה). במלים אחרות, התיאוריה שעל בסיסה נאצרה “בית-ספר לאמנות” עוסקת באמנות כאירוע, להבדיל מאמנות כחפץ.
בן הגרי, “החמצה”
במקרה של “בית-ספר לאמנות”, האירוע מאפשר לאמנים/ות להתבונן בפרקטיקות העבודה בבית-הספר, ביחסי הכוחות שמופעלים בו, בדפוסי החניכה וכיו”ב. בעבודות הפרפורמנס (שכאמור, לא הוצגו בשעת ביקורי, ואני מתאר אותן על סמך קריאה והתבוננות בתצלומים) הדבר בא לידי ביטוי במבחן הקבלה של מיכל היימן, שמתייחס לאופני המיון והסינון של מועמדים/ות ללימודים בבית-הספר, בהצבת הגברים הנואמים בעבודה של עינת עמיר, שמחצינה בעוקצנות את יחסי הכוח המגדריים שמאפיינים את שדה האמנות והמדרשה עד היום, בטורניר הפוקר של תום פניני, הבוחן יחסים בין חִברות לכלכלת אמנות, ב”נקודת המפגש” על מתקן התלייה/הרמה של מירי סגל, שמכניס מימד פיזי של לחץ ובידוד לפרקטיקת ההנחיה האישית, ועוד.
זו, כשלעצמה, שאיפה ראויה. ראוי גם הניסיון להדגיש את המימד הציבורי בבית-ספר לאמנות, ובמיוחד – כפי שאי-אפשר היה לצפות מראש – בחודש שבו תרגיל פוטושופ של סטודנטית בבצלאל הצליח להקפיץ מדינה שלמה. אולם “בית-ספר לאמנות” מנסה לאחוז את המקל משני קצותיו, ולהציג גם פרפורמטיביות רפלקסיבית והפנינג של אירועים וגם קידוש חפצים. זה לא בלתי אפשרי, ואני לא מתעקש לשמר מודל של “או או” ולדבוק בפורמליזם אוצרותי (גם אם “אלטרנטיבי”) שאינו מאפשר לשכלל את המבע. אלא שבמקרה זה המוטיבציות הסותרות יוצרות השטחה שהופכת את כל ההצבה לאילוסטרציה, וכך במקום התבוננות מקבלים הדגמה, ובמקום הרהורים ומחשבה – הנגשה שגובלת בהלעטה. ביקור בביתן בשעות שאין בו פעילות מגלה תפאורה שכל שביכולתה הוא ללמד שבבית-ספר לאמנות יש קפטריה, מחסן, לוח מודעות וקירות מלוכלכים, והתובנה הזו פשוט לא מספיק מעניינת ולא מחזיקה תערוכה.
“בית ספר לאמנות”
אוצר: אבי לובין
ביתן הלנה רובינשטיין, תל-אביב
נעילה: 31.12.16
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
יונתן יקר,
איך קורה שמבקר אמנות שמגיע לתערוכה ומבין שפיספס כל כך הרבה ממנה, לא מגיע שוב כדי להבין אולי במה מדובר או לפחות מטיל בספק מאוד גדול את מה שרוצה לכתוב, ובכל זאת בוחר לכותב ואף לפרסם את זה..(?!)
ומה בנוגע לכל שאר העבודות שהחסרת בביקורת שלך, אשר אינן תלויות פרפורמנס או פעולה כמו של מיכל נאמן, דגנית ברסט, ציבי גבע, יוני גולד, אפרת גלנור, קרן גלר, אלונה פרידברג, הינדה וייס, אנג’לה קליין, פיליפ רנצר, רועי מנחם מרקוביץ’, גדעון גכטמן…(?!)
משונה מאוד שלא התיחסת למערכת השעות שהיא חלק אינטגרלי מהתערוכה אשר מאפשרת לכל אחד לבוא לאיזה אירוע, שיעור, פרפורמנס, הרצאה שיבחר, בחינם, כמה פעמים שירצה..הכניסה חינם, הקפה חינם, הפעילויות סופר רלווניות ומרתקות, נשארו עוד כמה ימים בלבד, עזבו אתכם ביקורות – חבל לכם לפספס!
נועה גרוס
| |אם היית כותב כמה מילים בימים הראשונים של התערוכה כדי להמליץ לאנשים להגיע בשעות שבהן יש מיצגים ומעיר הערה קטנה ומדודה על כך שבשעות שהתערוכה לא פעילה לא מומלץ להגיע אבל מקדיש את הביקורת לניתוח ענייני של המהלך ושל העבודות שכאן רק טרחת לציין שלא התקיימו אז אפשר היה להתייחס למה שכתבת ברצינות.
כאן לעומת זאת אתה יוצא נודניק ולא רציני ולגמרי לגמרי קטנוני וקשקשן,
אי אפשר לכתוב ביקורת ולהתחמק מלנתח את העבודות בתואנה שהמיצגים לא התקיימו לאורך כל שעות היום.
פרסום “ביקורת” כזו הוא מביך ובודאי ובודאי בעייתי, רדוד ומחופף הרבה הרבה יותר מהיעדר פעילות רצופה לאורך כל שעות היום.
בקיצור יצאת פיתה כרגיל.
נועה
| |אני גרה בסמוך לביתן כך שראיתי את הכל ואפילו מספר פעמים. יונתן לא נודניק, לא קשקשן ובטח לא קטנוני. הוא פשוט עדין – לא הלך עד הסוף. התערוכה במלואה, ביחד עם כל מה שיש בה ובכל שעות היממה, היא טרחנות אחת גדולה. כשמרצה ותלמיד תלויים באוויר – נקודת מפגש- הוא קונספט, אז ברור שהכל אילוסטרציה דלה, או בעברית תקנית, דלה מאד.
נעה
| |נועה גרוס ונועה, איך לא הזכרתי שב״בית ספר לאמנות״ יש מערכת שעות? אז הנה, יש מערכת שעות, ממש כמו בבית ספר אמיתי, ועכשיו, כשיודעים שיש מערכת שעות, כל התמונה משתנה? ואם כבר הזכרנו את מערכת השעות, אפשר גם לעיין בה, שוב, ולגלות, שוב, שבמשך יומיים בשבוע (שלישי וחמישי) יש לא מעט פעילויות בתערוכה, אך ביתר הימים הפעילות דלה ביותר. ביום שני, למשל (היום בו ביקרתי בתערוכה), הביתן היה פתוח מהשעה עשר בבוקר עד שש בערב, והפרפורמנס התחיל בחמש ונגמר ב…. חמש ורבע! רבע שעה פרפורמנס מתוך שמונה שעות פתיחה. אז באמת טוב שנזכרנו שיש מערכת שעות, ועכשיו אפשר לשפוט מיהו הצד הלא מקצועי, הבעייתי והמחופף בסיפור.
לו התערוכה היתה פתוחה במשך יומיים שוקקים בשבוע, ניתן היה לשפוט את העבודות אחרת. אבל התערוכה נאצרה במחשבה שהיא יכולה להחזיק גם בלי המיצגים, וכפי שניסיתי להסביר בביקורת, זה לא עובד.
לגבי הקפה חינם – זה נחמד מאד כמובן, אבל אני מגיע לתערוכות כדי לראות אמנות, לא בגלל מדף המבצעים.
יונתן אמיר
| |אענה לך רק בתור מי שכתבה באמת את התגובה הראשונה ומזדהה בשמה המלא, ואף אחראית לפרפורמנס שאורכו כרבע שעה, וכן אף אחראית לעבודה “סט הפגישות” הכוללת בתוכה גם קפיטריה (אותה עבודה שאיכשהו דילגת עליה בביקורת שלך וכלל לא חשבת לברר עליה פרטים כמו למשל שזו עבודה של שלושה אמנים, אורי נועם, עלמה פוגל ואני, שהקפה שם בחינם לא בגלל שזה מבצע כפי שאתה נוטה לכתוב באופן שמרדד ומשטח..יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה לספר לך על העבודה הזאת, אבל בהזדמנות, כשבאמת תרצה, אשמח לעשות זאת.)
לגבי הפרפורמנס שלי, שאורכו רבע שעה, אילו היית רואה אותו, ואגב אתה מוזמן בשבת ב16:30 לאור ביקוש הקהל, היית מבין לגמרי.
ממה שכתבת כאילו תפסת אותי על “חם” כאשר ישבתי עם חבר (אורי נועם שותפי לעבודה) על העבודה שלנו ודיברנו.. אני לא יודעת מה חשבת לעצמך, שאראה אותה ואתחיל לפזז?! תפסת אותי לא מוכנה? לכתוב את זה נראה מקצועי בעינך?
עכשיו לסיום, נראה לי שאפשר גם לעשות את החשבון הפשוט לגבי המניעים שלך ביחס לאבי לובין ותוהו מגזין האמנות..(שאגב רק מחזק את העובדה שצריך עוד ביקורות אמנות מקצועיות עינייניות ומרתקות..)
קשה לבוא מירושלים לתל אביב, אני יודעת, ואכן בכל זאת הגעת, כל הכבוד, אבל באמת, אין לך קייס. לא ראית את התערוכה.
נועה גרוס
| |איזה עולב, נועה. כתבתי את הביקורת כי יש לי ״מניעים ביחס לאבי לובין ומגזין תוהו״? אני משער שה״מניעים״ שלי הם גם אלו שגורמים לערב רב להמליץ על מאמרים בתוהו בכל פעם שעולה שם משהו מעניין, או להפנות לעמוד גיוס הכספים של המגזין (כשגייס מימון המונים בהדסטארט). אותם ״מניעים״, כנראה, גרמו לנו לפרסם בשבוע שעבר ביקורת טובה על תערוכה בגלריה רו ארט, שאוצרת לאה אביר, שותפתו של אבי לעריכת המגזין.
אפשר לדבר על התערוכה ומה שעובד או לא עובד בה, אבל אם תוך שתי תגובות מגיעים לדיון פרסונלי, נמוך ולא מבוסס, אז באמת חבל על הזמן של כולנו.
יונתן אמיר
| |נוצר לי הרושם שהביקורת שלך היתה פרסונלית לחלוטין. עוד לפני התגובות. אם טעיתי אני מתנצלת ולוקחת חזרה.
הכי אשמח לקיים איתך דיון עינייני ואף אינטיליגנטי.
בנוגע למה שעובד או לא עובד בתערוכה, אכן קשה להסביר למי שלא היה. ההתרשמות הכללית שלך שהתערוכה הינה תפאורה לארועים יכולה להתפתח בעיניי לכמה כיוונים מרתקים. האכזבה העיקרית היתה שבחרת לקחת רק כיוון אחד, את הצפוי מביניהם, וזה שלא מאפשר את הרחבת המחשבה אודות המהלך הזה.
נועה גרוס
| |אני לא יודע מה בביקורת שלי יצר רושם פרסונלי כזה. את הרי יודעת מניסיון אישי שלו היינו מקבלים ביקורת שטוענת בדיוק את ההיפך ממה שכתבתי, היינו מפרסמים אותה בשמחה.
אני גם לא יודע איזה ״חשבון פשוט״ אפשר לעשות לגבי הקשר שלנו לתוהו. יש מכרז במיליונים להפעלת כתב עת לאמנות שאנחנו מתחרים עליו? אנשים שיקראו מאמר בתוהו לא יקראו מאמר אחר בערב רב? אדרבא, אני בעד שכמה שיותר אנשים יכתבו על אמנות וכמה שיותר אנשים יוציאו כתבי עת לאמנות, וככה אולי יתפתח פה דיון שלא מסתיים תמיד בקינה על הצורך דיון.
יונתן אמיר
| |יונתן , אנא תתאפק ונתק מגע. אני לא זוכרת תגובה כה ילדותית ונעלבת שהופיעה כתגובה לביקורת . ובחיי שהיית עדין ורך כלפי ‘התערוכה’ שהיום או מחר יורדת. המדרשה בלחץ אטומי ותעשה הכל, כולל ביזבוז כספים נוראי בעבור חופן זעיר של יח”צ, זאת במקום להעניק מילגות למורים לאמנות ולמטפלים באמנות. הגולם קם על יוצרו וטוב שכך. ידעו כולם , המדרשה היא סמינר למורים ומטפלים
לא יותר
כל שנותר הוא לחכות לתערוכה בירקון 119 שוב בהוצאה כספית עצומה
נעה
| |