תעשייה כמפלט אינטלקטואלי

הוצאת זיקית פרצה בסערה אל עולם המו”לות המקומי לפני שנתיים וחצי, כשהיא מגובה בהצהרות לוחמניות על הריקבון של תעשיית הספרים המקומית ועל האלטרנטיבה שזיקית מביאה לעולם מנוון זה. הדברים הנוקבים, שלובו בכתיבתו המתריסה של העורך והמייסד השותף אוריאל קון, עוררו ציפייה וזכו בהערכה לצד חשדנות וביקורת. הביקורות גדלו כשספרי זיקית החלו לצאת לאור, ואז התגלה שמאחורי ההצהרות הפרובוקטיביות, ההבטחות המפליגות והפניית הגב לקיים מסתתרים ספרים איכותיים אך רגילים לגמרי. עשרות הספרים שיצאו בזיקית בזמן שחלף מציגים מבחר מגוון של ספרות מתורגמת חדשה וישנה, רובה פופולרית וקריאה ומקצתה רדיקלית וקשה. קצת ספרות ביוגרפית, קצת אפלה, קצת אירוטית, קצת דרמה פסיכולוגית – לא משהו שאי-אפשר למצוא בהוצאות אחרות שפועלות פה.

אולם תשובה ביקורתית זו, שמיהרה להגיע כשהספרים החלו לצאת, מפספסת לטעמי את קריאת התיגר המשמעותית ביותר של זיקית – קריאת תיגר שאינה מתבססת רק על סוג הספרים, איכות התרגום או עיצוב הכריכות בהוצאות ספרים גדולות, אלא גם על אופי תעשיית המו”לות שנוצר בישראל של ימינו, ועל הערך האנושי והתרבותי שנשכח מאחור במסגרת הקפיטליזציה המוחלטת של הספרות המקומית.

מרגע שנוסדה הציעה זיקית ספרים במחיר קבוע של 50 שקל. מחיר הוגן, לא יותר מדי ולא מעט מדי, מספיק כדי לאפשר לקיים את ההוצאה ולהמשיך להוציא ספרים, אך לא מספיק כדי להפוך את הספרים ל”חתיכות” שנמכרות בסיטונות ובמבצעים היסטריים. ובאמת, קצת יותר משנה אחרי הקמת ההוצאה נכנס לתוקפו חוק הספרים, שכבל את ידי ההוצאות ורשתות שיווק הספרים הגדולות והכניס אותן למשבר שטרם יצאו ממנו, אך עבר לזיקית מעל הראש.

כל זה לא אומר שזיקית מחזיקה בתפיסה צדקנית ואנטי-תעשייתית לכאורה, אלא שתפיסת תעשיית הספרים בפרט והתרבות בכלל של ההוצאה הקטנה שונה. במקום לפרוט את התרבות למספרים, היא רואה בה מפעל של חברות ובני-אדם. במקום לבחון אותה באמצעות גרפים ומהלכי התייעלות, היא מתמקדת ביכולתה של תעשייה לבנות ולחזק קהילות. במקום להשתמש בקשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים כדי לייצר טבלאות צמיחה, היא משתמשת בטבלאות כדי לעודד קשרי יצירה, שיווק ומסחר אנושיים.

כריכת הספר

אני כותב את הדברים לרגל השקת הסדרה “מיני זיקית” לנובלות קצרות (במחיר 30 שקל), ובמיוחד הסיפור הפותח  את הסדרה, “חנות הספרים של הסופרים”, מאת מיכאיל אוסורגין (מרוסית: מרט וינטראוב). בדומה ל”פרנסוס על גלגלים“, ספרו של כריסטופר מורלי משנת 1917, שהיה הספר הראשון שיצא לאור בזיקית, גם “חנות הספרים של הסופרים” עוסק בתעשיית הספרים כמרחב אנושי, מפלט אינטלקטואלי, גורם קהילתי ומפעל תרבותי המתקיים גם בעִתות מצוקה ואי-ודאות. זהו סיפור תיעודי קצר המתאר הקמה של קואופרטיב ספרים קטן במוסקבה של שנת 1918, רגע לאחר המהפכה הקומוניסטית, בתקופה של קריסה כלכלית חסרת תקדים ששיתקה את תעשיית הספרים במדינה, אך גם של שחרור וחופש ביטוי, רגע לפני שידוכאו בברוטליות על-ידי כוחות המשטר החדש. “בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות”, נכתב בפסקת הפתיחה של הספר, הסוקר את סיפורה של חנות ספרים שהוקמה ותופעלה על-ידי אנשי ספר, ופעלה בשנים 1918–1922.

שנים שבהן השילוב בין מהפכנות למחסור קיומי הופך אוצרות תרבות עתיקים לשווי ערך לספרות פופולרית, תרגומים קלוקלים וספרי הדרכה טכנולוגיים הן שנים של דיכוי, אך גם של חידוד חושים, התבוננות ערה ובחינה מחודשת של הנחות יסוד. מבחינה זו החנות המתוארת בספר אינה רק אמצעי מחייה עבור הסופרים העובדים בה, אלא גם זירה שמאפשרת להם להמשיך לקיים פעילות אינטלקטואלית לאורה של מציאות משתנה. באחד הקטעים המצחיקים-עצובים בסיפור, אדם נכנס לחנות ומבקש תרגום רוסי לכתבי ניטשה. המוכר, פילוסוף בעצמו, מפליג בהסברים על מגוון התרגומים ואיכויותיהם השונות, על מידת הבנתם של המתרגמים את כוונת המחבר וכיו”ב. לבסוף מבקש הקונה את המהדורה ששובחה על-ידי המוכר, אך נמסר לו שהיא אינה זמינה. גם המהדורה השנייה – זו שזכתה לביקורת צוננת – לא נמצאת, ולמעשה גם המקור הגרמני כלל אינו זמין לרכישה. אבל מה זה משנה? המהדורות שאזלו במסגרת האין-תעשייה הצליחו לעורר קשר ידידותי ושיחה פילוסופית מעמיקה – הישג ראוי לשמו בזמנים שקיומו של אדם מצומצם לפחות מן המינימום ההכרחי, ועיקר כוחותיו מתועלים לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר.

הספר השני בסדרת הנובלות הוא “היה זה הוא?”, מאת הסופר היהודי-גרמני שטפן צווייג (מגרמנית, הראל קין). זהו סיפור מתח פסיכולוגיסטי העוסק בשני זוגות המתגוררים בשכנות בכפר קטן באנגליה. גור כלבים מסוג בולדוג בשם פונטו, שניתן במתנה לאחד הזוגות במטרה להרגיע מעט את התלהבותו האינטנסיבית והמעיקה של הבעל, הופך בבגרותו לעריץ נפוח, חצוף ובלתי נסבל, שגורם לאדוניו לכרכר סביבו ולמלא את דרישותיו ללא ערעור. צווייג כותב באיפוק רב. הסיפור נמסר מפי בטסי, האשה שאינה בעליו של פונטו, ויש לו קצב קולנועי המעביר את העלילה בשילוב בין תיאור מרוחק להתמקדות במחוות קטנות כמו תנוחת השרירים של הכלב ברגע מסוים, או הנמשים המנמרים את ידו של בעליו. זה סיפור קשה אך רהוט וקולח. הוא מייסר, מצחיק ומהנה בעת ובעונה אחת. בלי להיגרר לספוילרים אכתוב רק שכיאה לסיפור מתח שמתרחש ביישוב נידח וכולל שני זוגות וכלב, תיכף יגיע רצח אכזרי ולא מפוענח לאשורו. עכשיו ילכו הקוראים וישלימו את הפרטים.

“חנות הספרים של הסופרים”, מיכאיל אוסורגין, זיקית, 67 עמודים
“היה זה הוא?”, שטפן צווייג, זיקית, 73 עמודים
30 שקל כל אחד