שיא מחושב

המתחים בין פנים לחוץ ובין מופשט לפיגורטיבי תמיד היו נוכחים בציוריו של גיא אביטל. בתערוכתו הנוכחית, “ח|ד|ר|”, המוצגת בגלריה שלוש בתל-אביב, נראה שהמתחים האלו הגיעו לכדי פיצוץ פרודוקטיבי, מעין שיא מחושב, בדומה לפעולות הפיצוץ המבוקר המתועדות בתצלומי הבניינים הקורסים המשולבים בעבודותיו. הפרדוקסליות שבפעולת הפיצוץ המבוקר באה לידי ביטוי בתערוכה גם בשילוב בין אינטואיטיביות ציורית יצרית לתשתית תיאורטית פוליטית מבוססת ומנומקת. מהמפגש בין הקונפליקטים האלו מתקבל ציור מאתגר ורלבנטי.

אביטל משלב בדרכו האופיינית תצלומים, מסקינטייפ, בדים, צבעי אקריליק וצבעי שמן ויוצר קולאז’ים ציוריים מלאים באזכורים לתולדות האמנות. הפעם, במקום דמויות פיגורטיביות מופיעים בתצלומים הבניינים המתמוטטים. אלה נראים מבעד לחלונות וממוסגרים בסורגים ים-תיכוניים מסתלסלים, מעין גריד המכתיב את הקצב והקומפוזיציה. לפורמט הזה, של ציור טבע דומם עם חלון, יש מסורת ארוכה בתולדות האמנות. זהו נושא קלאסי שהלך והתפתח בתחילת המאה ה-20, עם הקוביזם של בראק ופיקאסו והסוריאליזם הרפלקסיבי המתחכם של מגריט. בדומה לכאוס הקוביסטי, ששילב בין פנים לחוץ, כך גם בציוריו של אביטל, ההדף מהפיצוץ כאילו חודר פנימה ומנפץ את הפנים הבטוח והדומם. אך אצלו, המוטיבציה לערעור הזה אינה עיסוק פנים-אמנותי או רצון לשבירת דרכי הייצוג המקובלות, אלא זאת המציאות עצמה שדופקת על החלון.

גיא אביטל, No room, 2015, אקריליק וקולאז׳ על בד, 158/140 ס״מ

כמו הפורמט עצמו – טבע דומם עם חלון – כך גם רבים מהמוטיבים החוזרים בעבודות מתפקדים כמעין סימבולים קלישאתיים. הבניינים שנהרסים, רובם ברוטליסטיים, הם סממן שחוק למודרניזם המכלה את עצמו, מעין איקונוקלזם חילוני. ממוסגרים בחלונות, חתוכים ומשוכפלים לכדי פיקסלים, הם גם מרפררים לתרבות הספקטקל, למסכים המרצדים בדימויי הקריסה של פיגועי 9.11, שבמהלכם גברה המציאות על הדימוי הקולנועי.

גם הכדים הקלאסיים שנראים ברבים מהציורים הם סמל סטנדרטי ומוכר לתרבות אבודה, למסורת דגולה. בעבודה “בלעדייך אין תרבות” (2015) נראים סוגים שונים של כדים ושברי כדים – מצריים, יווניים, כנעניים ורומיים, מעורבבים יחד בכור היתוך מסויט. הם מכילים זה את צלליתו של זה, גזורים ומודבקים זה על זה, כמו לוקטו לכדי יצירת אשליות אופטיות נוסח ארנב-ברווז, או חיקוי של תרגילים ראשוניים ברישום חללים פנימיים וחיצוניים.

גם אזכורים למאטיס ונגזרות הנייר האורגניות שלו ניתן למצוא בסבך הדימויים. הסמלים והאזכורים מציפים את העבודות, אך אביטל מצליח באופן מתוחכם להימנע מליפול לקלישאות פנים-אמנותיות. הוא מנצל היטב את מלוא המשמעויות של המוטיבים החוזרים הללו, הוא משתמש בהיסטוריה שלהם ומוסיף עליהם ערך משלו.

גיא אביטל, בלעדייך אין תרבות, 2015. עפרונות צבעוניים וקולאז׳ על בד, 200/190 ס״מ

גם המודרניזם עצמו נהפך אצל אביטל למושג קלישאתי. בציור “שלל” (2015) מופיע אוסף של צורות גיאומטריות דו-ממדיות על רקע משיחות מכחול אגרסיביות. הן נראות כמו לקט של רפליקות מודרניסטיות שמנסות לשווא להיאחז באיזו אחידות של צבע וצורה מינימליסטית, אך הצבע שממלא אותן והמסקינטייפ שתוחם אותן מסרבים להישאר בקווים, נחתכים, מתלכלכים ומתבלגנים.

זאת ועוד – המסקינטייפ כאילו מסרב להישאר כלי ציורי ומתעקש על מהותו, והחומריות שלו מבצבצת מבעד לקרעיו. הרפלקסיביות המודרניסטית של קלמנט גרינברג, המתכנסת פנימה בתוך גבולות הקנבס, מכרסמת בעצמה. גם בעבודה “חלון 3” (2015), שבה הופך הסורג היפואי לוויטראז’ אירופי ממש, הצבע עצמו נהפך לחומר בנייה. האמן הוסיף אבק לצבע הלבן שמשרטט את הסורג לשם יצירת תחושה מלוכלכת של סיד מאובק.

חומריות הצבע ניכרת גם ב”רכבת השלום” (2014), הציור היחיד שעשוי כולו בצבע שמן ושאין בו גזירות קולאז’, והוא מעין מפתח לתערוכה כולה. בסגנון ציורי אירופי להחריד, שבו גושי צבע השמן ניתחים על הבד ישירות מהשפופרת ויוצרים “טקסטורת שפריץ” גסה, מתוארות זו לצד זו נרגילה, מקטרת אירופית ומקטרת שלום אינדיאנית. במשחק פרספקטיבי מתוחכם, הגריד מבנה את החלון ואת המשטח שעליו נחים יחד כלי העישון, כאילו היו ניצבים במפגש פסגה בוועידת שלום קריקטורית.

הקריסה המודרניסטית מתקיימת בתערוכה בשני מישורים – זה הפוליטי וזה האסתטי. שניהם מותכים זה אל זה, וכפי שהפיגורטיבי חודר למופשט והחוץ לפנים, כך גם הקטגוריות המודרניסטיות-פוליטיות המובחנות מתפוררות אל מול המציאות הפרגמנטרית. כל שנותר הוא בליל של תפיסות אוריינטליסטיות מוגחכות.

הספציפיות והלוקאליות גם הן מסרבות להישאר בחוץ, והתשוקה המערבית השואפת החוצה מתנגשת שוב ושוב עם הפנים המזרחי. על אף שהבניינים הקורסים צולמו במקומות שונים על פני הגלובוס, הם נראים כאילו בוצעו בנוף תל-אביבי. גם צורות הסורגים, הדקלים החוזרים על עצמם והאור הבוהק – הכל זועק ארץ-ישראליות. זוהי אפוקליפסה תל-אביבית, זהו יום-הדין שבו ההרס והזוועה המתרחשים במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהעיר חודרים פנימה אל תוך הבועה האורבנית.

גיא אביטל, מראה הצבה בתערוכה, גלריה שלוש, ת״א

ולבסוף, מבין ההריסות, מבצבצת גם השפה הערבית. בחלקו העליון של הציור “חלון 1” (2015), המורכב משני קנבסים שחוברו יחדיו, מופיעות אותיות ערביות. אך אלו הן אותיות עילגות, הנראות כאילו נכתבו בידי כותב שאינו מבין את השפה. הכתב הופך כאן לדימוי צורני, לא מתוך שאיפות אסתטיות, אלא מתוך חוסר ידיעה מביכה.

תערוכתו של אביטל יכולה להימנות בקלות עם תערוכות ציור עכשוויות מקומיות הממשיכות לחדש ולשכלל את המדיום. עבודותיה של מאיה גולד, שהוצגה לאחרונה בגלריה אלון שגב, מתבוננות גם הן מבעד לחלונות וויטראז’ים, ותערוכתו של שגיא אזולאי בגלריה זומר שילבה גם היא שברי חרס וכדים לכדי ציורים פוסט-אינטרנטיים מלאי אזכורים מודרניסטיים. אך מעבר לכך, עבודותיו של אביטל מצליחות לפרוץ את גבולות הנימוס המחושב, מערערות על תפיסת הציור כחלון למציאות, ועם זאת מציגות את פני הדברים בצורה ישירה עד כאב – קונפליקט מתמשך של מסורות, של רצונות, של אינטרסים ושל שפות שמתנפץ כאן לעיני הצופה. לנו לא נותר אלא להתהפנט מהניצוצות הצבעוניים.

גיא אביטל, “ח|ד|ר”, גלריה שלוש, נעילה: 2.1.16