כל עָבָר ראוי הוא שיורשע

ההיסטוריה היא עניינו של האדם הפועל והחזק, כתב ניטשה במאמרו מ-1874; היא עניינו של מי שעורך מלחמה גדולה וזקוק לדמויות מופת, למורים ולמנחמים שאין הוא מצליח למוצאם בין מרעיו או בדורותיו.*

תמיר צדוק, בתערוכתו “ניווט בדרכי אבות” בגלריה רוזנפלד שבתל-אביב, היטיב להרכיב “נבחרת” של דמויות מופת היסטוריות, אלא שכמה מהן הוא דווקא מצליח למצוא ממש בין מכריו – בתוך משפחתו.

החוקר בעבודת הווידיאו “כרטיס משולב” (2014), המגולם על-ידי אביו של צדוק, מחליף מוצגים מוזיאליים ושותל במקומם תמונות של “מבוקש” – צדוק עצמו – שאחריו הוא מחפש בחללי מוזיאונים היסטוריים. פעולתו זו זולגת במידת-מה אל תוך מבנה התערוכה. ואכן, צדוק מספק מגוון עזרים המאפשרים לצופה לעבור חוויה המזכירה סיור במוזיאון היסטורי מקומי, אולם כזה שבסופו לא מתעוררת התחושה כי כעת “חייב” המבקר להתמלא רגשות פטריוטיים ונימוקים לטענות כי יש ללמוד מן העבר. אך אולי דווקא מתוך התערוכה הזו אפשר וצריך ללמוד על העבר.

המהלך שמייצר צדוק אינו גס או מניפולטיבי, כנהוג במוזיאונים ובחללי תצוגה מסוג זה; הוא אינו מכריח אותנו לקחת חלק פעיל, אך אפילו החץ הקטן המופיע בעבודה “מעפילים” (2011) לצד הכיתוב “להפעלה לחץ” מספיק כדי שנרגיש שהנה, גם לאצבע המורה שלנו יש חלק בהתרחשות. זהו מעין פתח שצדוק משאיר לנו, להפעיל או שלא להפעיל את המנגנון החושף את הביקורת המתווכת בין עבודת האמנות להקשריה ההיסטוריים-פוליטיים. אותו מנגנון נוכח גם במוזיאון ההיסטורי, אך שם, במקדש המונומנטלי, הוא מצליח לחמוק מן “התיירים הסקרנים”, כפי שמגדירם ניטשה, אלה המשוטטים בו “מתוך תשוקת בילוי או בקשת סנסציות”.

ניטשה טוען באותו מאמר – שנועד להדריך את החברה המודרנית לשימוש נכון בהיסטוריה כך שזו תוכל למלא את תפקידה ולשרת את החיים – כי היכולת לבנות עתיד חדש תלויה ביכולת לראות את ההמשכיות הבסיסית של עוצמות העבר. חשיבותה של ההיסטוריה באה לידי ביטוי, הוא כותב, “בכך שהיא נוטלת נושא ידוע – אולי אף רגיל, מעין מנגינה יומיומית – ומתארת אותו בשאר רוח, לעילויו, להנפתו אלי סמל מקיף, על מנת להרמיז על עולמות שלמים של עומק, עוצמה ויופי החבויים בנושא המקורי”.

רוחות רפאים היסטוריות

נדמה כי צדוק פועל לפי גישתו של ניטשה. הוא מבין היטב את חשיבותה ותפקידה של ההיסטוריה ומשתמש בה בביטחון רב, אך עדיין שומר על הזכות – או שמא ממלא אחר החובה – להתאים אותה להווה. תצלומי הנערים העומדים בתנוחת אגרוף, שאותם קיבל האמן כנגטיבים מקרוב משפחה (“ללא כותרת”, לוב, 1940), הם דוגמה מצוינת לכך. הם נסרקים ומודפסים בהדפסה דיגיטלית, אך המעבר דרך מכונות המעניקות להם תוקף עכשווי אינו משנה את הסטטוס שלהם לחלוטין. צדוק חושף רק את מיקומם הגיאוגרפי והשנה שבה בוצעו, אולם דווקא בשני פרטים מזהים אלו, באינפורמציה יבשה זו, נמצאת תהילתם. הבחירה לצרפם להווה, כרוחות רפאים היסטוריות, אין מקורה בפרטיקולריות של דמותם, שכן איננו נחשפים ולו לפרט מן הביוגרפיה האישית שלהם. זוהי המחאה הפשוטה, בלשונו של ניטשה, נגד הכלות. הם ימשיכו לחיות כי שום דור מהדורות הבאים לא יוכל לוותר עליהם.

המפגש בין הדימוי לטקסט בעבודה “ברוכים הבאים” (2013) נראה כפרט מתוך מחקרו של היסטוריון. דווקא חשיפת צדו האחורי של התצלום (המודפס על נייר קודאק שעליו מופיע בכתב יד הכיתוב “לבנונים מברכים על בואנו”), לצד השאלות הפוליטיות שהוא מעלה, מגבירה את המסתורין ביחס להיסטוריה שלו. זהותם של הצללים נותרת חסויה, וההקשר המילולי מאפשר לתהות על אפשרות כי הצנזורה – הכה מוכרת במחוזותינו – נוכחת בעבודה במכוון.

איש צעיר עובר בריצה את ההיסטוריה, כותב ניטשה, באותו האופן שבו האנשים המודרניים עוברים בריצה אולמות אמנות. הגיבור בעבודה “כרטיס משולב” מצליח לבצע את שתי הפעולות הללו בו בזמן. הוא נמצא במרדף היסטורי, רודף – או שמא נרדף – אחר עבר מתהווה (imperfectum). כחיה היסטורית הטווה את קוריה הוא טווה הקשרים חדשים בין מקומות וסיפורים ישנים. צדוק מגלם הן את תפקיד הגיבור הנמלט, חסר הזהות הממשית, והן תפקיד של היסטוריון, שאינו נוכח בעבודה באופן אקטיבי, ומאפשר לעבר להתהוות בהווה. תוך כדי כך הוא מייצר אפשרות חדשה להתבוננות בעתיד.

התייחסותו לגישה ההיסטורית הרווחת באולמות התצוגה, המתיימרת לאובייקטיביות, היא כאל אשליה; אשליה המתנפצת ברגע שהוא מצליח להחדיר נארטיב שונה, פרטיקולרי, המעיד על נוכחות חזקה של הסובייקט (החי!) בתוך בליל התרחשויות היסטוריות מנוונות שהרלבנטיות שלהן להווה (לחיים) מוטלת בספק; יעידו על כך שחזוריהן הממשיים בחללים המוזיאליים ובעיקר התפוררותן הניכרת לעין. נדמה כי צדוק שואל אותה שאלה ששאל ניטשה – באיזו מידה בחיים אנו זקוקים לשירותה של ההיסטוריה – והוא עונה עליה תוך ערעור אקטיבי על מושג ההנצחה שכבש את הקרקע ההיסטורית המקומית.

דמותו האיקונית, נטולת מולדת, מספחת אל עצמה את העבר ובו בזמן מפקפקת בו. המסע – סובב ארץ, דרך השחזורים המוזיאליים שהוא עובר במהלך העבודה – מערבב את שאלת הזהות הקלאסית עם אלמנט ההזדהות האישית-רגשית וההיסטורית-קולקטיבית. “מי שאינו מעז לשים מבטחו בעצמו, כי אם פונה בלא משים אל ההיסטוריה לשאול בעצתה לעניין תחושתו שלו, נהפך מרוב פחדנות לשחקן ומשחק תפקיד כלשהו, על פי רוב גם תפקידים רבים, ומשום כך את כולם באופן גרוע ושטחי כל-כך”.

האם זהו חוסר ההעזה לנקוט פעולה אמיתית המייצר היאחזות קולקטיבית בזיכרון היסטורי, שאותו ניתן לחוות דרך מרחבי השחזור המוזיאליים? האם איננו מסוגלים להשתחרר מדמויות עבר ומסיפורי גבורה שאפשר לומר בעדינות כי מזמן אבד עליהם הכלח עד כי אנו מאמצים אותם לחיק משפחתנו הפרטית? האדם צריך שיהא בו הכוח, אשר מזמן לזמן ישתמש בו – כותב ניטשה – לשבור ולהמס את העבר כדי שיוכל לחיות, וזאת הוא משיג על-ידי כך שהוא מעמיד אותו למשפט, חוקר ודורש אותו בחומרה ולבסוף מרשיעו. ואמנם כל עבר ראוי הוא שיורשע.

להבין את המלה “היה”

על אף התמזגותו, למראית עין, עם המרחב ההיסטורי המשוחזר, מנכיח צדוק את הפער והניגוד בין מהלכם של העניינים במוזיאון לבין מעשיו התיאטרליים – ובוחר לשחות נגד גלי ההיסטוריה. בשערה של הביוגרפיה הפיקטיבית שלו מן הראוי היה לכתוב, בלשונו של ניטשה, “הלוחם נגד תקופתו”. הוא פורץ את חומות הטאבו סביב מפעל ההנצחה ופועל בניגוד לגישה המודרנית “לשמור על תולדות כל המעשים כדי שתיוולדנה מהם מעשיות בלבד, אך לא מעשים”. פעולתו האלטרנטיבית, שאינה כרוכה בטקסי זיכרון ובעמידת דום, מתרחשת בתוך מקדש ההיסטוריה עצמו ומצליחה להתערב בו, גם אם לרגע קט בלבד.

“חתונה יהודית במרוקו” (2014) היא עבודה נוספת בתערוכה שמרכזה הוא אקט של התערבות בסוג מסוים של היסטוריה, של עבר. צדוק מקים לתחייה את ציורו של אז’ן דלקרואה “חתונה יהודית במרוקו”, והופך אותו לסצינה פנטסטית שבה הדמויות נעלמות אט-אט. נדמה כי הפעם הוא נכנס אל ההיסטוריה – אל נקודת המבט של דלקרואה עליה (שגם עליה ניתן לתת את הדעת, אך לא אעשה זאת כעת) – בניסיון להשתלב בה, לבחון את נוכחותו בתוכה. הניסיון להעמיד לעצמנו עבר שהיינו רוצים להיות צאצאיו בניגוד לזה שהננו צאצאיו, טוען ניטשה, הוא ניסיון מסוכן, אך צדוק מבקש לנכס את ההתרחשות אל אלבומו המשפחתי, להפנות מבט אל המקום שממנו הוא בא, לשמור על הנסיבות שהוא עצמו נוצר בהן – למען אלה שייווצרו אחריו. כך הוא משתמש בהיסטוריה כדי לשרת את החיים. מהם הוא אף מנסה להתקין תרבות.

“המבחן” שמעביר צדוק את אחייניו בווידיאו “ללא כותרת” (2014), למרות צביונו הטקסי, נעקר מן השורש ההיסטורי שלו. הילדים, אין להם עבר שבו הם נאחזים, אך הליכתם על הקורה מתנדנדת בין עבר לעתיד. בסופו של המסלול מגיע הרגע המכריע שבו הם נדרשים – במלותיו של ניטשה – ללמוד להבין את המלה “היה”. ברגע זה שורשי נעוריהם נעקרים על-ידי ההיסטוריה, שמכריחה אותם להבין את רעיונותיה הגדולים ולהצמיח בעצמם רעיונות גדולים יותר.

הססנותם ניכרת בכל אחד מצעדיהם. הם נעים בין הניסיון לשמור על זקיפות קומה – להתמזג עם דמות גברית היסטורית – לבין הצורך העז להישאר מחוסרי עבר במצב של מלכות נעורים נצחית. צדוק, נמצא שם אף הוא, מהלך על הקורה בבטחה, דואג שלא יישארו מאחור ובו בזמן בוחן את עצמו עד כי קשה להבחין אם הוא נמצא שם בדמות מדריך או שמא הוא שם את מבטחו בצדקת הנעורים, נותן לצעדיהם של הילדים-נערים להדריכו, מנסה לשמר את תשוקתם להתנסות בחיים לפני שזו תסורס על-ידי השכלה ודעת היסטורית.

התערוכה “ניווט בדרכי אבות” עוסקת בהיסטוריה מנקודת ראייה על-היסטורית. צדוק פועל מתוך אירוניה עצמית, כמי שהתרפא מיחס רציני יתר על המידה כלפי ההיסטוריה, או לחלופין כהיסטוריון חוקר עתיקות ש”צרה בת זמנו מעיקה על חזהו”. בשני מקרים אלו הוא משתמש בהשכלתו ההיסטורית כאשר היא נתונה למרותה של עוצמה עליונה יותר – החיים. צדוק משתמש בירושת אבותיו – הפרטית והתרבותית – באופן אקטיבי. אין לו צורך בהיסטוריה כדי לספק ריגושים, הוא אינו מניח אותה מאחורי ארון זכוכית, אלא משתמש באפשרותה להניע לפעולה – לייצר היסטוריה חדשה או להגיד דבר מה חדש על היסטוריות קודמות – פעולה שתוצאותיה – אם כי על כך יעיד רק העתיד – ישובו להיכל ההיסטוריה וינווטו את הדורות הבאים בדרכי אבותיהם.

תמיר צדוק – ניווט בדרכי אבות
גלריה רוזנפלד, ת״א
נעילה: 28.6.14

—
* פרידריך ניטשה, “כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים”, הוצאת שוקן, 1978. כל המובאות במאמר לקוחות מחיבור זה.