פארק הדכדוכים

הרבה לפני שבנקסי הפך לסוג של קלישאת סינדרלה שמוכרת את תוצרתה בזהב טהור, נפוץ שמו בקרב אנרכיסטים שיודעים שהם כאלה כאמן גרפיטי חתרני שמצייר את קינות האנרכיסטים על העולם המושחת הזה. בעולמות האקטיביזם והאמנות לכל הפחות, למרות האנונימיות שהוא בוחר להתעטף בה, בנקסי זוכה כבר שנים לשם ומעמד מזהירים כ”אמן הגרפיטי של המחאה”.

מחאה, בדומה לאמנות, מבקשת לבטא את דברו של היחיד. היחיד שהממסד לא רואה. גם למחאה ערך חברתי בלתי ברור. לעתים היא מחוללת דברים במציאות, לעתים היא רק זעקה שמחברת בין יחידים בעלי עניין דומה ומעוררת דיון כלשהו. אבל המחאה מבקשת להגיד דברים ברורים, להניב תהליכים מסוימים, ואילו אמנות מבקשת רק להתבונן, לצייר, לשאול שאלות. למחאה יש נקודה בסוף משפט. לאמנות סימני שאלה. האם ניתן להתיך את שני השדות ולהניב דבר חדש ובעל משמעות? האם ניתן לכרוך את האמירה הברורה לשינוי עם תחושת חוסר נחת מופשטת? האם מחאה עטופה בהילה של אמנות והון חומרי יכולה לזעוק זעקה? בנקסי, האיש שהיה לתופעה, הצליח לייצר בקיץ האחרון אירוע שחרג מהגטאות הסגורים של שדות האמנות והאקטיביזם, עם כמה הצעות לתשובות לשאלות הטורדניות האלו.

וויקיפדיה

עיירת נופש בריטית זה מושג מדכדך למדי במקום שבו השמש לא מפזרת מחומה בנדיבות. העיירה ווסטון סופר מאר, שבה בחר בנקסי להעמיד את פארק השעשועים שלו, סמוכה לבריסטול, עיר הולדתו של האיש שעשה כברת דרך גדולה מימיו כאמן רחוב ליצרן דימויים שעבודותיו נמכרות בעשרות אלפי פאונדים; מימיו כילד בן מעמד הפועלים שמבקר עם הוריו בעיירה הקרובה – למבוגר בעל כוח, ממון ומעמד. אלה אפשרו לו לסחוף 4,000 מבקרים ביום במשך שישה שבועות לתערוכת קונספט רבת משתתפים בשם “דיסמאלנד”, שזכתה לסיקור חסר תקדים בבלוגים ובדפי עיתונות שאינם רגילים לדיווחי אמנות, מאחרון אתרי האמנות ברשת ל”דיילי מייל”, הצהובון הבריטי הנפוץ. התערוכה התקיימה בחלל של בריכת שחייה פתוחה בשם טרופיקנה, שהיתה הגדולה ביותר באירופה עם בנייתה ב-1937 ועד לסגירתה בשנת 2000, כמו מטפורה לחלומות האבודים של היבשת שידעה הרבה מסעות מעבר לימים רבים.

האירוניה המתוקה-מרירה של הבריכה הסגורה עם השם שטוף השמש הלמה כמעט בשלמות את הקונספט, ששמו, “דיסמאלנד”, מרמז בבירור על קריצה לפארק המשחקים הסכריני “דיסנילנד”. פארק דכדוכים שלם הוצע למבקרים, עם סאונד של מוזיקת הוואי סהרורית מרחף מעל, מתקני שעשועים קיימים וחדשים, דוכני ירידים ואטרקציות לכל המשפחה עם טוויסט חמצמץ, פסלים מאת בנקסי בעיקר, אולם קולנוע פתוח עם מרתון סרטוני וידיאו-ארט וחלל תצוגה מרכזי שכולל עבודות של רוב 58 האמנים שנאצרו על-ידי בנקסי.

בחלל המרכזי מקבל את פני הצופים מופע של מלאך המוות נוהג במעין מתקן מוטורי. איכשהו, זה מצליח לשעשע. בשאר יש תצוגה קלאסית של ציורים ומיצבים, ובהם ציורי ההתנתקות של נטע הררי-נבון לצד יצירות של אמנים פלסטינים, במעין איזון קדוש. במרכז החלל כדור ים צבעוני מרחף באוויר, מוחזק באמצעות אוויר חם מלמטה, מתחתיו עדת סכינים מטילת אימה מונפת כשחודה מופנה לשמים, מאיימת לנפץ בכל רגע את האידיליה המדומיינת.

היצירה של דמיאן הירסט, האמן העשיר בעולם עם סיפור הסינדרלה מייד אין בריסטול, יפה לעין וגם אומרת משהו נכון ותקף תמיד על השבריריות הבלתי נסבלת של הקיום האנושי. יצירה אחרת שמעניקה איזה רגע של שיחה, אולי התענגות על האסתטיקה לשמה, מציעה עיר שלמה לאחר אסון בפרטי פרטים מיניאטוריים. את היצירה הזו יצר ילד רע אחר בשם ג’ימי קוטי מהרכב הפופ KLF, שידוע בעיקר כמי ששרף מיליון פאונד בפעולת אמנות מתוקשרת היטב בניינטיז השמחים.

במתקן אחר, הטירה של סינדרלה, שאליה נכנסים לאחר תור קליל, מציג בנקסי פסל מפורש מאוד של נסיכה בכרכרה מנופצת, כשמסביבה צלמי פפרצי מבזיקים ללא הרף. מי שרוצה יכול להצטלם בכניסה למתקן ולקבל את תמונתו לצד האירוע תמורת חמישה פאונד בלבד, כמחיר כרטיס לתערוכה כולה. כמו הנסיכה דיאנה שניסתה לפרוץ את גבולות המלוכה השמרנית במסלול התרסקות ידוע מראש, כך גם יצירות עם נרטיב ברור כל-כך עתידות להניב מבול ביקורת שלילית כלפי בנקסי האמן, אבל כמו שהלז ציין בראיון בהקשר לתערוכה שלו שהתקיימה במוזיאון בריסטול ב-2009, ייתכן שהתורים היו החלק המעניין ביותר בתערוכה וייתכן שזו כשלעצמה אמירה ראויה. ייתכן.

שעה ומחצה. תשעים דקות נמשכה ההמתנה ביום ממוצע אחד בכניסה לקרון אוטובוס בפארק הדיסטופי של בנקסי. עננים אנגליים משחקים תופסת עם שמש חמקמקה, מזג האוויר משתנה מאביב בהיר לסתיו קודר וחוזר חלילה, אבל התור בשלו, לא ממצמץ או מתפשט לצדדים, מתקדם במתינות, סדר ומשמעת, כורך לגוף אחד קבוצת אנשים אקראיים. בתום התור ממתינה לצופה תצוגה מקיפה, בסרטוני וידיאו ובתרשימי זרימה, של אמצעי הפיקוח בני זמננו, משעון עבודה ממוחשב לגדרות הפרדה בין מדינות. מול האנמיות של החוויה הפסיבית כל-כך, השכלתנית כל-כך, של עיון בטקסטים אינפורמטיביים בנושאים ביורוקרטיים, ההמתנה הממושכת בתור נראתה מגוחכת ומקוממת ממש. אולי קצת כאוס, קצת סקרנות אנושית שחורגת מחיקוי עיוור של מנהגי המקום, קצת זעם מבעבע שמניב לפעולה, להתערבות בסדר הישר, היו מאזנים בין אורך המסע לתכליתו. אבל תערוכת אמנות היא אירוע מנומס, ואנשים מנומסים אינם זועמים, גם אם התערוכה מספרת להם כמה נורא העולם שהם חיים בו ואף מדגימה זאת בסכמות ובפוסטרים מעוצבים.

“יש לכם מרקרים?”, שאל המאבטח החמוד בכניסה הראשית, נוהג בפמיליאריות מפתיעה ונוטל מקופסת המסטיקים שבתיקי, מניב חיוכים הדדיים. כמה צעדים משם זועפת סדרנית עם אוזני מיקי מאוס מפלסטיק בכניסה למתקן בידוק דמוי קרטון בדרך הנכספת לפתח הפארק ממש. “אנחנו שניים”, הציג המלווה החינני שלצדי את הכרטיסים לבחורה שהשיבה “אני יודעת לספור” בגסות מפתיעה, ללא צל של חיוך או רמז למהתלה, בהתאם לקונספט המריר של התערוכה, מניבה גיחוכים של תדהמה קלה. כעבור כמה דקות וכמה סדרנים שנראה כאילו ניטל מהם הטעם לחייהם, ההפתעה נזנחת לטובת בילוי בתוככי קונספט ברור ומוגדר. אבל האם ניתן לחתור נגד קיטש ממסך רגשות בתמונת מראה מהונדסת, מתוכננת עד אחרון הפרטים? מתוכננת עד כדי כך שאמן פלסטיני בשם שאדי אל-זקזוק, שתמונותיו הוצגו בתערוכה, גורש כשנשכב לצד ציוריו שכיסה בסדינים לבנים וכתובות מאולתרות בטוש כמחאה על השתתפות אמנים ישראלים, מפני שהמעשה היה “לא יפה”, במובן האסתטי הצר בלבד. מתוכננת עד כדי כך שהמאבטח בכניסה נתבע לשאול את המבקרים בתערוכה של אמן שקנה את שמו משרטוט ציורים על קירות ציבוריים בלי לטרוח לבקש רשות אם הם אוחזים בידם כלי משחית בדמות צבע.

הרבה כוונות טובות יש לבנקסי, ללא ספק. הסדרנים בתערוכה נלקחו מבין הפונים למודעה על עבודת ניצבים בסרט, מזור זמני למצוקת פרנסה של כמה עשרות שאינם נמנים עם אצולת עסקני האמנות, והעיירה שמשרתת בעיקר את צורכי הבילוי של בני המעמד הנמוך הרוויחה רווחי שיא של עשרים מיליון פאונד מרווחי התיירות המשגשגת במפתיע. גם כרטיסי הכניסה לתערוכה היו נוחים לכל כיס, חמישה פאונד בלבד, וביום הראשון יכלו תושבי המקום להיכנס בחינם. ברמה הקונספטואלית המיידית, הושג ניצחון ארעי על הקפיטליזם המרושע, אבל מבט מדוקדק יותר חושף שמול השגשוג הכלכלי הזמני עמדו הוצאות כלכליות לא מבוטלות של עשרות אלפי פוקדי הקרנבל של בנקסי, שנאלצו להסתייע בתחבורה יקרה במיוחד ולעתים אף לבלות לילה בבית-הארחה. כרטיסי הכניסה היו זולים, אבל תבעו ציד פעיל של הכרטיסים שנמכרו רק דרך האתר בכמה דקות. גם הפארק עצמו הציע שפע פיתויים כלכליים זעירים, בדוכני ירידים היתוליים, דוכני אוכל ושתייה וכמובן חנות המרצ’נדייז שבקצה התערוכה, בחדר שלא ניתן לחמוק ממנו, ממש כמו מנגנוני השיווק הזדוניים ביותר של רשתות השיווק.

מנגנון קפיטליסטי מרושע נוסף שממנו מנסה בנקסי להתחמק זה שנים, בהצלחה לא מועטה, הוא מנגנון היח”צ והתקשורת הרעבתנית. מדי זמן, בדומה לזהותו של ג’ק המרטש, להבדיל, מתפשטת איזו שמועה באשר למרסס השווה המיליונים, אבל זהותו עדיין לא נחשפה ברבים, אחרי עשור של הצלחה מסחרית יוצאת דופן. הקמת הפארק האנטי-אוטופי לוותה גם היא בחשאיות הדוקה כשלתושבי העיירה נאמר שהעבודות באתר הבריכה הנטוש הן עבור צילומי מותחן בשם “גריי פוקס”, ורק קומץ זעיר הובא בסוד העניינים. כחלק מאמצעי ההגנה על זהותו האמיתית של האמן בעל שם העט, נערכו בדיקות מדוקדקת של זהות העיתונאים שהגיעו לסיקור המקדים. הצניעות המופלגת כביכול בעידן של הערצת המונים משולחת רסן הפכה לעיסוק דרמטי ממש בזהותו של אדם אחד.

מול סכינים חותכות בבשר כתיבה על אמנות נראית כמו מותרות של ממש. אמנות היא מעשה של אמונה בבלתי ממשי, ביחסי הגומלין השקופים בין חומר לרוח, בתקשורת שבניואנסים, ואילו הבשר כל-כך מדמם והשפה כל-כך אילמת. גם יחסי אנוש מנוכרים, מרדף עקר אחרי מוצרי צריכה ועבודה תחת אורות ניאון בשעות עבדות הם סכינים בנפש וגם להם גוון של כאב. הפארק העצוב של בנקסי משקף יפה את אווירת הנכאים של עידן הקפיטליזם המאוחר, אבל כמו שמיטיב לבטא זאת מבקר ה”גרדיאן” הבריטי, אחד בשם ג’ונתן ג’ונס: “‘דיסמאלנד’ אמורה להיות פצצה של מציאות, אבל זו רק תופעה תקשורתית, משהו שנראה הרבה יותר בתמונות מאשר התחושה במציאות. ‘להיות כאן’ זו דרך לגעת בקסם של בנקסי – לכן כולם מצטלמים, אבל כחוויה ממשית התחושה היא של אירוע רזה ושחוק, וגם, אם להודות על האמת, די משעמם”.

ג׳ונס מצביע יפה על הכשל המרכזי בתערוכה של בנקסי: בנקסי עצמו. האירוע עצמו התכונן סביב הפרסום של מר בנקסי, זה ששומר על זהותו חסויה כמעשה של התנגדות, אבל זוכה לפרסום עממי בשל הצלחתו החריגה וההון שבצדה. המנוע שהניע את ההמונים לטלטל את גופם הדווי ליישוב בקצה היקום הוא הצלחתו הכלכלית של גבר לבן ממעמד הפועלים האנגלי. כשמדובר באירוע שכל מהותו זעקה נגד תאגיד קיטש שמוכר חלומות מסיחי דעת, האבסורד נגלה מאליו. המשך האבסורד הוא באורח המחשבה של אותו בנקסי: בנקסי יודע להגיד רק את הלא. את השלילה. מתוך מחשבת האין, הסדרנים נאלצים להיות מדוכדכים בכפייה, הקהל הוא שבוי פסיבי של אמירות וחוויות ללא אפשרות להבעה עצמאית, ובתור בכניסה שואלים אותך אם הבאת מיכל ספריי או מרקר, שמא תשחית את הקיים.

בראיון שנערך עימו בעקבות התערוכה ציין בנקסי שאמנות רחוב “משרתת בבטחה יוצרים לבנים ממעמד הביניים, רובם גברים, כמו בכל תנועת אמנות אחרת”, בחר לזלזל בחתרנות המסוימת שיש באמנות שאינה ממוסדת ומתוגמלת לרוב, כשפניו אל עבר תערוכת הנושא החתרנית שיצר. חסרונן של נשים באמנות רחוב מובן מאליו. הרחוב אינו שטח המחיה הטבעי לנשים. הרחוב עבורן הוא שדה קרב. בשאר שדות האמנות הבורגנית חסרונן של נשים הוא רק פרי הדהוד מרוחק לימים שבהם נשים הודרו בפועל משדות האמנות והבמות במרחב הציבורי. הדהוד שבנפש ולא בממשות. בנפש הקולקטיבית והאישית.

בנקסי מציע הוויה של נפש גברית. הוויה שבה אדם אחד מעז להגיד שהוא כוכב ולהטריח עשרות אלפי אנשים לפארק שיצר במו ידיו, עם עזרה קלה מאחרים. הוויה שיודעת לחשוב בינארית, לדעת מה שגוי, מקולקל, לא תקין, אבל לא יודעת להציע נחמה, השלמה, יצירה שחורגת מהקיים.

אמנות מדכדכת ללא אופק, תקווה או חלום היא פריבילגיה של חזקים. ההמונים לא יטריחו את עצמם לאירוע שלא מציע שמחה או נחמה עם קצת ניצוץ וברק. המחאה הבורגנית כושלת בדיוק במקום שבו עולם האמנות מתמסר לבידוד מרצון, בשפת הפירוק המופשטת, באיפוק הלבן. במובן הזה העולם המדכדך שברא בנקסי בעיירת נופש עזובה מבטא בדיוק רב את אוזלת ידו של האדם הלבן ביצירת עולם חדש נפלא.

נראה שהעולם ממתין לפורעי סדר אמיתיים כדוגמת אותו מאבטח עם המסטיקים, שיודעים להעלות חיוך מפתיע ולא גיחוך מתוזמן, לפורעי סדר צנועים שיקימו תערוכה קבוצתית באמת, כמו שההוויה הנשית יודעת להציע.

התערוכה ״דיסמאלנד״ הוצגה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2015