הרצאה אופטימית

הקדמה – יהושע סימון

1981[1]

***

1. כמה מאפיינים של התנהגות פוסט-ניאו-אוונגרדית
2. על אדם להכיר ביכולתו ביחס לחייו ולגורלו, ולהישאר נאמן לה מעל לכל.
3. יכולת זו נכונה לכל אשר נוגע לחייו של אדם, בין במישרין ובין בעקיפין.
4. בזה האופן, יכולתו של אדם נכונה לגבי הכל.
5. על אדם לגלות את האומץ לזהות את כל מה שרע, פגום, מענה, מסוכן, או חסר משמעות, גם אם הדבר מקובל ביותר ולכאורה אינו ניתן לשינוי.
6. על אדם לגלות את התעוזה להציע אפילו את החלופה הכי מופרכת והכי פחות מעשית.
7. על אדם להיות מסוגל לדמיין שאמרות אלו הן בנות-השגה.
8. על אדם לתת את הדעת לאפשרויות קלושות אשר טומנות בחובן יתרונות רבים, בדיוק כפי שהוא נותן את הדעת לאפשרויות בעלות סבירות גבוהה אשר טומנות בחובן יתרונות בודדים.
9. מה שאדם יכול להשיג עם מעט הכלים העומדים לרשותו, עליו להשיג ללא דיחוי.
10. על אדם להימנע מכל צורה של ארגון או מיסוד.

מיקלוש ארדלי

על ידי בחינת סדרה של תופעות אשר מציעות את ההרהורים הרגישים והתמציתיים ביותר—אלו של האמנויות, ניתן לנסח הצהרות בעלות נגיעה כללית אודות זמננו ורוח זמננו. מבין האמנויות השונות, יהיה זה מועיל לציין את תנועת האוונגרד, וליתר דיוק, את מטרותיו של הגל האוונגרדיסטי השני שהתפתח במהלך עשרים השנים האחרונות ואשר זכה לכינוי חסר המעוף “ניאו-אוונגרד”. רבים רואים בגל זה גרסה מדוללת ולא אמינה של האוונגרד ההיסטורי המקורי, מעין אחיין מפוקפק שבסך הכל מחקה את דודו התימהוני אך הכריזמטי, שממחזר בעייפות דפוסי התנהגות ישנים, ושאין ביכולתו להציע משהו חדש באופן מהותי. שיפוטים אלו מתעלמים מנקודה בעלת חשיבות מכרעת: המשמעות של האוונגרד ההיסטורי הייתה לחלוטין בלתי צפויה והפתיעה אפילו את אמני התנועה; הסתעפות הרעיונות בתוך התנועה העידו על חוסר בהירות תיאורטי בכל הנוגע למתחים הקיימים בעולם שהוליד אותה.

מתחים אלו רק העמיקו מאז והולידו פילוסופים ומערכות חשיבה אשר מבקשות לפרש את הסיבות למתחים ואת אופיים. מערכות חשיבה אלו התפתחו בעיקר בקרב מארקסיסטים, אך למרות זאת הייתה להן השפעה מועטה על תכונותיהן של חברות סוציאליסטיות באותה התקופה ומאוחר יותר. תנועת הניאו-אוונגרד עשתה שימוש מודע בתיאוריות אלו והן היוו לה מקור השראה. התנועה הפיצה ברבים והנגישה לקהל הרחב את האנרגיה המהפכנית שעמדה בבסיס התיאוריות. התנועות הפוליטיות הגיעו לשיאן עם תנועות הסטודנטים של 1968. תנועות אלו נרגעו במהלך עשר או שנים-עשר השנים האחרונות; הפילוסופים מתו. התזמורת דוממת, למעט טרמולו רך—רטט של מיתר בודד: פעילותן ההולכת ומתדלדלת של הפוסט-ניאו-אוונגרד. הרטט הזה מעלה את השאלה: האם הקטע המוסיקלי אכן למעשה הגיע לסופו? במבט לאחור, הכישלון נראה בלתי נמנע. להסיק שמשהו הינו בלתי ניתן להגשמה משום שהוא חדל להתקיים, זו מסקנה מדכאת ושגויה. נובע ממנה שהכרח המציאות מסמיך את כל הרע הקיים להשתקע בשקט במקומו. הכרח שכזה יכול אפילו לשמש כהצדקה לאכזריות שמגנה על בטחונו. “אין פלא שתוכנית לשינוי חברתי נתפסת כחסרת היתכנות כאשר לא היה זה אפשרי להגשים אותה עד כה. מאידך, קריטריון זה של חוסר היתכנות הוא בלתי מספק, משום שיכול מאוד להיות שהגשמתה של תוכנית מהפכנית נבלמת על ידי אותם מבקרים וסתירות אשר עשויים להיות (והינם) מובסים בתהליך ההפיכה.”[2]

מיקלוש ארדלי

הרבה סגנונות חיים נבחנו והרבה ניסיונות נעשו בקרב קומונות, קהילות, ומעגלים חברתיים בהיקפים שונים—ואף אחד מהם לא הוכיח את עצמו. ולכן אני נוטה לחשוב שאנשים (לרבות נוער) איבדו את הרצון בשינוי ואת הדמיון שיכול לאפשר להם לעצב את הרעיון של האושר שלהם. זוהי הסיבה שההרצאה האופטימית הזו הפכה פסימיסטית.

“כאשר אין צורך חיוני בביטול העבודה (המנוכרת), כאשר דווקא יש צורך להמשיך ולהרחיב את העבודה גם כשכבר איננה נחוצה מבחינה חברתית; כאשר אין צורך חיוני בשמחה, באושר עם מצפון נקי, אלא דווקא יש צורך להרוויח כמה שיותר במהלכם של החיים הכי אומללים שניתן לדמיין; כאשר צרכים חיוניים אלו אינם קיימים או חנוקים על ידי צרכים דכאניים, ניתן רק לצפות שאפשרויות טכניות חדשות יהפכו לאפשרויות חדשות של דיכוי באמצעות שליטה.”[3]

היחסים המתוארים בציטוט לעיל הופכים את האמנויות לנחלת העבר, משוללות היכולת להבטיח הבטחות ולטפח תקוות. הקשר שבין האמנויות לחברה כולה נפגם, כך שלא משנה לאיזה עומק ההמצאה האמנותית תכה את שורשיה, אין יזינו אותה לכדי פריחה, וזרעיה לא יישאו פרי על אדמת החברה. יש לציין כי ערכן של עבודות אמנות מן השנים האחרונות עדיין נקבע (גם אם באופן עקיף) אך ורק על פי הקשר שלהן לרעיונות מסוימים שנוסחו בשנות השישים. במובן אחר, נדמה שמערכות יחסים עקיפות ביותר הפכו לנורמה, כאילו המרחק של עבודת אמנות מהנושא שלה מהווה ערבות לאלגנטיות שלה. כל דבר שמקדם את ה”קפיצה” מ”כמות לאיכות של חברה חופשית”[4] נראה בעין לא יפה ונתפס כישיר מדיי.

בני האדם הושפעו מהפסקה ורגרסיה זו ביכולת המהפכנית שלהם. היום, שום דבר טוב לא יצא מהגשמת הרעיון של “הדמיון לשלטון!”—אחת מסיסמאות המחאה של 1968. מי יתנועע באי נוחות על הכס מלבד אידיוט תימהוני, מפגר (retard)—ביטוי שהפך לאחרונה לתנאי של איכות מסוגננת בדיוק מסיבה זו (ראו “פאנק”). בכך גלומה התובנה המרומזת אך ההולכת ומתפשטת, שערכם של בני האנוש וערכם של חיי האדם הינם זניחים, הלך רוח כללי שהתגלה שימושי עבור פרויקטים פוליטיים מסוימים. הכרה זו דחפה רבים להרס-עצמי ואף להתאבדות, כאשר אלו ראו בה הדרך היחידה להגן על כבודם. אלו “שחושבים בבהירות וחדלו מלקוות”[5]: לאחר שיבוש רגעי בחסות האידיאלים הממריצים של שנות השישים, פקודתו של אלבר קאמי וההתנהלות האקזיסטנציאליסטית הכללית של שנות החמישים, התגלו כנכונות בשנות השבעים המאוחרות. עליי לעצור כאן מתוך זהירות ויראת כבוד, שמא אני עלול להפיץ עידוד זול, והרי העידוד הזה כבר גבה מחיר כבד מדיי שאין להשיבו. הטרגדיות מבחירה הללו פוגעות קשות בניצולים, הופכות אותם לחשודים בעצלות רגשית ושכלית, אפילו בעיני עצמם. הדבר דומה למצב בו כולנו היינו שוקעים בבוץ של פשרות בעודנו מקשיבים להתנשמויות הרועשות של איזשהו דמיון מפגר. במרירותנו, אנו יכולים לנסות ולהפנות אצבע מאשימה, להניח שוב ושוב שבני אדם אינם כפי שהם נראים, שהם עוצבו על ידי נסיבות שניתן לשנותן ושלא בהכרח נובעות מהטבע האנושי.

מיקלוש ארדלי

שקיעת הדמיון היא תוצאה של העובדה שלבני אדם אין שום חזון לחירותם, ובטח שלא לאושרם, כך שהדמיון הוא בבחינת גם סיבה וגם תוצאה. מדובר במעגל רשע אשר שואב את האדם לתוכו, אלא אם כן המומנטום של איזשהו כח חיצוני מחלץ אותו. למעשה, עד המיתולוגיות, הדמיון תמיד ניזון ממקורות חיצוניים. פירות אלו של כח הדמיון הטהור, איבדו לבסוף את קסמם. בהמצאתו את הדתות, הדמיון האנושי יצר את כל מה שיכול היה ליצור רעיונית בכוחות עצמו; הישגיו השתקפו באמנויות כערך שאין למעלה ממנו. לאחר מכן, הדמיון פיתח שיטה להתעלות על הישגי הדמיון הטהור אשר אכן הובילה לתוצאות שלא ייאמנו: שיטת המחקר המדעי. חוויות פנטסטיות שלא היה ביכולתנו לעבד מבחינה פילוסופית ונפשית, הובילו בשליש הראשון של המאה לחוסר תפקוד שכלי ופסיכולוגי המוני, חוסר תפקוד אותו כוחות פוליטיים אגרסיביים יכלו לרתום למטרותיהם. מקורו של חוסר תפקוד זה קדום יותר והוא החל כאשר האופי הנשגב של השקפת העולם המדעית התבהר בסוף המאה התשע-עשרה. חוסר התפקוד החמיר במפנה המאה העשרים, כאשר אפילו השקפת עולם (יבשה וחסרת רגש) זו הופרעה על ידי סתירות בין תיאוריות וחוויות שונות. המין האנושי נאבק בהשקפת עולם לא מתפקדת במשך חמישים שנה. השקפת העולם המכנית-רציונלית שהתעצבה באמצע המאה הקודמת עודדה רבים להגיע למגוון של מסקנות ציניות. חוסר תפקוד זה ממשיך גם היום וכעת פועל בצורת התפתחות טכנית ואיזון של כוחות.

לא מדובר רק בתוצאה של פוליטיקה צבאית. אותה התפתחות טכנית הזינה גם תקוות מהפכניות. “כל הכוחות החומריים והשכליים בהם אפשר לעשות שימוש להגשמת חברה חופשית נמצאים בהישג יד. את העובדה שאין נעשה בהם שימוש למטרה זו יש לייחס להתגייסות הכוללת של חברה קיימת כנגד הפוטנציאל שלה לשחרור.”[6] הצהרה פנטסטית למדי.

“אפילו בכלכלה בורגנית קשה למצוא מדען או חוקר רציני אשר יכחיש שמיגור הרעב או הסבל אפשרי בעזרת הכוחות היצרניים שכבר טכנית קיימים, ושאת מה שקורה היום יש לייחס לפוליטיקה העולמית של חברה דכאנית.”[7]

היה זה מהלך נועז לצאת בהצהרות שכאלו, ואכן הייתה להן השפעה. עם זאת, למרות התעוזה, לא היה דיי בהצהרות אלו על מנת ליצור את השינוי התודעתי הכללי שהתנועות הפוליטיות דרשו. למרכוזה חסר היה רקע מטאפיזי, והוא ביסס את מחשבתו על השקפת עולם מדעית בת המאה התשע-עשרה אשר התמקדה בהתפתחות טכנית ויחסים ארציים גרידא, תוך התעלמות מכל שיקול אחר. עיקר עניינו של מרכוזה היה רמת ההתפתחות הטכנית והוא לא נתן את דעתו לאפקט השכלי הטרנספורמטיבי של השקפת העולם המדעית המחודשת: תיאוריות, ובעיקר השערות, משנות את תודעתנו בדרכים נסתרות ומחלחלות אל תוך הידע הכללי מאז תחילת המאה.

מיקלוש ארדלי

לאחר תנועות 1968, כל הפריזאים דיברו על מהפכה מטאפיזית משום שהם לקחו את קריאתו של מרכוזה צעד נוסף קדימה בתהליך המהפכני. מרכוזה יישם באומץ את השקפת העולם הישנה על היחסים החדשים. הוא ראה את החדש דרך עיניים ישנות, אך לא היו לא העיניים דרכן לראות את ההווה באופן שונה. ניתן לדמיין שתי אוטופיות: אחת מציגה עצמה במישור (אי) האפשרות של יישום חברתי, והשנייה היא החומר ממנו עשויים חלומות—כמו הכמיהה לנעורי נצח שמבקשת להתגשם על אף חוקי הטבע. מרכוזה חושב שראוי לכנות משהו “אוטופי” רק בתנאי שהדבר נוגד את חוקי הטבע, כך ששום חלופה לשינוי חברתי אינה יכולה להיחשב כאוטופיה משום שיישומה הוא בגדר אפשרות ממשית. ישנם גבולות היסטוריים למה שבלתי ניתן להגשים כנגד חוקי הטבע. אני משוכנע כי הגענו לגבולות ההיסטוריים הללו; התוקף המוחלט של משפט הטבע הידוע התערער. הדבר היה ידוע כבר בשנת 68. אי אלו חדשות מדעיות שהגיעו לסירוגין לאוזני הציבור, הציתו את הדמיון ותרמו ליכולתה של מהפכת 1968 לכנות את עצמה מהפכה מטאפיזית. הפרה זו של משפט הטבע, ערעור תוקפו המוחלט, עודנה מהווה מקור השראה לאמנות אוונגרדית היום. ואם אין זה המקרה, אני חושב שפעם נוספת מצאנו את החשוד המיידי: מנגנון הכח שהתערב. הוא שם לב למה שמרכוזה לא הצליח לקחת בחשבון כראוי, כלומר שהבסיס לכל יחס של כבוד לחוק כיום הינו הכבוד העיוור למשפט הטבע. נהוג היה שהיררכיה חברתית התבססה על החוק האלוהי שניתן בהתגלות שמיימית; חברות חדשות יותר התבססו על אי האפשרות להפר את משפט הטבע. מנגנוני הכוח הבינו בזמן שלמידע מסוים – בהגיעו לאוזני הציבור – עלולה להיות היכולת לערער מהיסוד אמיתות שנדמו לפני כן כמובנות מאליהן, וכי הדבר עלול לחזק את הדמיון הציבורי ולהוביל לשינויים חברתיים בלתי צפויים. אז הם נקטו במדיניות איסור פרסום (information blackout) וצנזורה. הם סיננו בקפידה את הוצאתן לאור של השערות עם תימוכין אודות המציאות, ותיעלו אותן אל ספרות המדע הבדיוני המשחיתה, שהציגה אותן כאגדות בדיוניות, כפנטזיות ילדותיות ריקות. וכך השערות אלו איבדו את הדחף המניע שלהן, ואתו אבד כח ההנעה המשחרר שלהן. גם הצהרה זו עשויה להישמע נועזת, אך אלו שקוראים כתבי-עת מדעיים ודאי שמו לב שאלו הפכו פחות מעניינים באופן ניכר מאז שנות השבעים. עלעול בדפי כתב-העת ההונגרי  Élet és Tudomány (“חיים ומדע”), מזמן קריאה מרובה אודות ציפורי שיר ומפלי מים, זאת במקום מידע חשוב ביותר שהיה זמין לפני כן. רק כתב-העת Interpress, צהובונים, ודומיהם, עודם מספיק פזיזים בכדי להכניס פיסת מידע או שתיים על נושאים מעניינים. שוחחתי עם עורך בכתב-העת Élet és Tudomány , שאמר שהחלטה חדשה נתקבלה נגד פרסום השערות שלא הוכחו. הסוגיה החמורה ביותר, אשר באמת הפתיעה אותי, הייתה שמדענים מכל רחבי העולם התכנסו בעיירה סובייטית בכדי לבחון את האפשרות המתקבלת על הדעת לתקשורת עם תבונה חוץ-ארצית. הכנס הסתיים עם החלטה הקוראת להפצה המונית של פרוטוקול הכנס אשר תנגיש את המידע לכלל הציבור. דיווח אודות הכנס הופיע על השער האחורי של  Fizikai Szemle, כתב-עת הונגרי לפיזיקה אשר עסק אך ורק בענייני איגוד מקצועיים. אני מאמין שגם הופיע מאמר בנושא בכתב-העת  Ország-Világ (“ברחבי העולם”), ובו עיתונאי פרסם כמה מהדברים הפנטסטיים שמדענים השמיעו בכנס. גם  Élet és Tudomány פרסמו סדרה של דיווחים אודות הכנס, אך הם נמנעו מלתאר את דברי המדענים משום שאלו, כדברם, “נסחפו על ידי דמיונם”. במקום, הם תיארו את הקונצנזוס המדעי דאז בנושא.

עבורי, כמו עבור כל הנוגע בדבר, מדובר באבדה גדולה; חדשות מסוג זה הן חשובות בהרבה מחדשות יומיות אודות, לדוגמה, אירועי היום בלבנון. כמובן שטרם התפרסמה גרסה מלאה של הרצאות אלו; ספרות המדע הבדיוני בוודאי עשתה בהן שימוש כלשהו. פרשנויות מסוימות אודותיהן הופיעו מפעם לפעם, אך אלו היו חלקיות להכאיב, דבר שבתורו חסם את זרימת הדם בחשיבה על הנושא. המחקר הפנטסטי ביותר נעשה בסודיות מוחלטת בשירות הטכנולוגיה הצבאית ופרסום הממצאים אינו מתאפשר בתואנת “סודיות צבאית”. אפשר אף להרחיק ולטעון כי זוהי אחת הסיבות מדוע מתח בטחוני נתפס כמועיל בעיניי אלו שרואים בגישה ציבורית לידע מסוים סכנה לשמירה על הסטטוס-קוו. זוהי לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שדבר כזה קורה. הבה נזכר במצרים, בגלילאו, או בתקופתו של ג’ורדנו ברונו.

פיסת חדשות נוספת שבאמת הפתיעה אותי היא משהו שקראתי בעיתון לפני שנתיים. אנסה להרכיב אותה מתוך ידיעות חדשותיות חלקיות: עיתונאי אמריקאי נעצר בברית המועצות לאחר שאחד מעובדיה של מעבדה סודית העביר לידו חומרים חסויים; העובד הצדיק את מעשיו בטענה שמדובר היה במחקר פאראפסיכולוגי. אין אני יודע אם המעבדה הסודית עורכת מחקר פאראפסיכולוגי, אך גם אם כך הדבר, אין זה תירוץ, וזאת למרות שלמיטב ידיעתי האדם המדובר לא זוכה מאשמה. שאלות אלו הן ללא ספק מרתקות בעוד אנו מרגישים מודרים מהנושאים החשובים ביותר. מחשבה חופשית היא תנאי הכרחי עבור האמנויות; אם מחשבה זו היא לא סדירה, לא אורגנית, לא יציבה, ולא מספיק מודעת לעצמה ובעלת תושייה, מדובר שוב בתוצאה של הצנזורה בה דנו קודם; השכבות של הפרכות לא ודאיות המפריכות הפרכות אחרות, מכבידות על הנשמה. אנרכיזם אפיסטמולוגי, ובאופן כללי יותר, הביקורת על תאוריה פוזיטיביסטית של המדע, מושתת על משפט מתמטי חשוב, “משפט גדל” (Gödel’s Theorem). פרשנות פילוסופית אפשרית למשפט היא כדלקמן: מאחורי כל הצהרה, עומדות מספר אינסופי של הנחות מוקדמות, ואם אפילו אחת מהן שגויה, הרי שהמשפט המקורי גם הוא שגוי. כבר בשנת 1914, הוכיח אמיל דורקהיים כי אין זה אפשרי להוכיח אילו מתוך אינסוף ההנחות המוקדמות הן שגויות, פשוט אין שיטה מתאימה לכך.

מדענים אינם מורשים לפרסם את מחקריהם מפני שמח העצם שלהם רשום במרשמים של המערך הצבאי, בדיוק כמו כל מכונה או אמצעי ייצור אחר. אם הם יודעים הרבה יותר ממי ששולט בהם, אין זה משנה; הם כמו דמותו של היפוליט, המשרת בסרטו של סטיב סקלי משנת 1931, שיכול לפתח את כבודו כבן אדם רק במסגרת שירותו. סגנונו המנומס להפליא, המכבד להפליא, והמליצי להפליא של ורנר הייזנברג בספרו Der Teil und das Ganze (“החלק והשלם”), מזכיר לי את השחקן גיולה סורטוס בתפקידו את המשרת. כולם ודאי מזהים את הדינמיקה בין שתי הדמויות בסרט—האדון הנובוריש ששולט בכל, והכפוף לו שיודע הכל טוב יותר, דינמיקה שמהווה את הבסיס למערכת יחסים משונה. האנרגיות היצירתיות של אמנים טרם יכולות להיחשב למונופול בבעלות המדינה. כאשר חוסר הידע הוא ידוע, לפוטנציאל יש חיסרון גדול; דמיון והיכולת האמנותית לתת צורה נכנסים לפעולה כך שהפוטנציאל יכול למצוא צורה אפשרית במקום כאוס. חדשות מדעיות מסוג חיובי זה מחלחלות מטה מאז תחילת המאה ומעצבות את אי-הידיעה הזו, את הפנטזיה הזו שמהווה השראה לאי-הידיעה. תורת היחסות שיחקה תפקיד מרכזי בכך—מה שלא הובהר מספיק מבחינה פילוסופית, מדעית, או מכל בחינה אחרת. זוהי היחסיות של הזמן אשר נוגעת לקיום האנושי באופן כה יסודי ונותנת דרור לכל מיני רעיונות.

ההשערה שנוסחה ב”פרדוקס התאומים” ופתרונה טלטלו את התפיסה האנושית של זמן ואת ההבנה של חיינו ביחס לזמן, עד כדי כך שזה כמעט ובלתי אפשרי לחשוב עליהן כפי שנהגנו לפני כן. אחת ההשלכות של חשיבה המצייתת לתורת היחסות היא שחומר מאבד את כל האיכויות הידועות שלו בשדות ספציפיים כתוצאה מקריסה של כוכבים בעלי מסה גדולה. עובדה זו הלכה והפכה לידע כללי בשנות השישים, והגיעה אפילו לידיעתם של אלו שלא קראו או התעניינו בנושא. אולי לא היה זה הנוף, אלא דווקא השלכותיו הנפשיות שהגיעו אליהם במעין אפקט קפילרי של צורות התנהגות ובניית משפטים. לנוכחותו של שדה כה ספציפי כאן יכולה להיות התוצאה המשנית במידה וכוכב או היקום כולו מתפוצץ או קורס לתוך עצמו. אם הוא קורס עד לכדי היעלמות, מה שנוצר הוא כלום שלא ניתן להגדירו מבחינת זמן ומרחב משום שהוא כולל את כל הזמן ואת כל החלל. המצב שקדם למפץ הגדול מדגים בדיוק כלום שכזה. הכלום הזה הוא כלום מוחלט שהינו אף על פי כן וירטואלי לחלוטין, כך שהוא יכול להכיל בתוכו יקום שלם ועדיין להיות מספיק כלום בכדי להיות מוקף לא בזמן ולא בחלל. לפיכך, הוא נקודה חסרת מימדים אשר ממוקמת בשום מקום. השערות תיאורטיות ואמיתות אמפיריות אלו מעוררות דפוסי מחשבה ישנים ומוטמעים, וזה בדיוק מה שאמן אוונגרד צריך. הוא רעב לכל אלו מפני שסוג זה של פתיחות ואבסורד, המגוון האינסופי והמפתיע של אפשרויות, הוא חלק מההתנהגות שלו למן ההתחלה. כשהסתבר שמרכזיהן של גלקסיות מסוימות יצרו כמות אדירה של חומר, הדבר ערער את חוק שימור האנרגיה, שלפני כן התקבל כאמת. הבדלים עצומים נמצאו בין חישובים שונים של הזמן שעבר מאז המפץ הגדול: חישובים מסוימים מעריכים שמועד המפץ הגדול קרוב יותר אלינו מאשר המרחק מהכוכבים שאנו יכולים לראות. אם כן, אור הכוכבים מתקרב אלינו מרגע לידתו (המפץ הגדול) ועדיין האור הזה בדרכו אלינו יותר זמן מאשר גילו של היקום. במילים אחרות, ישנו מספר גדול של סתירות, כך שחוקי הטבע מוטלים בספק. כמעט שבלתי אפשרי לדמיין דימויים שכאלו, אך הם מועילים מאוד לתפקוד המוחי. אם נותנים למידע הזה להתפשט בתוכנו כמו מצב רוח, אז המצב רוח הזה איננו מדכא כלל. הוא נדמה כביטוי של בינה מגוונות, מפליאה, וכמעט מתגרה.

כולנו יודעים שמקס בורן חשב ש”נוסחת העולם” של הייזנברג היא רעיון די משוגע, אך האם הוא משוגע מספיק בכדי להיות אמתי? המשיכה של האוונגרד לשיגעון היא ממש לא תופעה ייחודית; היא ניזונה מהשקפת עולם חדשה. האפיסטמולוגיה האנרכיסטית מגיעה לאותה המסקנה, אם כי מנקודת מבט שונה. פול פייראבנד חולק על השיטה המדעית בכללותה, מה שבמובן מסוים מוביל לשוויון השערות. הרשו לי לצטט כמה הצהרות חשובות מפיו:[8]

“אז ההיסטוריה של החלופות, ההיסטוריה של המדע, הופכת לחלק בלתי נפרד מהמדע ואכן לתנאי משמעותי בהתפתחותו. כאשר דנים בחלופות, יש מקום לשמוע את כל הקולות; מומחים והדיוטות, מקצוענים וחובבנים, חסידים קנאיים של האמת ושקרנים פתולוגיים, יכולים כולם לתרום להעשרת התרבות הקונספטואלית.”

מה מוביל אותו למסקנה שכזו?

“האפיסטמולוגיה הכללית נשארה לא פתורה באופן כרוני, וכל הפתרונות שהוצעו עד כה נחלו כישלון מפואר, מה ששיחק תפקיד משמעותי בהופעתה של ביקורת רדיקלית של המדע ובמיוחד בזו של האפיסטמולוגיה האנרכיסטית.”

לאפיסטמולוגיה אנרכיסטית זו אין שום קשר לאנרכיזם פוליטי. פייראבנד עצמו יעדיף לקרוא לה אפיסטמולוגיית דאדא, אך מנוע מלעשות כך, כי—כפי שהוא מציין במקום אחר—בימים אלו אנרכיזם הוא הביטוי הפופולרי ביותר בשימוש הרווח.

“…ההכרה בכך שהלמידה האנושית והמדע הם היסטוריים והיישום העקבי של היסטוריוּת למצבים הנוכחיים, מילאו חלק חיוני בתהליך זה. אפילו התומכים הקולניים ביותר בשיקולים של היסטוריוּת נהגו להחיל את המימדים של ההיסטוריוּת על העבר של הלמידה והמדע. מסיבה כזו או אחרת, ההווה נשאר טאבו. אם, בכל זאת, נציב את מצבו הנוכחי של המדע במימד ההיסטוריוּת, לא יהיה שום בסיס רציונלי לשלול את האפשרות שהמדע היקר לליבנו ייתפס בעיני דורות הבאים כאמונה תפלה, טיפשית ופתטית, בדומה לאופן בו אנו תופסים כיום את האלכימיה, מעשי הקסמים, והנומרולוגיה. אין ביכולתנו לשלול את האפשרות שדעות ש’הופרכו סופית’ על ידי המדע יחזרו וידחקו החוצה את המדע המודרני בכללותו. אפילו עוד יותר קשה לשלול את אפשרות זו כאשר לוקחים בחשבון שתופעות דומות לזו כבר התרחשו יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה של המדע. ברגע שמכירים באופי ההיסטורי של הלמידה האנושית, כל ההישגים הקוגניטיביים נדמים זמניים או יחסיים למדי.”

“ביטול חלופות ועובדות אשר יכולות להתגלות דרך חלופות אלו—על פי חוק זה של מתודולוגיות רציונליות—הופך תיאוריות לעקשנות דוגמטית, לאידיאולוגיה נוקשה. הדבר יוצר את מראית העין של האמת המוחלטת של המדע, אך זוהי בסך הכל תוצאה של קונפורמיזם אינטלקטואלי מוחלט.”

“העקביות והאחידות של תיאוריות וגישות מסוימות עשויות אולי לענות על צורכיהם של כנסייה או עריץ, אך לא על הדרישות של למידה אובייקטיבית.”

אני מסכים עם פייראבנד עד לנקודה בה הוא מאשים את המדע ואת המדענים. פייראבנד רואה במדענים טפילים של המדע, בדומה לכוהנים מצריים או ימי ביניימיים שאספו מן הציבור כספים בכדי לממן את עבודתם חסרת הצידוק בה היו עוסקים כך או כך. אין להאשים את המדע, משום שהשיטות המדעיות והעקרוניות שלו אפשרו לו להגיע לאותן תגליות שלבסוף הובילו להטלת ספק בסמכותן. פייראבנד טועה בכך שהוא מייחס את הסתירה העצמית של המדע לאיזושהי תרמית של מדענים, כאשר הדבר למעשה מצדיק את מוסר העבודה של האתיקה המדעית. הוא מבין שעל תיאוריה להיות מעניינת מספיק בכדי לזכות בתשומת לבנו ונותן את גלילאו כדוגמה: ההשקפה הקופרניקאית הייתה בזמנה רעיון בלתי מדעי ומבולבל שקסם רק לגלילאו שמצא בה עניין. הוא אמנם השלים את הניסויים המפוקפקים שלו עם המון השערות משניות ותיאוריות בלוף, אך עדיין, התנהגות זו הוכיחה את עצמה בקידום המדע והידע האנושי. פילוסופים חדשים עושים למרקס מה שמרקס עשה פעם להגל: הם מעמידים את המרקסיזם בחזרה על רגליו ברוח האבסורד במקום ברוח האידיאליזם. מרכוזה וממשיכי דרכו מוכיחים שיחסים ארציים הם לחלוטין חסרי היגיון, אם לשפוט לפי השכל הישר; אך הם לא האשימו את האבסורדיות של השקפת העולם הרציונלית בכך. הם גם לא האשימו את מה שנקרא משפט הטבע והניכור שלו, את הצורות הלא אנושיות של הרציונליות, את העקשנות, את היכולת השכלית הנמוכה או את המנטליות המשטרתית של “החוקים הם החוקים”, או את ציניות ה”הכל או לא כלום” של החוקים הטבעיים.

עם סלידה עמוקה מחוקים והתמודדות כפויה עם השטיחות של החוקים הטבעיים—באופן שמזכיר תקרה נמוכה המאלצת אדם גבוה להשפיל את ראשו, אמנים חוו את הסביבה מלאת הסתירות, המגוונת, המטלטלת, האינטליגנטית, והאוניברסלית הזו כמקום משחרר. אנו מבינים זאת בדיוק ברגע בו היחסים רחוקים ככל האפשר מלהיות אמתיים. למעשה, משימתו של האמן היא לעצב את מצב רוחו בחומר ולהפוך את הרעיונות הקלושים שלו לכדי חזון ברור.

אפשר לחשוב על חומר, שכעת נראה שובב ואינטליגנטי, כעל יותר מסתם בוץ פשוט אם הוא יכול להיות הבסיס למח עצם. אין בכוונתי להציג את אלוהים כסוג של אמן אוונגרד, אך זה בהחלט נכון שהאמנים שהכי מושפעים מהשקפת העולם המתפתחת, מלאת הסתירות, והפתוחה הזו נוטים להפוך לאמני אוונגרד. רוח דומה השתוללה כבר עם יצירותיו של דושאן.

התערערותם של החוקים הטבעיים משיבה לאדם את כבודו, באופן ממש פיזי. היא מקנה לאדם זכויות על ידי שחרורו מתפקידו החד-גוני כגלגל שיניים זעיר, ומתחושת השעבוד שמשליטה התפיסה הפונקציונליסטית. הדמוקרטיות השקטה שסארטר הבטיח בהורגו את אלוהים התבדתה, משום שהיא הוחלפה בגישה פונקציונליסטית אשר מעניקה לבני אדם תפקיד קטן ולא מכירה במכלול הרוחני שלהם. מערכות היחסים של האדם הן יותר דמוקרטיות עם אי הניתנות להבנה עמה אנו מתמודדים כעת. בפרפראזה על מקס אדלר, “אלוהים הוא טבע בלתי ניתן להבנה.” אפשר לומר זאת גם הפוך: הטבע הוא אלוהים בלתי-מובן. אנו יכולים לקבל כל אחד מן המשפטים ולקרוא או לטבע או לאלוהים “בלתי-מובן”; זה לא משנה אם מדובר בטבע או באלוהים. בכל אופן, כולם עומדים לגמרי לבד בפני הבלתי-מובן. אם להשתמש בהקבלה מעולם הטכנולוגיה, התקשורת הטורית, בה כל מה שחשוב או חיוני מגיע אלינו דרך היררכיה, מתבטלת. הבה נדמיין תקשורת מקבילה שבה כולם שווים בפני מה שהוא חיוני. זהו שוויון אל מול הבלתי נתפס.

אמנות משקפת את המעברים האלו, את המצבים האלו. לא ארחיב כאן באמנות מושגית משום שאנו כעת בעידן שהוחלף—ואין אני מתכוון לכך במובן המזלזל. העידן פשוט הגיע לסופו כי הוא הלך רחוק מדיי בוויתורו על אפקט חושני, ישיר’ ומוחלט, אפקט בו האמנות תמיד עשתה שימוש בהתקשרויות שלה. פעם נוספת, האמנות תרה אחר אפקטים חזותיים וחושניים. באסתטיקה שלה, היא מסגירה את האפקט של האמנות המושגית ואת המודלים הפרדוקסליים והמוזרים של המחשבה אשר מאפיינים את השקפת עולמה. מאז שנות השמונים ניתן להבחין באסתטיקה חדשה, אסתטיקה בה היופי הנדרש מעבודות אמנות, לרבות אמנות חזותית ויצירה מוסיקלית, מזכיר את המחשבה הטהורה ואת יופייה. אם כן, דלדולה של האמנות—הטרמולו הרך שהוזכר קודם לכן, הינו רק בבחינת הצטמצמות זמנית. היצירתיות, שהיא תולדה של הרצון למידע, תמצא דרך כלשהי לעקוף את הצנזורה ותמצא גישה אל מה שחיוני. כל מה שמיושן יאבד את תוקפו לאור הכרה חדשה כלשהי, או לפחות לאור התקווה להכרה שכזו.

מיקלוש ארדלי,

***

*מיקלוש ארדלי, נולד בבודפשט, 1928-1986

מיקלוש ארדלי היה דמות מרכזית בסצנת האמנות הניאו-אוונגרדית והמושגית של הונגריה. לאחר שסיים את לימודיו ועבד כאדריכל החל בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל לגלות עניין הולך וגדל בצורות אמנותיות שונות ובמיוחד לאחר ביקור בפריז בשנת 1963, להפגין נוכחות קבועה בשדה האמנות. החל מאמצע שנות השישים יצר סרטים ניסיוניים, ובזכות גאבור אלטרויאי (Gábor Altorjay) ותאמאש סיינט טורבה (Tamás St.Turba), התוודע לתנועות אמנות חדשות כגון ה”הפנינגס” (Happenings) ו”פלוקסוס” (Fluxus). משנות השבעים ועד שנות השמונים המוקדמות, שלח את ידו במגוון מדיה, לרבות ציור, רישום, קולנוע, מיצג, ביקורת, ושירה, וארגן תערוכות אמנות מושגית ו”הפנינגס” אלטרנטיביים—כמו לדוגמא אירועי ה”צ’אפל סטודיו” עם גיורגי גאלאנטאי (György Galántai) בבלטונבוגלר (1970-73), ומאוחר יותר תכניות ב”מועדון האמנים הצעירים” ((FMK בבודפשט. אחת מן הטכניקות בהן השתמש בכדי לבחון את הרעיון המודרניסטי של “מקור”, הייתה לגלגל נייר פחם על גבי נייר רגיל על מנת ליצור שני רישומים—שניהם בו בזמן המקור וההעתק. ארדלי הסתמך על תיאוריות חדשות אלו של יצירתיות כשהעביר בין השנים 1975-76, יחד עם גאלאנטאי ודורה מאורר (Dóra Maurer), שלוש סדנאות הוראה ניסיוניות אותן כינו “תרגילים ביצירתיות”, תרגילים בפיתוח פנטזיות” (FAFEJ), ו”חשיבה בינתחומית” (InDiGo). כחלופה לחינוך אמנותי אקדמי, הסדנאות התמקדו בעשייה משותפת ובתפיסה של אמנות כבלתי נפרדת מיצירתיות בחיי היומיום. קבוצת “אינדיגו” )קיצור של INterDIszciplináris GOndolkozás – חשיבה בינתחומית) צמחה מתוך הסדנה האחרונה שנתנה לה את שמה, ובמסגרתה ארדלי העדיף שיטות של רישום. עד מותו בשנת 1986, הקבוצה הפיקה תערוכות נושא וארגנה פעולות פוליטיות בבודפשט. בשנת 1982, הקבוצה הוזמנה לביאנלה בפריז אך לא קבלה היתר רשמי לצאת מהונגריה. תחילה, העבודות של הקבוצה נולדו מתוך סיעור מוחין משותף ונרחב והוצגו כעבודות קבוצתיות; בשנות השמונים, העבודות הפכו אישיות והוצגו זו לצד זו בתערוכות קבוצתיות תחת שמות האמנים החברים בקבוצה.

פורסם במקור:

Erdély, Miklós. “Optimista elöadás” [Optimistic Lecture]. Ed. László Beke, Dániel Csanádi, and Annamária Szöke in Tartóshullám. A Bölcsész Index antológiája (Jóvilág 2. Cápa 3). Budapest: ELTE BTK, 1985: 143–49.

פורסם בתרגום לאנגלית:

Dóra Hegyi and Sándor Hornyik, eds. Archeology of Utopias From Perestroika to a Brave New World, 1980–2010, (2012–ongoing).

***

[1]  ההרצאה ניתנה במחלקה לאסתטיקה של אוניברסיטת אוטבש לורנד שבבודפשט, ב-22 לאפריל, 1981.

[2] ארדלי מתייחס למרכוזה ומצטט מהרצאתו המפורסמת “קץ האוטופיה” (ברלין, יולי 1967). התרגום העברי המובא פה מתבסס על תרגום אנגלי, אליו גם מתייחסים מראי המקום מכאן ואילך. ראו: Herbert Marcuse, “The End of Utopia,” in Five Lectures: Psychoanalysis, Politics, and Utopia, trans. Jeremy J. Shapiro and Shierry M. Weber (Beacon Press. Boston, 1970), 62–82.

[3] מרכוזה, 66-7.

[4] שם, 65.

[5] Albert Camus, The Myth of Sisyphus: And Other Essays (New York: Vintage, 1991), 92.

[6] מרכוזה, 64.

[7] שם, שם.

[8]  התרגום העברי המובא פה מתבסס על תרגום אנגלי של המקור. ראו:

Ferenc Altrichter, “Anarchista ismeretelmélet” [Ontological Anarchy], in Világosság, 1980/8–9, 473–83. Quoted by Sándor Hornyik in “A feket lyukak esztétikája. Kritikai teória és praxis Erdély Miklósnál” [Aesthetics of Black Holes. Critical Theory, and Practice in Miklós Erdély’s Thinking], in Balkon 2006/6 (accessed December 15, 2013).